ראובן ושמעון הקימו חברה של רכיבים למחשבים. כל אחד השקיע סכום שוה וסוכם כי חלוקת הרוחים תהיה באופן שוה. עקב קשיים הוצרכו הצדדים להשקיע סכום נוסף בחברה. סוכם כי ראובן ישקיע מחצית מהסכום מיד ואילו שמעון ישקיע לאחר שמונה חדשים. בין לבין חל שפור גדול במצב החברה כך ששמעון לא ראה צורך להשקיע את אשר התחייב.
לטענת ראובן כשתבע את שמעון להשקיע כאשר סוכם ענה שמעון שכעת אין צורך וגם אין לו כעת כסף ומבחינתו הוא יכול למשוך את הכסף שהשקיע בתוספת ריבית והצמדה. לדבריו, לא משך את הכסף מפני שהבין שאם כספו מושקע בחברה בחלק גדול יותר הרי שגם חלקו בריוח יגדל.
שמעון טוען שהבנה זו מנוגדת להסכם הכתוב שבין הצדדים.
לאחר מספר חדשים נמכרה החברה בריוח גדול, עיקר הריוח לא מנכסי החברה אלא מהמוניטין שלה. ראובן טוען כי הואיל והשקיע בחברה קרוב לשני שליש עליו לקבל בריוח כפי השקעתו היחסית.
שמעון טוען כי הסכום שניתן הוא כהלואה שניתנה על ידי אחד השותפים ואין בה כדי לשנות את עצם הבעלות המשותפת והשוה שבין השותפים כפי שמשתקף בהסכם שביניהם.

אישה נתבעה לדין על ידי אישה אחרת. בעלה של הנתבעת הופיע לדין יחד עם אשתו. התובעת אינה חפצה בנוכחות הבעל.

הנתבע רוצה ללכת לבית דין אחר באותה עיר.

קונה דירה מצא שבאחד הקירות לא הותקן בידוד, הקונה תובע שהמוכר יתקן את הליקוי. המוכר טוען שהקונה ידע שהדירה נבנתה בצורה מאולתרת ולא חוקית ולכן היה עליו לברר את איכות הדירה. בנוסף טוען המוכר כי יש סעיף בחוזה המכירה שהלוקח בדק את הדירה. המוכר מוכן לבטל את המכר.

התובע הלווה לנתבע (מוסד ציבורי) סכום כסף. הנתבע החזיר באיחור חלק מההלוואה והתנה החזרת סכום נוסף במחילה על חלק מהסכום. התובע מסר מודעה בפני בית דין שאינו מוחל ואמר לנתבע שמוחל. בסופו של דבר לא שולם כל הסכום שהתחייב הנתבע לשלם והתובע תובעו יחד עם הסכום עליו "מחל".

ראובן שכר דירה יחד עם שמעון. הדירה רשומה על שם ראובן ועל כן הוא החייב הבלעדי בדמי הארנונה. בחוזה השכירות של שמעון שמעון התחייב בדמי חצי הארנונה. ראובן קיזז סכום זה מדמי השכירות. המשכיר תובע מראובן את דמי השכירות שהחסיר וטוען כי על ראובן להתחשבן עם שמעון. בנוסף תובע להוציא את ראובן מהדירה כיוון שלא עמד בתשלום דמי השכירות. ראובן טוען כי אין לו דבר עם שמעון וכי תשלום זה הוא באחריות המשכיר.

התובע שידך את בנו עם בתו של הנתבע. לאחר שנקבע מועד לחתונה ושכרו אולם בוטל השידוך עקב מחלוקת. הצדדים מאשימים איש את רעהו בביטול השידוך. התובע תובע מתנות שנתן לכלה והנתבע תובע הוצאות סעודת האירוסין.

שלושה בנים ירשו מאביהם דירת חדר. האחים החליטו בשלב ראשון לא להוציא צו ירושה ובינתים לאפשר לכל אחד מבני הבנים לגור חמש שנים בדירה. הראשונים שהתגוררו בדירה היו בתו וחתנו של האח הבכור. כעת לאחר חמש שנים האח הבכור טוען: א. הוא מבקש את המגיע לו על פי דין תורה דהיינו שני חלקים שהם מחצית הדירה. ב. הוא מבקש להוציא צו ירושה והואיל והחצר אינה בת חלוקה הוא מבקש לעשות גוד או אגוד ולקנות את הדירה. באשר לזכות האחים שבניהם יגורו בדירה חמש שנים, הוא מוכן לשלם שכר דירה עבור מה שהתגוררו בתו וחתנו חמש שנים בדירה. שני האחים מתנגדים לתביעה. הם מוכנים שהדירה תחולק על פי דין תורה אבל אין הם מוכנים לוותר על הזכות שכל אחד מבניהם יכול להתגורר חמש שנים בדירה.

התובעת קנתה מגרש מהנתבעת תוך התחייבות לבנות בית עליו תוך שנתיים ממועד מסירת המגרש, כאשר איחור של למעלה משלושה חודשים ממועד זה מחייב קנס של 500$ לכל חודש איחור החל מהחודש הרביעי.
כתשעה חודשים לאחר המועד האחרון, הגיע התובע להסכמה עם הנתבעת שהוא ישלם 14,700 ₪ על האיחור, והוא הפקיד צ'ק בסך 18,900 אם לא ישלים את הבנייה תוך שנה.
בחוזה נאמר כי הוא משקף את יחס הנתבעת לכל בעלי המגרשים, אך לטענת התובע התברר לו שמשפחות אחרות שילמו קנס מופחת יותר, וניתן להם זמן ארוך יותר להשלמת הבנייה.
לטענת הנתבעת התובע לא הופלה לרעה, והסכומים היו שונים בגלל סיבות שונות. כמו כן אם הקנסות מתבטלים יש לחזור לקנס הכתוב בחוזה.
בין הצדדים יש מחלוקת בפרשנות החוזה החדש באיזה מועד חל חיוב הקנס בסך 18,900.

בצואה שלפנינו של המנוח ראובן שחתומה בחתימת ידו, מוריש ראובן מגרש שבבעלותו וכן את דירת המגורים שלו למוסד ג (הנתבעים) ואת שאר רכושו מצוה לחלק בין שני בני האח ובת האחות (התובעים) בחלקים שוים. בצואה נאמר שהיא מבטלת כל צואה אחרת שעשה. הצואה כתובה כפי ההלכה. על הצואה חתומים שני עדים ח.ג ור.א כשהם חתומים על הלשון "שהיה בדעה צלולה". צואה זו נחתמה בית אבות סיעודי שבו היה מאושפז ראובן. התובעים טוענים שצואה זו נכתבה בהיות המנוח בדעה לא צלולה. הם ממציאים חוו"ד רפואית של הרופא המטפל בבית האבות שבה נכתב שלראובן יש איבוד של חוש הזכרון ואין הוא מבין די במתרחש בסביבתו. הרופא העיד שלא יתכן שהמנוח היה בצלילות דעת בתאריך החתימה על הצואה. הרופא אף המציא מסמכים שמאשרים את עדותו והבחנתו. העד ר.א העיד שלא בירר לפני חתימתו שהמנוח בדעה צלולה וכן העד ח.ג העיד שאינו בטוח שהמנוח היה בדעה צלולה.
ב"כ הנתבעים טוען לסיכום שחתימת העדים על הצואה מהוה ראיה לכך שלפי דעתם באותה שעה המנוח היה בדעה צלולה. לטענתו אין לקבל את עדותו של הרופא כנגד שני העדים. ב"כ התובעים מסתמך על עדות העדים שלא ידעו אם המנוח היה כשיר באותה שעה וכן על החוו"ד הרפואית של הרופא שהמנוח לא היה בדעה צלולה. הוא מבקש לקבוע שהצואה פסולה ושהרכוש יתחלק בין היורשים בשלושה חלקים שוים.