פרשני:בבלי:מנחות עה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות עה א

חברותא[עריכה]

מה כאן, במנחת מרחשת, מתן שמן בכלי קודם לעשייתה, אף להלן, במנחת מחבת, מתן שמן בכלי קודם לעשייתה.
ועתה מבארת הגמרא את המקור למתן השמן השני והשלישי בשתי המנחות.
ומה להלן במנחת מחבת, יש בה יציקה של שמן, ובלילה, שהרי אמר הכתוב "סולת בלולה בשמן, ויצקת עליה שמן". אף כאן, במנחת מרחשת, יציקה ובלילה -
הרי למדנו לשלש מתנות שמן, הן במנחת ממחבת והן במנחת מרחשת.  1 

 1.  מפשטות הסוגיא היה נראה, שמנחת הסולת אינה טעונה שלש מתנות (ראה בזה בהערה במשנה), שהרי לא ריבתה הברייתא לכל אלו אלא את המחבת והמרחשת; אך בתוספות כתבו לא כן, ושם מתבאר המקור לשלש מתנות במנחת סולת.
שנינו במשנה: חלות - בוללן, דברי רבי. וחכמים אומרים, סולת:
תנו רבנן: נאמר במנחת מחבת "סלת בלולה", מלמד הכתוב שנבללת המנחה בשמן כשהיא סולת.
רבי אומר: חלות - בוללן. שנאמר במנחת מאפה תנור "חלות מצות בלולות בשמן", ומשמע שהבלילה היא כאשר הן כבר נעשו חלות, דהיינו, לאחר אפייתן.
אמרו לו חכמים: והלא אף בלחמי תודה נאמר בהן "חלות בלולות בשמן", ואי אפשר לבוללן אלא סולת (ויבואר בגמרא בהמשך הענין).
כיצד עושה מנחת מחבת ומרחשת, לדעת חכמים?
נותן שמן בכלי קודם לעשייתן (זו היא מתנת השמן הראשונה), ונותנה למנחה על השמן, ושוב נותן שמן עליה, ובוללה, (זו היא מתנת השמן השניה, והיא ה"בלילה"), ולשה במים פושרין,  2  ואופה במחבת או במרחשת, ופותתה (שוברה לפתיתים), ונותן עליה (על המנחה לאחר פתיתתה) שמן (זו היא מתנת השמן השלישית, והיא ה"יציקה"), וקומץ.

 2.  משמע שהלישה אחר הבלילה; אך ראה ברש"י מכתב יד על המשנה שהוא מפרש את הלישה קודם הבלילה, ופשטות לשונו משמע שאין בזה חילוק בין המנחות, ויש לעיין מברייתא זו; ושיטת הרמב"ם בכל המנחות היא, שהלישה אחר הבלילה.
ומבארת הגמרא את דברי הברייתא: רבי אומר: חלות בוללן, שנאמר "חלות בלולות בשמן": כיצד עושה מנחת מחבת ומרחשת לדעת רבי?
נותן שמן בכלי קודם לעשייתה, ונותנה לסולת המנחה על השמן, ולשה במים פושרין, ואופה במחבת או במרחשת, ופותתה, ונותן עליה שמן, ובוללה, וחוזר ונותן עליה שמן (היא היציקה), וקומץ.  3 

 3.  הנה מראיותיהם של רבי וחכמים, היה נראה כפירוש המיוחס לרש"י שעיקר מחלוקתם נשנית לגבי מחבת מרחשת ומאפה תנור גם יחד, שהרי חכמים הוכיחו ממנחת מחבת, ורבי הוכיח ממנחת מאפה תנור; ומאידך, מפירוש הברייתא במחלוקתם, משמע כפירוש רש"י מכתב יד שעיקר מחלוקתם היא במנחות מחבת ומרחשת, שהרי נזכרו כאן שלש מתנות שמן, ומנחת מאפה תנור אינה טעונה שלש מתנות שמן, וכל זה צריך תלמוד.
שנינו בברייתא: אמרו לו חכמים: והלא לחמי תודה נאמר בהן חלות, ואי אפשר לבוללן כשהן חלות:
ומבואר בתוספתא, כי שפיר קאמרי ליה רבנן לרבי, שהרי שנינו שם, אמר רבי, "נראים דבריהן מדברי".
ודנה הגמרא: מאי היא? מה היתה טענתם של חכמים והוכחתם מלחמי תודה? ולמה אי אפשר לפרש כדברי רבי גם גבי לחמי תודה?
אמר פירש רבי שמואל בר רב יצחק: רביעית הלוג שמן בלבד היא לעשר החלות ועשרת הרקיקין של לחמי תודה, כאחד, והיאך מתחלקת כמות קטנה זו לכמה חלות!?
שהרי כך הוא דין חלות ורקיקי התודה: מביא חצי לוג שמן, וחוצהו, חציו לעשר חלות ועשרה רקיקין, ושיעור הסולת בחלות ורקיקין היה שבעה עשרונים פחות שליש, ולאחר אפייתן יבשות הן, ובולעות שמן יותר מחמת האש, ורביעית שמן אינה מספיקה להן.  4 

 4.  הקשה הראב"ד (תורת כהנים דיבורא דנדבה יב ו; וכן הקשה ב"קרן אורה" כאן): קשיא לי דלמה לי האי טעמא, תיפוק ליה דהא כתיב: "אחד מכל קרבן, שלא יטול פרוס", ואם נפרס לחמה פסול, כדאמרינן במנחות בפרק התכלת (מו א)! ? ואיכא למימר: דאי לאו האי טעמא, שלימות נמי לבללינהו בשמן, אלא שאין שמן סיפק לבלילה זו, מפני שהוא דבר מועט, והן מרובות; וראה ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה בשם הגר"ד סולובייצ'יק שליט"א, שביאר, דכל זה אינו שייך אלא בלחמי תודה שאין בהן מצות בלילה, ראה שם; (ויש להעיר, דהנה רבי הסובר "חלות בוללן" ולמד כן מ"חלות בלולות בשמן", סובר שהבלילה היא גם אחר הפתיתה, אף שלזה אין מקור מן הכתוב, ולפי מה שנקטו דבחלות אין שייך בלילה, ניחא; ומיהו במנחת כהנים קופל ואינו מבדיל כמבואר בעמוד ב, ומבואר דשייך בלילה אף שבאמת החלות עדיין שלמות).
שנינו במשנה: החלות (של מאפה תנור) טעונות בלילה, ורקיקין משיחה:  5 

 5.  ברש"י מכתב יד במשנה כתב, שהמשיחה היתה נעשית כשהם שלימין, כלומר קודם פתיתה; וקצת יש לעיין מלשון המשנה לעיל יח א "או שפתתן פתים מרובות ולא משחן, כשירה"; ולשון הרמב"ם (מעשה הקרבנות יג ח): ואם רקיקין היא, לש את הסולת בפושרן ומושח את הרקיקין בשמן:. ויראה לי שלאחר אפייה מושח אותם; ומשמע נמי קודם פתיתה, אלא שהרמב"ם לא הזכיר פתיתה ברקיקין כלל, וצריך תלמוד.
תנו רבנן: רק חלות היה עושה אותן בלולות בשמן קודם אפייתן (כדעת חכמים). ולא רקיקין בלולין בשמן. אלא היו משוחין בשמן, לאחר אפייתן, כשהן שלמות קודם הפתיתה.  6 

 6.  ומכל מקום לדעת רש"י ותוספות (וכמו שנתבאר לעיל עד ב הערה 18), היה נותן את הסולת על גבי שמן בין בחלות ובין וברקיקין, וזו היא מתן שמן בכלי קודם לעשייתן שהיו עושים גם במאפה תנור, ונמצא שהיו שתיהן בלולות בשמן (שהרי היה לש את כל המנחה שבה סולת ושמן עם מים), ואין חילוק ביניהן אלא במתן השמן השני.
שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהיו הרקיקין בלולין בשמן, שהרי, ומה חלות, שאינן טעונות משיחה, טעונות בלילה. רקיקין, שטעונין משיחה, אינו דין שטעונין בלילה.  7 

 7.  (יש לעיין: אם מעשיהם שוים, אם כן מה מייחד את אלו לחלות ואת אלו לרקיקין; וראה "מנחת חינוך" מצוה קטז שכתב, דלא מצא שום חילוק בין רקיקין לחלות אלא שזה נבלל וזה נמשח. אמנם ב"אבן עזרא" (שמות כט ב, ובויקרא ב ד) נראה, שבמהותם הם חלוקים ולא רק בשמנם, ראה שם; וראה עוד ב"חזון איש" מנחות כה סוף סקי"ג).
תלמוד לומר "חלות מצות בלולות", ולא רקיקין בלולין.
עוד מבארת הברייתא: רקיקין משוחין בשמן, ולא חלות משוחות - שיכול הייתי לומר: והלא דין הוא שיהיו החלות משוחות, שהרי, ומה רקיקין, שאינן טעונין בלילה, טעונין משיחה. חלות, שטעונות בלילה, אינו דין שטעונות משיחה -
תלמוד לומר, רקיקין משוחים ("רקיקי מצות משוחים בשמן"), ולא חלות משוחות.
ועתה שואלת הגמרא על מה שאמרנו שאין החלות טעונות משיחה, ולא הרקיקין בלילה:
מאי תלמודא, האיך נלמד דבר זה!? והרי אף שהזכיר הכתוב בלילה בחלות ומשיחה ברקיקין, הרי יש לומר, שאמר הכתוב משיחה גבי רקיקין, והוא הדין לחלות. וכמו כן, אמר הכתוב בלילה בחלות, והוא הדין לרקיקין?
אמר פירש רבא: הראיה היא, כי לא לישתמיט קרא בשום מקום ולכתוב "חלות משוחות, ורקיקין בלולין", אלא בכל מקום נאמר דוקא בלילה בחלות, ודוקא משיחה ברקיקין, ולכן שמע מינה שבדוקא הוא.  8 

 8.  ראה "לחם משנה" (מעשה הקרבנות יג ח) בשם הרא"ם, שהוא מפרש - ודלא כרש"י - שכוונת הגמרא היא לעיכובא, (והאחרונים הביאו, שכן מפורש בתוספתא מנחות פרק ח: כשר בחלות פסול ברקיקין, כשר ברקיקין פסול בחלות) ; וראה ביאור ענין זה בחידושי רבי ארי' לייב (מאלין) סימן מה, על פי מה שחקר שם: אם המשיחה מצוה בפני עצמה היא, או שהמשיחה לרקיקין במקום בלילה לחלות, ראה שם.
שנינו במשנה: כיצד מושחן? כמין כי. והשאר נאכל לכהנים: מאי כמין "כי"?
אמר פירש רב כהנא: כמין כי יווני, דוגמת האות "כי" היוונית.
כבר נזכר לעיל עב ב, שלשיטת רבי שמעון, מנחת מאפה תנור באה בשלשה דרכים, או כולה חלות, או כולה רקיקין, או מחצה חלות ומחצה רקיקין; והברייתא הנשנית כאן להלן היא לדעת רבי שמעון.
תנו רבנן: כך הוא דין מנחה (מנחת מאפה תנור) הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין:
מביא לוג שמן (הוא שיעור השמן לעשרון, שהוא השיעור הפחות שבמנחה), וחוצהו, חציו לחלות וחציו לרקיקין. והחלות, בוללן לאחר משיחת הרקיקין. ורקיקין, מושחן תחילה, ומושח את הרקיק על פני כולו ולא כמין כי. ושאר השמן, מחזירו לחלות לבלילה הנעשית אחר משיחת הרקיקין.
רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר: מושחן לרקיקין כמין כי, ושאר השמן נאכל לכהנים.  9 

 9.  ראה מה שיתבאר במחלוקתם בהערה 13.
תניא אידך: רקיקין של מנחת מאפה תנור הבאים בפני עצמן:
מביא לוג שמן,  10  ומושחן, וחוזר ומושחן  11  עד שיכלה שמן שבלוג. ושלא כמבואר במשנתנו.

 10.  מלשון "מביא לוג שמן ומושחן:. " משמע כדעת הרמב"ם שאין במנחת מאפה תנור מתן שמן בכלי קודם לעשייתן, כי הרי משמע שכל הלוג מביא הוא למשיחה; "משנה למלך" מעשה הקרבנות יג ה אמצע ד"ה והנה כמה.   11.  ביאר ה"משנה למלך" (מעשה הקרבנות יג ה סוף ד"ה והנה כמה): כלומר מושחן ושוהה עד שיבלע השמן, וחוזר ומושחן, וכן עושה תמיד עד שיכלה כל השמן, אבל פשיטא דקודם שנבלע השמן לא היה חוזר ומושח, דאם כן היינו יציקה. וב"חזון איש" (מנחות כה י) השיג עליו: וכי ממתין עד שיבלע מאי הוי, הלא יציקה במחבת ומרחשת אינו שמן על שמן, אלא על הפתיתין היבשים לרבנן דסולת בוללן, וכן במנחת סולת היציקה אחר בלילה שכבר נבלע השמן, ואם אתה אומר שהמשיחה יציקה גם במשיחה ראשונה יש לומר שהיא יציקה; אלא ודאי אין על המשיחה שם יציקה, שלא היה יוצק אלא מושח ביד, וגם היציקה היא אחר פתיתה והכי כתיב בקרא, ומשיחה קודם פתיתה.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מושחן כמין כי,  12  ושאר השמן נאכל לכהנים, כמבואר במשנתנו.  13 

 12.  משיחה זו היא כמשיחת הכהנים שהיתה כמין כי, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פרק א הלכה ג; "משנה למלך" מעשה הקרבנות יג ה, סוף ד"ה והנה כמה.   13.  א. תנא קמא נחלק על סתם משנתנו בשנים: האחד: משיחת הרקיקין היא על פני כל הרקיק, ולא כמין כי כדעת משנתנו. השני: מותר השמן שלאחר המשיחה אינו נאכל לכהנים, אלא מושח וחוזר ומושח. ובחידושי רבי ארי' לייב (מאלין) חלק ב סימן מה, ביאר את יסוד מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון, על פי מה שחקר שם: אם המשיחה ברקיקין היא במקום בלילה בחלות, ולפי טעם זה כשם שהבלילה היא בכל השמן, כך גם המשיחה, והמשיחה היא על פני כל הרקיק; ואילו רבי שמעון וסתם משנתנו סוברים, שהמשיחה היא מצוה בעלמא, ולכן די במשיחה אחת, וגם משיחה זו היא כמשיחת הכהנים, וראה עוד שם. ב. ב"משנה למלך" (מעשה הקרבנות יג ה) כתב, שמכל המבואר כאן היה נראה כדעת הרמב"ם שאין מתן שמן בכלי במנחת מאפה תנור כלל, שהרי אם היה נותן שמן בכלי, למה יש כלל מותר בשמן של הרקיקין, יתן הרבה שמן בכלי, ולא ישאיר אלא כדי משיחה, ראה שם באמצע ד"ה והנה כמה; וראה בזה ב"חזון איש" מנחות סימן כה סק"י. ג. הנה בפשוטו היה נראה, שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בברייתא הראשונה גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין, ומחלוקת תנא קמא עם רבי שמעון במנחה שכולה רקיקין, מחלוקת אחת היא, (וראה היטב בפירוש המיוחס לרש"י ד"ה מושח את הרקיק על פני כולו; ובד"ה מושחן וחוזר ומושחן). אך ראה לקמן קו א "אי מחצה חלות ומחצה רקיקין אמר מותר השמן מחזירו לחלות, אי כולהו רקיקין אמר מותר השמן נאכל לכהנים", וראה שם ברש"י ובתוספות; ומבואר, שאין מחלוקת אחת תלויה בחבירתה, ואפילו מי שסובר גבי כולה רקיקין שמושחה כמין כי והמותר נאכל לכהנים, מצי סבר גבי מחצה חלות ומחצה רקיקין, שמושחה על פני כולה והמותר מחזירו לחלות; (וראה היטב אות א, ועיין בזה).
מתניתין:
כל המנחות הנעשות בכלי, כולל מנחת מאפה תנור, טעונות פתיתה (שבירה לפתיתים)  14  לאחר אפייתן.

 14.  בעמוד ב יתבאר כיצד הוא פותת; ובהערות שבעמוד זה ובעמוד ב יתבאר אם מנחת הסולת טעונה פתיתה לאחר קמיצתה.
גמרא:
מפרשת הגמרא: זה שאמרה המשנה "הנעשות בכלי", למעוטי מאי, אלו מנחות באה המשנה למעט שאינן טעונות פתיתה?  15 

 15.  א. אבל מנחת מאפה תנור שאף היא אינה נעשית בכלי, ובמשנה לעיל עד ב ששנינו "כל המנחות הנעשות בכלי" באה המשנה למעט מנחת מאפה תנור כמבואר בגמרא שם, מכל מקום בהכרח שאין כוונת המשנה כאן להוציא אותה מדין פתיתה, כדמוכח מן הכתובים; רש"י מכתב יד; וראה ב"קרן אורה" על המשנה. ב. בענין פתיתה (ועשיית עשר חלות) במנחת סולת: כתב רש"י בחומש (ויקרא ב ו) על הפסוק "פתות אותה פתים" האמור במנחת מחבת: לרבות כל המנחות הנאפות קודם קמיצה לפתיתה; והיינו, שלשיטתו אין פתיתה אלא באותן הנקמצות לאחר אפייתן, אבל מנחת הסולת שהיא נקמצת קודם לאפייתה, אין בה דין פתיתה. וב"שיטה מקובצת" על הברייתא המובאת בסמוך: לרבות כל המנחות לפתיתה, יכול שאני מרבה אף שתי הלחם ולחם הפנים:; כתב: משמע, אפילו מנחת סולת, ודלא כפירוש רש"י בפירוש החומש, דאמר: מנחה הנקמצת סולת אינה טעונה פתיתה. וב"משנה למלך" (מעשה הקרבנות יג י ד"ה ודע שרש"י, ראה שם יותר באריכות) הביא דברי רש"י, והביא בשם הרא"ם וה"לחם משנה", שטעמו של רש"י הוא, משום שפתיתה אינה אלא לקמיצה, וכבר קדמה לה הקמיצה בעודה סולת ואין צורך לפתיתה; (ויש לעיין: הרי זו סברתו של רבי שמעון במשנה שבעמוד ב, ומטעם זה מיעט מנחת כהנים מפתיתה, ואילו חכמים סוברים, שאף מנחת כהן שהיא עולה כליל טעונה פתיתה). והוא כתב: אם טעמו של רש"י דמיעט מנחת הסולת מפתיתה, הוא משום דאין כאן קמיצה, שכבר קדמה לה הקמיצה:. תיקשי עלה דברייתא (דמתניתין), אמאי נקט האי טעמא דלפי שטעונות כלי בעו פתיתה, ושתי הלחם ולחם הפנים דלא בעו כלי לא בעו פתיתה, הוה ליה למימר הנקמצות בעו פתיתה, ובזה היו ממעטים שתי הלחם ולחם הפנים; ועוד קשה, דכלל זה ששנו בברייתא (במתניתין) אינו כלל חותך, שהרי מאפה תנור אינו נעשה בכלי ויש בו פתיתה, ומנחת הסולת נעשה בכלי:; וראה עוד שם. ובסוף דבריו כתב: והנה כל זה הוא כפי סברת האומרים דגם מנחת הסולת היתה נעשית עשר חלות, אך כפי מה שכתבנו דמנחת הסולת ליכא צווי בעשייתה (באפייתה), ובעודה בלולה אפילו קודם לישה היתה נחלקת לכהנים:; מעתה ליכא קושיא כלל, דלמנחת הסולת לא איצטריך מעוטא למעטה מפתיתה, דמהיכי תיתי פתיתה, כיון שהיתה מתחלקת בעודה בלולה; אך לשתי הלחם ולחם הפנים שנצטוינו לאפות אותם, איצטריך קרא למעט מהם פתיתה. והיינו, דלעיל מזה הביא ה"משנה למלך" מרש"י בחומש (ויקרא ב ד) שכתב: "שנינו במנחות: כל המנחות האפויות לפני קמיצתן ונקמצות על ידי פתיתה כולן באות עשר חלות", ומבואר, וכמו שדקדק הרא"ם מדבריו, שמנחת הסולת אינה באה עשר חלות, והקשה עליו; (ומיהו ברש"י מכתב יד לקמן עו א ד"ה כל המנחות באות עשר עשר כתב "ומנחת הסולת נמי, אף על גב דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות קא עבדי ליה", והובאו דברי רש"י אלו ב"משנה למלך" - ד"ה ודע שראיתי להרב - בשם הרע"ב בשם רש"י, וה"משנה למלך" כתב שהוא לא מצא כן בדפוס שלפניו). וכתב שם ה"משנה למלך": ואני תמיה על רבותי בזה, דבשלמא במנחות שהצריך הכתוב בהם אפיה או במחבת או במרחשת או בתנור שייך לומר שיהיו עשר דילפינן מלחמי תודה, אבל במנחת הסולת לא ראיתי בשום מקום שנזכר בו אפיה כלל, ונראה שחולקין אותו תיכף ומיד אחר קמיצה אפילו קודם לישה; (וראה שם שדקדק גם מדברי הרמב"ם כדברי רש"י שאינו אופה את מנחת הסולת עשר חלות, אלא שכתב שם - סוף ד"ה ודע שראיתי להרב - שמהרמב"ם משמע שהוא אופה אותה, אך לא עשר חלות; וכבר כתבו "ה"קרן אורה" ובשם הגרי"ז, דזה ודאי שהשיריים צריכים אפייה כדי לקיים "מצות תאכל"). וראה עוד ברש"י לעיל יח א ד"ה לא פתת על מה שנינו שם "לא פתת - כשירה": דלאחר אפייתן פותתן, וקומץ, שנאמר "פתות אותה פתים", ואף על גב דבמנחת מחבת הוא דכתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחילה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה שכולן באות עשר עשר, ומצוה לפותתן כולן ואחר כך קומץ, וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר". וב"שיטה מקובצת" השיג: דלקמן משמע, דכולן באות חלות, אלא שהמנחת סולת היתה נקמצת קודם אפיה, ומכל מקום בכולן היתה פתיתה; ומשמע מדבריו, שטעמו של רש"י הוא, משום שהן אינן נאפות חלות; (ואכן משמע מלשון רש"י שאינן באות עשר עשר, אך קשה מרש"י בכתב יד לקמן עו א, שהצריך עשר חלות במנחת סולת). וראה עוד ב"תוספות יום טוב" (פרק ו משנה ה) על דברי הרע"ב שם שכתב: מנחת סולת אף על גב דקודם אפיה נקמצת, אפילו הכי עשר חלות היא באה - אף על פי שאין עוד לגבוה בה כלום, מכל מקום לא חילק הכתוב באפייתן, שכן מצינו בפירוש בכתוב לענין חימוץ, שאסרה התורה בשיריים כמו קודם הקמיצה; ויתבאר עוד מענין פתיתה במנחת סולת בהמשך הסוגיא.
אמר פירש רב פפא: למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים, הנאפים בתנור, שהם אינם טעונים פתיתה, וכמבואר המקור לזה בברייתא המובאת בסמוך.
תנו רבנן: כתיב במנחת מחבת "פתות אותה פתים, ויצקת עליה שמן, מנחה היא". אמר הכתוב "מנחה היא", לרבות כל המנחות, מלבד מנחת מחבת, לפתיתה.  16  יכול שאני מרבה לפתיתה אף את שתי הלחם ולחם הפנים?  17  תלמוד לומר "אותה", דמשמע אותה ולא אחרת. ולא בא הכתוב למעט אלא את אלו, ואילו המנחות האחרות נתרבו מ"מנחה היא".

 16.  כתב רש"י: ואף על גב דמנחה לא סמוך (לפתיתים) (ל"פתים"):. אפילו הכי דריש ליה הכי, משום ד"מנחה" אכוליה קרא קאי.   17.  הקשו האחרונים: למה הצרכנו למיעוט גבי לחם הפנים שאינו טעון פתיתה, והרי קיימא לן - לעיל ח א - גבי לחם הפנים, שאם נפרס לחמה הרי זה פסול; ואם כן אין שייך לקיים בה מצות פתיתה! ? וראה בזה ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה; (ויש לדון בזה על פי המבואר ב"מקדש דוד" סימן כט אות ב בגדר פסול נפרס לחמה בלי חסרון).
עוד דרשינן ממה שאמר הכתוב "ויצקת עליה שמן, מנחה היא", שהוא בא לרבות את כל המנחות ליציקה.  18 

 18.  הנה לעיל בתחילת העמוד למדנו יציקה למנחת מרחשת בגזירה שוה ממנחת מחבת; והקשו התוספות שם: כיון שכאן מרבינן כל המנחות ליציקה, אם כן למה לי גזירה שוה ללמוד על מנחת מרחשת שהיא טעונה יציקה! ? ותירצו: עיקר גזירה שוה אכן לא באה ללמד על יציקה, אלא ללמד על מתן שמן במנחת מחבת (שעיקרו במרחשת כתיב, ראה לעיל) וללמד על בלילה במנחת מרחשת (שעיקרה במנחת מחבת כתיב) ; פירוש, ועיקר הלימוד מ"מנחה" לרבות מנחת סולת ליציקה, וראה בדבריהם שנתקשו: מנין לנו מתן שמן במנחת סולת, ראה שם.
יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ליציקה?
תלמוד לומר "ויצקת עליה שמן", למעט מנחת מאפה מיציקה, וכמבואר לעיל עד ב.
שמא תאמר: אוציא ממחת מיעוט "עליה" את החלות של מאפה תנור בלבד, שהן אינן טעונות יציקה שכבר נבללו בשמן, ולא אוציא את הרקיקין שלא נבללו בשמן -
תלמוד לומר "מנחה היא", והרי זה מיעוט נוסף, למעט אף את הרקיקין מיציקה.
ומקשינן: מאי תלמודא (האיך אתה לומד מכאן למעט אף את הרקיקין)?
והרי אימא בא המיעוט השני להוציא מנחת כהנים שהיא אינה טעונה יציקה, ולא את הרקיקין!?  19 

 19.  א. ביאר בפירוש המיוחס לרש"י: אימא להוציא את מנחת כהנים, שהרי אין היא כתובה בפרשת שאר מנחות (בפרשת ויקרא). ב. כתב רש"י: ואי קשיא: גבי פתיתה נמי ליפרוך (למה ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים), אימא להוציא מנחת כהנים! ? תריץ: מסתברא מנחת כהנים הוי ליה לרבויי כדין מנחת מחבת שפתיתה כתיבא בה, משום דשתיהן מנחת יחיד ו"נפש" כתיב בפרשה, ולמעוטי שתי הלחם ולחם הפנים דצבור הן; וגם מיציקה לא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים, שאפילו שמן אינן טעונין, כדממעט להו לעיל נט א.

דרשני המקוצר[עריכה]