ראובן לוה מקופת גמ"ח 1000$, להבטחת החזר החוב הפקיד שיק פתוח. לאחר מספר חודשים החזיר לשמעון גבאי הגמ"ח את ההלואה וקיבל את שטר ההלואה, לטענתו שמעון הבטיחו שתוך מספר ימים הוא יחזיר לו את השיק או יקרע אותו. לאחר מספר ימים בא ראובן לקחת את השיק ושמעון סירב לתנו לו בטענה שלוי גבאי הגמ"ח השני טוען שראובן ערב עבור הלואה שלקח יהודה. מטענות הצדדים עולה שכחודש לפני מועד הפרעון של ראובן פנה ראובן ללוי בבקשה שילוה ליהודה קרוב משפחתו 700$. לוי הסכים להלוות סכום זה בתנאי שראובן יהיה ערב לו. ראובן טוען שאמר שלא יהיו בעיות. ולוי טוען שהוא הוסיף ואמר לראובן שהוא ערב קבלן. ראובן טוען שלא שמע שלוי אמר לו כך. כשיהודה בא ללוות את הכסף הביא עמו שטר ועליו חתומים שני ערבים כשראובן אינו אחד מן הערבים. לדברי לוי אף שלא הכיר את הערבים סמך על הבטחתו של ראובן שהוא ערב והלוה ליהודה. לאחר מספר ימים כשפגש לוי את ראובן אמר לו שהלוה ליהודה על סמך ערבותו וראובן התכחש לערבותו. כעת תובע ראובן מלוי שיחזיר לו את השיק. לדברי ראובן הוא אינו ערב על ההלואה ליהודה אלא החתומים על השטר והראיה שלוי לא תבע שחתימתו תהיה על שטר ההלואה מכאן שגם לוי הבין שהוא לא הערב. בנוסף, מועד פרעון ההלואה ליהודה הוא רק בעוד מספר חודשים ואין סיבה מוצדקת להחזיק שיק שלו בעבור ערבותו שכן אין נהוג לקחת שיק מהערב. לוי טוען שסמך רק על ראובן והואיל וראובן התכחש לערבותו נאלץ להחזיק את השיק להבטחת ערבותו של ראובן. ומה שלא ביקש את חתימת ראובן על השטר, זה מפני שסמך על ראובן ולא שיער שיטען שהוא אינו הערב.

חברת התובע ניהלה הליכים כנגד הנתבע, שהיה חייב לה חוב שתפח בגלל הצמדה וריבית. בשנת תשע"ד הנתבע פרסם פרסומים שונים כנגד התובע, בני משפחתו ועו"ד החברה, במסגרת זו פורסמו פשקווילים רבים, בכמה מקומות ובהם כינויי גנאי, יחד עם הצגות עובדות חד צדדיות.
בית הדין הוציא צו ביניים שעל הנתבע לחדול מפרסום, אך הנתבע עבר על הדברים ותלה כרזות על ביתו, הנתבע הסיר את הכרוזת רק לאחר זמן רב ואזהרה נוספת.
התובע דורש סכום של 40,000 ₪ כפיצוי על לשון הרע, וכמו כן הוא תובע 10,000 ₪ על הפרת צו המניעה, ועוד 20,000 ₪ על הפרה נוספת.
לטענת הנתבע מותר לו לפרסם כדברים הללו על התובע, זאת משום שהוא פנה לערכאות ולא לבית דין, והוא אינו אדם כשר.
לטענת התובע יש קשר בין הנתבעת לבין הפרסומים, ואילו לטענת הנתבעת אין היא קשורה לפרסומים הללו.

ראובן התובע רכש שטיח משמעון הנתבע. שמעון הוא בעל חנות שטיחים שרוכש את שטיחיו אצל יבואן. לטענת התובע לאחר כשנה וחצי התגלו כתמים במספר מקומות לאחר כשנה וחצי כאשר נשפכה כמות גדולה של מים על השטיח נוצר כתם אדום גדול במקום הרטיבות. התובע הגיע לנתבע לאחר מספר חודשים מזמן הוצרות הכתם (כשנתיים ו9 חדשים מהקניה). לדבריו העיכוב נבע מהזנחה בטיפול. הנתבע ענה לתובע שבמידה והשטיח פגום כספו יוחזר והציע להשאיר את השטיח לבדיקה במקום. הנתבע ערך בדיקות על ידי שפיכת מים, אך הוא הגיע למסקנה שהכתם נגרם משפיכת אקונומיקה על השטיח. הנתבע הציע לתובע לקחת את השטיח לבדיקה במכון התקנים. תוצאות הבדיקה הראו שהחוט הבורדו בשטיח הוא בדרגת עמידות נמוכה למים. לאור ממצאי הבדיקה תובע התובע להחזיר את המקח מדין מום במקח ולקבל את כספו בחזרה צמוד לדולאר. וכן תובע את עלות הבדיקה במכון התקנים כולל הוצאות ההובלה בסך 558 ש"ח.
הנתבע משיב שעל פי הבדיקות שעשה השטיח כולו עמיד למים והוא עומד על כך שכנראה נשפכה אקונומיקה על השטיח. באשר לתוצאות הבדיקה של מכון התקנים הנתבע מציג אישור שהשטיח עמד בתקן של מכון התקנים. עוד טוען הנתבע שהאחריות על השטיח היא לשנתייים בלבד והואיל והנתבע פנה אליו מספר חדשים אחרי השנתיים פגה האחריות והוא אינו אחראי יותר לשטיח. בנוסף, אם הנתבע היה פונה לנתבע בתוך השנתיים היה הנתבע פונה ליבואן ומקבל את כספו בחזרה והתובע בכך שהתעכב גרם לכך שהאחריות תפוג. מכיוון שכך, טוען הנתבע שאין לחייבו בתשלום מלוא מחיר השטיח אלא רק בפיצוי כספי שכן התובע השתמש בשטיח שנתיים וכן מאחר שאין לתובע למי להחזיר את השטיח. עוד מבקש הנתבע להביא את השטיח לבית הדין ולהוכיח על ידי שפיכת מים שצבע השטיח עמיד למים ולכן הכתם נגרם על ידי אקונומיקה או חומר כימי אחר.

התובעים הסכימו כלפי הישוב לבנייה מתוכננת, בתנאי שהיא לא תסתיר את הנוף הנשקף מביתם, אך הם חוששים שהנתבעים מתכוונים להפר את הסיכומים איתם. לטענת הנתבעים לא ניתנה הבטחה כזו, וגם אין להם אפשרות לתת התחייבות כזו. לטענתם התובעים חתומים על הסכם שלא להתנגד לבנייה החדשה.

ראובן (הקונה)ושמעון (המוכר) סיכמו ביניהם שראובן ירכוש את הדירה במחיר מסוים. ראובן נתן לשמעון דמי קדימה. שמעון נתן לראובן קבלה בה כתוב שדמי הקדימה הם עבור המכירה של דירה פלונית. בטרם נערך חוזה מכר רוצה שמעון לחזור בו מהמכירה. ראובן טוען שהיות ונתן דמי קדימה הרי זה כקנין כסף ואין שמעון יכול לחזור בו. שמעון טוען שכל זמן שלא נערך חוזה ביכולתו לחזור בו מהמכירה.

הרחבת נימוקים לפסק הדין שניתן כבר, ובו תבע אחד התושבים את הישוב שבו הוא גר, וביקש זכות קדימה לקניית מגרש הסמוך למגרש שבו הוא מתגורר, כמו כן הוא ביקש אפשרות להמשך מעבר דרך השטח הנ"ל. פסק הדין היה שהישוב אינו חייב לתת זכות קדימה לבעל המגרש הסמוך, אך עליו לאפשר מעבר לבעל המגרש הנ"ל וכמו כן למזער את הפגיעה המגיעה מהבנייה.

בית הדין קמא חייב את המבקש בתשלום עבור בושת דברים, והמבקש הגיש ערעור על כך. בקשת הערעור לא אושרה משום שלא הוכח שיש מקום לערעור.

התובעת אדריכלית במקצועה הכינה עבודה אדריכלית, לנתבעת, היא השקיעה זמן רב מזמנה בהכנת התוכניות והשינויים, אבל לבסוף הנתבעת לא רצתה להמשיך על כך היא תובעת סכום של 17,000 ₪ 8400 ₪ כשכר עבודה שהובטח לה, ועוד 8600 שח על שעות נוספות שאותם עבדה מתוך הבנה שהעבודה תנתן לה. סך הכל היא תובעת 16,650 ₪ לפני מע"מ.
לטענת הנתבעת היא ביקשה מהתובעת לכתוב חוזה כמה פעמים, והיא התחמקה, בכל מקרה היא לא מסכימה לשלם יותר מ- 30 אחוזים שזה על השלב התכנוני שאליו הגיעה האדריכלית.
כמו כן לטענתה האדריכלית גרמה לה נזקים, בכך שתכננה בנייה בשטח הגדול מהמותר, וכל עבודתה היתה לריק. לטענת האדריכלית נושא זה דובר מראש.

ראובן מתגורר בדירה מעל שמעון. ראובן חפץ להוציא מרפסת ולשם כך החתים את השכנים על תוכנית מפורטת שהוגשה למועצה המקומית. שמעון סרב לחתום מאחר וטען שהמרפסת תחשיך לו את הסלון. בעל פה הסכים שמעון שראובן יוציא מרפסת ביציאה של עד חצי מטר. היות ורוב דיירי בנין חתמו על הסכמה לתוכנית קיבל ראובן אישור לבנית מרפסת ביציאה של כמעט מטר ועשרים מקו הבנין. בנית המרפסת החלה ושמעון סבר לתומו שראובן מתכונן להוציא רק חצי מטר, אך לאחר היציקה נוכח לדעת שראובן יצא מקו הבנין מטר ועשרים. ראובן הפסיק מיזמתו את הבניה עד לבירור הדין. ראובן טוען שתי טענות א. שמעון יכול היה להגיש התנגדות במועצה אבל לאחר שקיבל הוא את אישור המועצה שוב אין השכנים יכולים להתנגד לבניה. ב. גם אם אפשר להתנגד זה דוקא קודם היציקה ולא לאחריה שיש בכך נזק גם בשבילו. בנוסף, בשביל חצי מטר לא היה מתחיל בבניה.
שמעון טוען שאסור לראובן לצאת מקו הבנין מעבר לחצי מטר מאחר ובכך יוחשך סלונו ואין באישור המועצה אישור לגרימת נזק ברור. ביחס לטענה השניה טוען שמעון שסבר לתומו שראובן מתכוין להוציא רק חצי מטר ורק בגמר היציקה התבררה לו טעותו.

דיירים בבנין משותף החליטו ברוב דעות לעשות מחסום אלקטרוני לחניה של הבנין. עלות המחסום מתחלקת בין תשעת הדיירים באופן שוה. וכל דייר משלם עבור השלט/ים שהזמין. ראובן- התובע הינו דייר בבית המשותף שמתנגד להקמתו של המחסום. לאור סרובו לשלם את חלקו בהוצאה החליט ועד הבית לא לתת לו שלט כך שראובן נאלץ לחנות מחוץ לחניה שלו. ראובן תובע מועד הבית להסיר את המחסום. לטענתו המחסום הוא מותרות ויש בהצבתו טרחה לשאת כל הזמן את השלט. לטענת ראובן היות והחניות של הבנין הן פרטיות דייר שחפץ שהחניה שלו לא תהיה כ"הפקר" יכול לבנות בכניסה לחניה שלו עמוד מפרקי מתקפל מבלי לשתף בכח את מתנגדי הצבת המחסום. נציג ועד הבית טוען שהיות והבנין ממוקם ליד רחוב שבו פעילות מסחרית, היו מקרים שבהם עוברי אורח החנו את רכבם בחנית הבנין. לדבריו, המחסום הראשי הינו כורח חיוני על מנת שלא לפגוע בזכותם של דיירי הבנין. לכן הוחלט על הצבת המחסום שעלותו יחסית לעמוד מפרקי לכל דייר אינה יקרה ונוח להשתמש בו על ידי השלט. ראובן טוען שארעו לאחרונה רק שני מקרים בודדים של חנית אורחים בחניה וכן שעיקר הבעיה היא מאורחים ומבעלי מקצוע שבאים לבנין ובמקרים אלו אין במחסום תשובה מעשית שכן הדיירים יפתחו להם את המחסום. נציג ועד הבית טוען שארעו יותר משני מקרים. הוא מודה שמדובר במקרים בודדים אך יש צורך לעקור את התופעה לפני התפתחותה.