פרשני:בבלי:מנחות סב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סב א

חברותא[עריכה]

כיצד עושה את התנופה?
מניח את האימורין על פיסת היד, וחזה ושוק מונחין עליהן.  42 

 42.  הרמב"ם (מעה"ק ט ח) כתב שעל פיסת היד היו מונחין רק החלבים, ומעליהם היו חזה ושוק, ומלמעלה היו הכליות ויותרת הכבד (שגם הן היו נקטרין). וכתבו האחרונים שמקור דבריו הוא מתורת כהנים (צו טז ג). והראב"ד בפירושו לתו"כ כתב שמלשון הברייתא שהביאה הגמרא כאן, לא משמע כן, (כונתו, שאימורין כולל כל מה שעולה לגבוה). והוסיף עוד שגם מצד הסברא היינו צריכים שלא לחלק בין הנאכלין ובין הנקטרין.
ובכל מקום שיש גם לחם - הלחם מונח מלמעלה. והוינן בה: היכא אשכחן דלחם צריך להיות מלמעלה?
אמר רב פפא: אשכחן במילואים שניתן הלחם מלמעלה, ומכאן למדנו שבכל מקום שיש לחם, כגון בתודה ובאיל הנזיר, יש ליתן את הלחם מלמעלה.
ותו מבארינן: מאי טעמא אמרינן דמניח את החזה והשוק על האימורין, והיינו: מנלן דין זה?
אילימא משום דכתיב "שוק התרומה וחזה התנופה - על אשי החלבים יביאו להניף תנופה", והכתיב, מאידך, "את החלב - על החזה יביאנו", דמוכח שהחלב, שהוא מהאימורין, הוא שמונח מעל החזה!?
אמר אביי: ההוא דכתיב "את החלב על החזה" איירי בחלבים ואימורין, דמייתי ליה כהן מבית המטבחיים, שנותן הוא תחילה את החלב על החזה, ורמי ליה, והופכו לאחר מכן, לידו של המניף, ונמצא עתה החלב שהיה בידי הכהן למעלה - למטה, והחזה שהיה בידיו מקודם למטה, - למעלה, מעל החלבים.
ומקשינן: והכתיב נמי "וישימו את החלבים על החזות"?! ומתרצינן: ההוא קרא איירי דיהיב ליה לכהן אחרינא, שנותן הכהן המניף את החלב והחזה לכהן המקטיר, ואז הוא הופך את החלב והחזה, ונמצא שבידי הכהן המקטיר, האימורין והחלב הם מעל החזה, ואזיל ומקטר ליה!
והא קא משמע לן הנך שלשה קראי - דבעינן שלשה כהנים! אחד המביא מבית המטבחיים, אחד המניף, ואחד המקריב, ולא יעשנו כהן אחד, משום דכתיב "ברוב עם הדרת מלך", ורק כאשר עושים שלשה כהנים יתכן שהחלבים והחזות יתהפכו, בצורה האמורה בפסוקים, מידו של זה לידו של זה.  43 

 43.  הקשה הרש"ש, שלכאורה כל זה מובן לפי שיטת התוס', שהכהן עצמו היה אוחז באימורין בשעת תנופה, ומשום כך כשהיו באים להפכם, היו נצרכים לכהן נוסף, אבל לשיטת רש"י (שהביאו התוס' בשמו) שהכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים, אין שום צורך לכהן אחר, אלא הכהן שהביאם מבית המטבחיים היה יכול להופכם וליתנם לידי הבעלים, ואחר כך להכניס ידיו תחת ידי הבעלים ולהניף עמו, ושוב בגמר התנופה יהפוך הבעלים הכל לתוך ידיו של אותו הכהן, כדי להוליכם להקטיר על המזבח, ונמצא שהכל נעשה בכהן אחד.
שנינו במשנה: ושתי הלחם ושני כבשי עצרת (וכו')
תנו רבנן: "והניף הכהן אותם, (את שני כבשי העצרת), על לחם הביכורים". יכול יניח כבשים על גבי הלחם, וכך יניפם, תלמוד לומר "על שני כבשים", דמשמע שהלחם הוא שמונח מעל הכבשים.
יכול יהיה הלחם על גבי כבשים? - תלמוד לומר "על לחם הביכורים", דמשמע שהכבשים הם מעל הלחם.
נישתקל הכתוב, דהיינו נהיו שקולים באופן שוה שני הלימודים המנוגדים בפסוק הזה, ואיני יודע למסקנה אם לחם על גבי כבשים, ואם כבשים על גבי לחם?!
מה מצינו בכל מקום, בשעת תנופה - לחם למעלה, אף כאן, בכבשי עצרת,  44  לחם למעלה מהן.  45 

 44.  רש"י מפרש ברייתא זו לענין תנופתן חיים, אולם הרמב"ם (תמידין ומוספין ח יא) מפרשה לענין תנופתן שחוטין. ולא הזכיר הרמב"ם כלל שבתנופתן חיים היו מניפין גם את הלחם עמם. והלחם משנה כתב שלדעת הרמב"ם היו מניפין את הלחם עם הכבשים ב' פעמים, חיים ושחוטין, אולם הגרי"ז (רי"ז הלוי לט ב) כתב, שלהרמב"ם היו מניפין את הלחם רק עם הכבשים שחוטין. וביאר שם בדעת הרמב"ם, שרק בכבשים שייך להצריך תנופה ב' פעמים, הואיל ושייך בהם חילוק שמות, שבתחילה הם חיים ואחר כך הם בשם שחוטין, אבל בלחם שיש עליהם רק שם אחד לעולם, משום כך אין שייך לומר שיהיו טעונים תנופה ב' פעמים, ומכיון שמוכח בגמרא לעיל (מז) שהיו מניפין את הלחם עם הכבשים שחוטין, משום כך סובר הרמב"ם שבעודם חיים לא היו מניפין את הלחם. ועיין עוד לקמן בהערות בביאור מחלוקת רש"י והרמב"ם.   45.  האחרונים מפרשים בדעת הרמב"ם (תמידין ומוספין ח יא), שאם הניף את הכבשים לבדם ואת הלחם לבדו, שהתנופה כשירה. וכתב הכסף משנה שכנראה הוציא הרמב"ם דין זה, ממה שלמדנו לעיל (סא) לענין לוג שמן של מצורע ואשמו, דאף על גב שלכתחילה צריך להניפם יחד, מכל מקום אם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא. והחזו"א (לב יח) כתב לחדש, שכל זה הוא דוקא באופן שהכל נמצא בעזרה וראוי לתנופה מיד, אבל אם בשעת תנופת הכבשים לא היה הלחם בעזרה, אין זה תנופה.
ומבארינן: היכא מצינו בכל מקום שלחם למעלה?
אמר רב פפא: במילואים, וכדאמרינן לעיל.
רבי יוסי בן המשולם אומר: כבשים של עצרת ניתנים למעלה מהלחם. ומה אני מקיים "על שני כבשים"? - להוציא את שבעה הכבשים (שהם עולה), שגם הם באים עם הלחם, אלא שאין הם מונפים עמו, אלא שני כבשי עצרת בלבד, שהם שלמי ציבור.
חנינא בן חכינאי אומר: מניח שתי הלחם בין ירכותיהן של כבשים ומניף, כשהן מושכבין חיין על מתניהן, ונמצא מקיים שני מקראות הללו, שמכיון שנמצא הלחם מעל הירך התחתונה של הכבש הרי לנו לחם על גבי כבשים, ומכיון שהירך העליונה של הכבש היא מעל ללחם הרי לנו כבשים על גבי לחם!
אמר רבי: לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לתת לחם בין ירכים, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עושין כן?!
אלא, מניח את הלחם והכבשים זה בצד זה, ומניף.
ופרכינן: והא בעינן "על" (על הלחם או על שני הכבשים)!?
ומשנינן: אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה - רב המנונא לרב חסדא: רבי לטעמיה, דאמר "על" - בסמוך משמע, ולאו מלמעלה.
והיינו, דהא דכתיב על הלחם ועל שני כבשים הכונה היא שנותנם בסמוך זה לזה, ומניפם.
דתניא: "ונתת על המערכת של לחם הפנים לבונה זכה".
רבי אומר: אין נותן את הבזיכים עם הקטורת על לחם הפנים עצמו, אלא על השולחן, בסמוך אל הלחם.
אתה אומר "על" משמעותו הוא בסמוך, או אינו אלא "על" ממש, שצריך ליתן את הלבונה על הלחם עצמו?
כשהוא אומר בפרוכת "וסכות על הארון את הפרוכת", הוי אומר ד"על" משמעותו בסמוך, שהרי לא היתה הפרוכת על הארון אלא היא היתה תלויה כמחיצה, בסמוך לו.
והכא נמי בכבשים ובלחם, "על" משמעותו - בסמוך.
שנינו במשנה: כיצד היה מניף - מוליך ומביא מעלה ומוריד (וכו').
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא לצפון ולדרום, למזרח ולמערב, למי שהרוחות שלו, וכמו כן הוא מעלה ומוריד למעלה ולמטה, למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא (בארץ ישראל) מתנו הכי: אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא לכל ארבעת הרוחות כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבעה הרוחות. מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים הבאין מלמעלה למטה.  46 

 46.  כתבו התוס', שלפי טעם זה יתכן שדוקא בתנופת שתי הלחם נאמר שצריך להוליכו לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, הואיל ובעצרת (שאז הקריבו שתי הלחם) נידונין על פירות האילן, וכן בלולב כמו שמבואר לקמן בגמרא, משום שאז נידונין על המים. אבל בשאר תנופות אין צריך לעשות כן. ודקדקו כן ממה שהמשנה נקטה דין זה רק בשתי הלחם, ולא בשאר דברים הנזכרים בה שהם טעונים תנופה. והערוך לנר בסוכה (לז) העיר, שלפי דבריהם גם בעומר היה צריך להניף לכל הרוחות, שהרי בפסח נידונין על התבואה, ואילו לפי דקדוקם של התוס' מהמשנה נמצא, שבמנחת העומר אין צריך להניף לכל הרוחות. והרמב"ם (מעה"ק ט ז) כתב בתנופת שלמים דין זה שמוליך לארבע רוחות. וכן הוא בתורת כהנים (צו טז ג).
אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת - שירי מצוה (כגון מצות התנופה שאין היא מעיקר המצוה, ואינה מעכבת את כפרת הקרבן אם לא עשאוה, ולפיכך היא נחשבת ל"שיירי מצוה") מעכבים את הפורענות. דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים.
אמר רבה: וכן לולב צריך לנענע אותו על ידי הולכה והבאה.
רב אחא בר יעקב ממטי ליה ללולב ומייתי ליה (שהיה מוליך את הלולב ומביאו) ומחוי הכי, היה מראה בו ואמר: גירא בעינא דשטנא. שהיה מראה בלולב ואומר כאילו הוא נועץ חץ בעינו של השטן.
ומסקינן: ולאו מילתא היא, שאין לעשות כן, משום דאתי השטן לאיתגרויי ביה. תנו רבנן: זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה נוספת לאחר שחיטה, אחר שהונפו כבר מחיים. ותנופתן כמות שהן, דהיינו, בשלמותן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אין מניפין אותם שלימים אלא מקיים את התנופה בחזה ושוק שלהן בלבד.  47 

 47.  הגרי"ז מקדק מלשון הרמב"ם (תמידין ומוספין ח יא), שלא היו מניפין את האימורין של שלמי ציבור לרבנן, אלא חזה ושוק, אולם הביא, שהראב"ד בפירושו לתורת כהנים (צו טז ה) כתב, שגם את אימוריהן היו מניפין.
והוינן בה: במאי קא מיפלגי רבי ורבנן?
אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה - רב המנונא לרב חסדא: בדון מינה ומינה או בדון מינה ואוקי באתרה קא מיפלגי.
והיינו, דבר הלמד מחברו בגזירה שוה האם חייבים ללמוד את כל הפרטים מהדבר המלמד, שכאילו נכתב הדבר הלמד במקומו של המלמד (וזהו "דון מינה ומינה", דהיינו, דהדבר הלמד הרי הוא "מינה" ממש של הדבר המלמד) או דאפשר ללמוד רק פרט מסוים מהדבר המלמד, דאמרינן "דון מינה" בגזרה שוה ותלמד את הפרט המסוים בלבד, ומשלמדת פרט זה שוב "אוקי (לדבר הלמד) באתריה", שלגבי שאר הפרטים הרי הוא נשאר בדיני מקומו.
רבנן סברי, דון מינה ומינה: מה זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה.
ומינה - מה התם, בשלמי יחיד, טעונין תנופה בחזה ושוק אף הכא נמי בשלמי ציבור טעונין תנופה רק בחזה ושוק.
ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרה: מה זבחי שלמי שלמי יחיד טעונין תנופה אף זבחי שלמי ציבור טעונין תנופה.
ואוקי באתרה - התם הוא דחזה ושוק בלבד טעונין תנופה אבל הכא בשלמי ציבור - כמות שהן הן מונפין, כמות שהן בחיים, בשלמותן.  48 

 48.  בחידושי רי"ז הלוי (לט ב) מבאר באריכות ענין זה, וכתב, שלפי רבי הדבר פשוט, שאין גדר התנופה בשלמי ציבור שחוטין מצד דין שלמים הכללי שבהם, אלא מצד דין כבשי עצרת שבהם, וכל הלימוד משלמי יחיד הוא רק לענין עצם מעשה התנופה, אבל גדרה הוא שונה לחלוטין, ומשום כך סובר רבי שמניפין אותן כמות שהן, שהרי צורת התנופה שנאמרה בכבשי עצרת הוא בכולן, וכמו בחיים. ונסתפק הגרי"ז שם, האם לרבנן גדר התנופה הוא מצד דין שלמים הכללי שבהם, או שבאמת הוא מצד שם כבשי עצרת שעליהם, ורק שאין מקור מן הפסוק להצריך תנופה אלא בחזה ושוק, וכמו בשלמי יחיד. וכתב שחקירה זו תלויה במחלוקת שבין רש"י והרמב"ם, שלעיל בברייתא נחלקו תנאים כיצד לפרש את הפסוק "והניף וגו' על לחם", האם הכבשים מלמעלה או הלחם מלמעלה. ורש"י מפרש ברייתא זו לענין תנופת הכבשים בחיים, אולם מדברי הרמב"ם (תמידין ומוספין ח יא) מבואר שהמחלוקת היא רק בשחוטין, אבל בחיים היו מניפין את הכבשים לבדם בלא הלחם. וביאר הגרי"ז, שרש"י סובר שתנופתן שחוטין אינה כלל מצד דין כבשי עצרת הנאמר בפסוק זה ד"והניף", אלא הוא מהדין הכללי של שלמים, ובזה לא נחלקו כלל תנאים אלו, אלא דינו ככל תנופות קרבן שבאים עם לחם, (שלמדנו לעיל בגמרא שהלחם היה מלמעלה), וכל מחלוקתם היא רק לענין תנופתן חיים שנלמד מפסוק זה ד"והניף", אולם הרמב"ם סובר שתנופתן שחוטין גדרו הוא מצד שם כבשי עצרת שבהם. ולכן מפרש שבזה נחלקו, כיצד לפרש את הפסוק ד"והניף". ועוד הוסיף הגרי"ז לבאר בשיטת הרמב"ם, שבאמת בשלמי יחיד, התנופה מתייחסת רק אל החזה ושוק שאותם מניפין, אולם בכבשי עצרת, אף על גב שגם בהם התנופה היתה נעשית בחזה ושוק, מכל מקום התנופה מתייחסת לכל הקרבן כולו, שהכבשים מתקיים בהם תנופה על ידי חזה ושוק שלהם, ומשום שבשלמי יחיד יש שם מיוחד לחזה ושוק, שהרי הם חלוקים בדינם מכל שאר בשר הקרבן, בזה שהם אסורים לזרים, אבל בכבשי עצרת שכל הבשר נאכל לכהנים, אם כן אין שום דין ושם מיוחד על החזה ושוק, ועל כרחך שהגדר הוא, שבתנופתם הרי הוא מקיים דין תנופה בכל הקרבן.

דרשני המקוצר[עריכה]