התובע הלווה לנתבע (מוסד ציבורי) סכום כסף. הנתבע החזיר באיחור חלק מההלוואה והתנה החזרת סכום נוסף במחילה על חלק מהסכום. התובע מסר מודעה בפני בית דין שאינו מוחל ואמר לנתבע שמוחל. בסופו של דבר לא שולם כל הסכום שהתחייב הנתבע לשלם והתובע תובעו יחד עם הסכום עליו "מחל".

ראובן שכר דירה יחד עם שמעון. הדירה רשומה על שם ראובן ועל כן הוא החייב הבלעדי בדמי הארנונה. בחוזה השכירות של שמעון שמעון התחייב בדמי חצי הארנונה. ראובן קיזז סכום זה מדמי השכירות. המשכיר תובע מראובן את דמי השכירות שהחסיר וטוען כי על ראובן להתחשבן עם שמעון. בנוסף תובע להוציא את ראובן מהדירה כיוון שלא עמד בתשלום דמי השכירות. ראובן טוען כי אין לו דבר עם שמעון וכי תשלום זה הוא באחריות המשכיר.

התובע שידך את בנו עם בתו של הנתבע. לאחר שנקבע מועד לחתונה ושכרו אולם בוטל השידוך עקב מחלוקת. הצדדים מאשימים איש את רעהו בביטול השידוך. התובע תובע מתנות שנתן לכלה והנתבע תובע הוצאות סעודת האירוסין.

שלושה בנים ירשו מאביהם דירת חדר. האחים החליטו בשלב ראשון לא להוציא צו ירושה ובינתים לאפשר לכל אחד מבני הבנים לגור חמש שנים בדירה. הראשונים שהתגוררו בדירה היו בתו וחתנו של האח הבכור. כעת לאחר חמש שנים האח הבכור טוען: א. הוא מבקש את המגיע לו על פי דין תורה דהיינו שני חלקים שהם מחצית הדירה. ב. הוא מבקש להוציא צו ירושה והואיל והחצר אינה בת חלוקה הוא מבקש לעשות גוד או אגוד ולקנות את הדירה. באשר לזכות האחים שבניהם יגורו בדירה חמש שנים, הוא מוכן לשלם שכר דירה עבור מה שהתגוררו בתו וחתנו חמש שנים בדירה. שני האחים מתנגדים לתביעה. הם מוכנים שהדירה תחולק על פי דין תורה אבל אין הם מוכנים לוותר על הזכות שכל אחד מבניהם יכול להתגורר חמש שנים בדירה.

התובעת קנתה מגרש מהנתבעת תוך התחייבות לבנות בית עליו תוך שנתיים ממועד מסירת המגרש, כאשר איחור של למעלה משלושה חודשים ממועד זה מחייב קנס של 500$ לכל חודש איחור החל מהחודש הרביעי.
כתשעה חודשים לאחר המועד האחרון, הגיע התובע להסכמה עם הנתבעת שהוא ישלם 14,700 ₪ על האיחור, והוא הפקיד צ'ק בסך 18,900 אם לא ישלים את הבנייה תוך שנה.
בחוזה נאמר כי הוא משקף את יחס הנתבעת לכל בעלי המגרשים, אך לטענת התובע התברר לו שמשפחות אחרות שילמו קנס מופחת יותר, וניתן להם זמן ארוך יותר להשלמת הבנייה.
לטענת הנתבעת התובע לא הופלה לרעה, והסכומים היו שונים בגלל סיבות שונות. כמו כן אם הקנסות מתבטלים יש לחזור לקנס הכתוב בחוזה.
בין הצדדים יש מחלוקת בפרשנות החוזה החדש באיזה מועד חל חיוב הקנס בסך 18,900.

בצואה שלפנינו של המנוח ראובן שחתומה בחתימת ידו, מוריש ראובן מגרש שבבעלותו וכן את דירת המגורים שלו למוסד ג (הנתבעים) ואת שאר רכושו מצוה לחלק בין שני בני האח ובת האחות (התובעים) בחלקים שוים. בצואה נאמר שהיא מבטלת כל צואה אחרת שעשה. הצואה כתובה כפי ההלכה. על הצואה חתומים שני עדים ח.ג ור.א כשהם חתומים על הלשון "שהיה בדעה צלולה". צואה זו נחתמה בית אבות סיעודי שבו היה מאושפז ראובן. התובעים טוענים שצואה זו נכתבה בהיות המנוח בדעה לא צלולה. הם ממציאים חוו"ד רפואית של הרופא המטפל בבית האבות שבה נכתב שלראובן יש איבוד של חוש הזכרון ואין הוא מבין די במתרחש בסביבתו. הרופא העיד שלא יתכן שהמנוח היה בצלילות דעת בתאריך החתימה על הצואה. הרופא אף המציא מסמכים שמאשרים את עדותו והבחנתו. העד ר.א העיד שלא בירר לפני חתימתו שהמנוח בדעה צלולה וכן העד ח.ג העיד שאינו בטוח שהמנוח היה בדעה צלולה.
ב"כ הנתבעים טוען לסיכום שחתימת העדים על הצואה מהוה ראיה לכך שלפי דעתם באותה שעה המנוח היה בדעה צלולה. לטענתו אין לקבל את עדותו של הרופא כנגד שני העדים. ב"כ התובעים מסתמך על עדות העדים שלא ידעו אם המנוח היה כשיר באותה שעה וכן על החוו"ד הרפואית של הרופא שהמנוח לא היה בדעה צלולה. הוא מבקש לקבוע שהצואה פסולה ושהרכוש יתחלק בין היורשים בשלושה חלקים שוים.

התובע עבד אצל הנתבעים כמורה בשנה"ל תשנ"ו. בסוף שנה"ל הודיעו לו הנתבעים כי אין בדעתם להעסיקו, אולם כעבור יומיים הודיעו לו שיעסיקו אותו בכיתה גבוהה יותר. התובע הסכים לתנאי הנתבעים וסוכם בין הצדדים שיהיו בקשר לקראת תחילת שנה"ל. על סמך דברים אלו לא חיפש התובע עבודה במקום אחר. שבוע לפני תחילת הלימודים הודיעו הנתבעים לתובע כי אין להם אפשרות לשבצו ואין בדעתם להעסיקו.
התובע תובע מהנתבעים לשבצו בבית הספר בשנה"ל הנוכחית או לחילופין לשלם לו את שכרו עד שימצא עבודת הוראה חילופית בתנאים דומים. לדבריו, בסיום שנה"ל הוצעה לו עבודת הוראה אך הוא העדיף להמשיך במקום בו עבד. הואיל וההודעה על אי העסקתו הגיע שבוע לפני תחילת שנה"ל לא היה באפשרותו למצוא עבודה חילופית. מה עוד שקשה למצוא עבודה בסוף השנה.
הנתבעים מודים שאמרו לו בסוף השנה שברצונם להמשיך ולהעסיקו אך הואיל ובמהלך החופשה השיגו מורה בעל נסיון העדיפו אותו על פני התובע. לדבריהם, כל עוד לא נחתם חוזה עם התובע הם רשאים שלא להעסיקו .
התובע משיב שאף שבחוזה שחתם נאמר שההעסקה היא עד לסוף שנה"ל הוא לא ראה בזה גורם מעכב משלוש סיבות. א- גם החוזה הראשון נחתם עמו רק כחודש לאחר תחילת שנה"ל ב- בהודעה שהודיעו לו שיעסיקו אותו הוא הבין שהאריכו את החוזה הקיים ג- יש מורים רבים בבית הספר שאין להם חוזה עבודה מסודר.

התובע הגיש תביעה בבית המשפט בירושלים, ולא ניתן שם פסק דין, אך כעת הוא רוצה לעבור לדון בבית הדין השאלה האם כעת הוא יכול להכריח את הנתבע כעת לדון בבית הדין.
לטענת התובע הוא מהתחלה רצה לדון בבית הדין, אך הוא פחד שהדבר לא יתנהל כיאות.
לטענת הנתבעת אם מלכתחילה היו תובעים בבית הדין הוא היה מגיע, אלא שעכשו הם הוציאו כבר הוצאות הקשורות להיות הדיון בבית המשפט.

הנתבע קיבל דו"ח מהמנהל לבטיחות שע"י משרד העבודה שעליו להסדיר מספר ליקויים בטיחותיים במפעל האריגה שלו תוך 45 יום ולא תוגש נגדו תביעה לבית המשפט. מדובר בעבודות בטון ומסגרות. הנתבע סיכם עם התובע (קבלן שיפוצים) על תיקון הליקויים תמורת 8500$+מע"מ. הנתבע שילם לתובע 1350$ על חשבון העבודה. התובע החל בעבודה עם חמשה פועלים. אך לאחר 5 ימים הופיעה במקום יחידת פיקוח ולאחר שהתברר שאין לפועלים רשות שהיה בישראל הופסקה העבודה. לאחר עשרה ימים שלא הגיע התובע להשלים מלאכתו ניהל הנתבע מו"מ עם מספר קבלנים ולאור העובדה שביקש שהעבודה תסתיים תוך זמן קצר הנתבע נאלץ לסכם עם לוי על השלמת העבודה תוך שבועיים בסכום של 9000$+מע"מ.
התובע תובע מהנתבע 1500$ בנוסף לדמי הקדימה על העבודה שביצע כבר. לטענתו העובדה שאישורי השהיה של הפועלים פג תוקפם לא היתה ידועה לו ותוך שבוע הוא סידר להם אישורי שהיה לתקופה נוספת. התובע טוען שהיה אנוס באי השלמת המלאכה אך בהחלט היה יכול לסיים את העבודה תוך פרק הזמן הקצוב, לדבריו זו "מכת מדינה".
מנגד הנתבע טוען שבמשך כשבוע תבע מהתובע לבוא עם פועלים ולהשלים המלאכה אך הזמן שהקציב משרד העבודה הלך ואזל. מה עוד שהפסקת העבודה באמצעה הפכה את הפעילות במפעל לבלתי נסבלת ולמסוכנת. רק שלושה ימים לאחר שהחל לוי במלאכה הופיע התובע עם הפועלים. הנתבע תובע מהתובע את החזר דמי הקדימה בסך 1350$ כי מחוסר ברירה ולחץ זמן נאלץ להסכים לדרישות של לוי.

בית הדין הוציא צו עיקול לבקשת התובע. ב"כ של הנתבעים טען כי אינו מעוניין להמשיך לדון בפני הרכב זה כיוון שצו העיקול ניתן במעמד צד אחד בלבד. בית הדין פסק כי אין פסול בהרכב. לאחר שניתן פסק הדין פנה ב"כ של הנתבעים לערכאות על מנת לבטל את תוקף פסק הדין.