ראובן השכיר את דירתו לשמעון. בחוזה השכירות נכתב כי השכירות היא לשנה ויש לשוכר אופציה לשכירות לשנה נוספת. כששה חדשים אחרי תחילת זמן השכירות מת ראובן.
יורשי ראובן הודיעו לשמעון כי הם חפצים שיצא מהדירה עוד בטרם תום שנת השכירות ומכל מקום לא יסכימו למימוש האופציה שבחוזה.
שמעון חפץ לממש את זכותו לשכירות לשנה נוספת ולטענתו אין היורשים יכולים למנוע ממנו זכות שניתנה לו על ידי ראובן.

ביד ראובן יש ממון של שמעון ושמעון חייב ללוי. הלך ראובן ועל פי פסק של בית משפט פרע את הממון שבידו ללוי. כעת תובע שמעון את ראובן שישלם לו את הסכום שהיה בידו. שמעון טוען שלוי לא ידע כלל מהחוב שחייב לו ראובן וראובן הוא שגילה ללוי ואמר לו שמוכן לפרוע לו מהכסף של שמעון שבידו והרי זה כפורע חובו של חבירו.
ראובן מודה שגילה ללוי, אך טוען שכך ראוי לעשות ועשה מצוה בכך שפרע ללוי. עוד טוען ראובן, שעל פי דין שעבודא דרבי נתן יכול לוי להפרע ממנו.
שמעון משיב שכל זה נכון אם היה חיוב על פי בית דין. אך כאשר היתה תביעה נגדו בבית משפט, אין כאן חיוב על פי דין ודין שעבודא דרבי נתן הוא דין לבית דין וכל עוד לא פסקו בית דין שעל ראובן לפרוע את החוב ללוי דינו כפורע חובו של חבירו וכמבריח ארי.

ניתן פסק דין בעניין תביעת התובעת והנתבעת, בו נפסק שבגלל שפיטורי התובעת היו בזמן הריונה, יש להמשיך ולשלם לה משכורת עד לזמן שבו מותר להודיע על פיטוריה.
לאחר זמן, מנהל הנתבעת פנה למזכירות בית הדין ואמר שהתובעת מתלבטת אם עליה להמשיך ולקבל משכורת מהנתבעת כיון שהיא עובדת במקום אחר, בית הדין הורה לנתבעת להמשיך לשלם את שכרה. כעת בית הדין דן האם זכאית התובעת לשכר מלא מהנתבעת למרות שהיא מקבלת שכר גם ממקור אחר.

הנתבעת היא עמותה העוסקת בקירוב לתורה, התובע התחיל לעבוד כמנכ"ל בעמותה בסוף ינואר 2012, במהלך חודשי העבודה היו חילוקי דעות בין התובע והנתבע, והתובע לא קיבל שכר החל מאפריל 2012, בחודש מאי אמר לו התובע שהוא בוחן את המשך העסקתו, ובחודש יולי התובע כבר לא עבד בעמותה. לטענת הנתבע התובע חרג מסמכותו במהלך עבודתו, ובעזיבתו גרם לנתבעת נזק, ולכן העמותה אינה צריכה לשלם, ולהיפך הנתבעת דורשת השבת שכר העבודה שניתן לו.
בחוזה נקבע כי הרב שלמה אבינר יקבע את זהות הבורר והוא קבע שהצדדים ידונו בארץ חמדה גזית.
לטענת התובע הוא השקיע בעבודה את מרצו, אך הנתבע התערב בכל עבודתו. לטענתו הוא עבד עד סוף יוני 2012, לכן הוא תובע 3 משכורות לפי השכר הקבוע בחוזה, ועוד הפרשות כמפורט בתלוש. לטענתו ההפרשות לא הועברו. כמו כן הוא תובע פיצוי על הלנת שכר. סך הכל תביעות השכר הם כ- 38,000 ₪ ועוד הפרשות לפנסייה ופיצויי הלנת שכר בסך כ- 85,000 ₪.
לטענת העמותה הנתבעת התובע ויתר על שכר חודש אפריל, כיון שהוא התחייב שאם לא יהיה כסף הוא לא יקח משכורת. מעבר לכך על הנתבע להשיב את שכרו שכבר קיבל משום שפעל בניגוד להוראותיו של הנתבע. וכמו כן התובע הפסיד כספים לעמותה. וסך הכל היא תובעת בתביעה נגדית על סך 67,845 ₪. כמו כן לטענת הנתבעת התובע לא עבד בחודש יוני, וכמו כן לא העביר מידע שהצטבר מזמן עבודתו.
התובע הכחיש את דברי הנתבעת, וטען שמה שהוא אמר שהוא ערב אין הכוונה לערבות דינית.

התובע קנה רכב מסוג יונדאי מהנתבע, תמורתו שילם 55,500 ₪ והעביר לו עוד רכב ששווי המחירון שלו - 9,000 ₪ הרכב הוא מחברת ליסינג, אך הנתבע הבטיח בזמן הקנייה שהוא יצרף לו אישור שהרכב היה בשימוש נהג יחיד. משלא צירף אישור כזה ביקש התובע לקבל את שווי ההפחתה בסך כ- 4800 ₪.
לטענת הנתבע אין צורך באישור כזה, והרכב מוגדר מראש כרכב הצמוד למנהל. כמו כן הוא נתן לתובע הנחות רבות, ולכן אין לבצע הפחתה, גם הרכב שקיבל במחירון של 9000 ₪ היה למעשה שווה כ- 5000 ₪. כמו כן בשוק הרכב כלל לא מקובל להתייחס להנחת ליסינג אלא למצב הרכב.

אבי הנתבע פנה אל התובע, מתווך במקצועו, התובע הראה לו דירה בבאר שבע, לטענת התובע הנתבע אמר שאם המחיר ירד הוא יקנה את הדירה, התובע טוען שלאחר התעסקותו ירד מחיר הדירה, ואביו של התובע אמר לו להתקשר לבנו הנתבע, ולאחר כמה זמן הנתבע חתם על החוזה.
לטענת התובע לנתבע היה ברור שהוא צריך לשלם דמי תיווך כמו כל אדם הפונה למתווך, ופרט לכך הדירה היתה דרכו בבלעדיות. וסך הכל הוא תובע 12,296 ₪.
לטענת הנתבע לא היה לו כל כך קשר למתווך התובע, הוא הסכים לשלם אם אכן אביו אמר שוהא ישלם. אך כעת הוא לא רוצה לשלם שום תשלום שהוא לא מחוייב אליו על פי דין.

התובעים הינם מנהלי מוסד תורני והנתבע הינו מתרים עבור המוסד. הצדדים סיכמו שהמתרים יקבל עבור תרומות שיביא למוסד 35%. עבור שיקים והוראות קבע יקבל המתרים את האחוזים רק אחרי שיגבה המוסד 2/3 בפועל. אסור למתרים להתרים אלא באזורים שקיבל אישור מראש מהמוסד. עבור תרומות שיביא מתורמים קבועים למוסד, יקבל המתרים 20%.
בפועל אסף הנתבע תרומות עבור המוסד בארץ ובחו"ל במשך מספר חודשים. עד לאמצע חודש סיון תשס"א. לאחר שהנתבע אסף תרומות באירופה אף שהתבקש שלא לאסוף שם, הודיעו הנתבעים לנתבע על הפסקת פעילותו עבור המוסד. ביום הפסקת ההתקשרות נשאר בידי הנתבע סכום של 23000$ שקיבל מתורמים עבור המוסד. רוב הסכום במזומן. והיתרה בהמחאות שמועד פרעונן כבר הגיע. התובעים תובעים מהנתבע להשיב לאלתר למוסד את הסכום שבידו שניתן עבור המוסד ואף הוצאו בגינו קבלות של המוסד.
הנתבע טוען שסכום זה מוחזק בידו עבור תביעות שיש לו כנגד המוסד: א. אחוזים עבור מה שגבה באירופה אף שהדבר נאסר עליו כיון שבפועל המוסד נהנה מגביתו עליהם לשלם לו לכל הפחות 20%. ב. תורם הביא באמצעות הנתבע סכום מסוים ולאחר מכן הגיע ארצה והשאיר תרומה גדולה עבור המוסד,הנתבע תובע אחוזים מתרומה זו. ג. הוראות קבע שהביא הנתבע למספר חודשים ולאחר מכן חודשו בעקבות מכתב מהמוסד, הנתבע תובע לקבל עמלה גם עליהם. ד. תרומה למוסד ששלח נדבן בהשתדלות הנתבע לפני ראש השנה תשס"ב.
על פי התחשיב של הנתבע מגיע לו עוד סכום של 1750$ ועל כן אין לחייבו להחזיר את הסכום שבידו ויש לחייב את התובעים בתשלום היתרה על פי התחשיב שהמציא.
התובעים משיבים: א. הנתבע גרם להם נזק במערכת היחסים עם מתרים קבוע אחר שבעקבות כך שנכנס הנתבע לתחומו הוא הפסיק לעבוד עם המוסד ובכך נגרם נזק יותר מהסכום שהביא הנתבע מאירופה. הם אמרו במפורש לנתבע שלא לאסוף באותן מדינות באירופה ושאיסוף באזור בו יש מתרים אחר עלול לגרום לנזק. הסכום שהביא הנתבע היה מגיע ממילא דרך מתרים אחר והם נאלצו לפצות את המתרים שבאירופה. ב. ג. באשר לתרומה של אחד הנדבנים וכן בענין הוראות הקבע על פי ההסכם מקבל הנתבע רק עבור מה שמביא בפועל כולל שיקים והוראות קבע ולא עבור תרומות שהן מכח כוחו. ד. אין מקובל לתת אחוזים עבור הבטחות ומה ששלח הנדבן בפועל אף שכנראה היה זה בהשתדלות הנתבע מכל מקום ברגע שהסתיימו קשרי העבודה אין מבחינתם חיוב לשלם. ה. גם לשיטת הנתבע התחשיב אינו נכון ואינו מגובה כראוי. התובעים המציאו את השגותיהם לתחשיב הנתבע.

ראובן (השוכר) שכר דירה משמעון (המשכיר) ועל מנת להבטיח את חיוביו כלפי המשכיר נתן לו שיקים של לוי. המשכיר הבחין שהשיקים אינם של השוכר וכי נכתב עליהם לפקודת יהודה ואין עליהם היסב של יהודה. השוכר הסביר שהוא עובד של יהודה וכי השיקים נמסרו לו על ידי לוי על מנת להעבירם ליהודה והואיל ויתכן ובסוף העבודה יהיה יהודה חייב לו כסף לכן יש לו את הזכות להעבירם למשכיר כמשכון.
בטרם תום השכירות ברח השוכר לחו"ל והתברר שנשאר חייב למשכיר סכום ששווה לסכום הנקוב בשיקים ואף מעבר לו. המשכיר חפץ לממש את השיקים. יהודה טוען שהשיקים נגנבו על ידי ראובן וכי אינו חייב לראובן מאומה וממילא על שמעון להחזיר לו את השיקים ללא תמורה.

התובע קנה דירה אצל הנתבע כשסוכם ביניהם במסגרת החוזה על שלושה מועדי תשלום. 20% במועד הראשון 70% במועד השני והיתרה (10%) עם קבלת המפתח. הסכומים שנקבעו היו בשקלים צמוד לשער היציג וכן נכתב בחוזה שכל פיגור בתשלומים ישא הצמדה כחוק. בזמן שקיבל התובע לחשבונו את הלואת המשכנתא, מחשש לעליה בשער הדולאר, מיהר התובע למשרדו של הנתבע ונתן למנהל החשבונות את השיק שהופקד בחשבונו של התובע. כעת מסרב הנתבע למסור את המפתח עד אשר יחושב הסכום ששולם על פי השער היציג נכון למועד שקבעו את התשלום, ושהתובע ישלם את ההפרש.
התובע משיב כי הנתבע ידע שהסכום הנ"ל ממומן ברובו המוחלט על ידי הבנק למשכנתאות וכי התאריך שנקבע מטרתו היתה לאפשר לו לקבל את המשכנתא, גם הנתבע ידע שברגע שיקבל את המשכנתא היא תועבר לנתבע לאלתר. מה עוד שמנהל החשבונות קיבל את השיק והפקיד אותו בחשבון הבנק של המוכר. אם רצה יכול היה להשקיע בצמודי מט"ח אלא שהוא העדיף לכסות את האוברדרפט ועל כן אין מקום לחשב אלא על פי יום התשלום בפועל.
הנתבע טוען כי מנהל החשבונות לא העלה בדעתו שמדובר בתשלום קודם הזמן וכי גם הוא לא ידע שהכסף הופקד בחשבונו. הוא מוכן לקזז את אשר הרויח בגין התשלום באי תשלום ריבית לבנק, אך התחשיב צריך להיות לפי שער הדולאר ביום שקבעו.

התובעים תובעים לסלק את הנתבע מהדירה שבבעלותם ומושכרת לנתבע, וכמו כן הם תובעים תשלומי שכר דירה ותשלומים נוספים. התקיים דיון ראשון בנוכחות הצדדים, אך לדיון השני הנתבע לא הגיע. סך הכל תביעות התובע עומדים על סך 16,000 ₪ עבור שכירות, ועוד חובות לועד בית חשמל ומים בסך כ- 8000 ₪, כמו כן הוא תובע הפסד ימי עבודה בסך 2500 ₪ ועלות פינוי המושכר בסך 15,000 ₪.
הנתבע שילם על שנת השכירות הראשונה, והפסיק לשלם.