פרשני:בבלי:גיטין ב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין ב ב

חברותא[עריכה]

רבה אמר:  לפי שאין בני חוץ לארץ בני תורה, ואינם בקיאין בהלכה שצריך לכתוב את הגט לשמה של אשה זו בדוקא. והרי נאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" (דברים פרק כד), ולמדים מזה לקמן (כ א), שצריך הבעל לכתוב את הגט לשמה של האשה המתגרשת הזאת. ולכן, כאשר השליח אומר "בפני נכתב ובפני נחתם", שואלים אותו הדיינים האם הגט נכתב לשמה,  7  והוא עונה: כן!

 7.  עיין בפני יהושע, שבדוקא נקט רש"י לשון זה ששואלים את השליח, לומר שהתקנה על בני ארץ ישראל היא, לברר היטב עם השליח, אם עמד וראה בשעת כתיבת הגט, שנכתב ונחתם לשמה. כי אף שהחיוב לכתוב לשמה היה מוטל בעיקרו על בני חוץ לארץ. מכל מקום יש לחשוש, שכשם שמזלזלים הם בהלכה של לשמה, כך יזלזלו בתקנת השליח, שצריך להיות שם ולראות את אופן כתיבת הגט. ומשום כך הטילו חכמים הדבר על דייני ארץ ישראל, שלא יאשרו את הגט, אלא אם כן יאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואז יוכלו לשואלו ולחקרו היטב. אכן, עיין בחדושי הר"ן שחלק על רש"י. וכתב שאין צריך לשואלו. כי השליח מבין מעצמו שאם חכמים חייבוהו לומר בפני נכתב ובפני נחתם, סימן הוא שיש כתיבה וחתימה שהיא פסולה, ואם באמת לא היה נכתב לשמה, כגון שנכתב לשם מישהו אחר, היה מעצמו עומד ומספר כך וכך אירע המעשה שנכתב לשם אחרים וכו'. ועוד, מוסיף הר"ן ואומר, שמכיון ששלוחו של הבעל הוא, (ואנו יודעים זאת ממה שאוחז הגט בידיו. וכמו שביארנו לעיל אות ב עיין שם), והוא אומר בפני נכתב ובפני נחתם. תולין להקל ואומרים שבעלה של אשה זו כתבו וחתמו בפניו. ואין לחשוש, שמא אחר כתבו והשליכו וכו'. מאחר ודבר זה אינו שכיח כלל. וראה גם רשב"א שכתב כן. וראה בספר תורת גיטין שמקשה לפי דבריו הראשונים של הר"ן, מניין לשליח שמשום חשש "לשמה" הטריחוהו חכמים, אולי משום דין אחר? ומתרץ, שהוא עשוי להבין זאת מזה שצריך הגט להכתב רק על פי ציווי הבעל, אות הוא שצריך להיות "לשמה". ואם היה חשש מצד פסולים אחרים הרי גם אדם אחר צריך להיות נאמן, לא רק הבעל.
ורבא אמר: לפי שאין שיירות דרכים מצויות מחוץ לארץ לארץ ישראל, ובמידה והבעל יערער על גט זה ויאמר: לא אני כתבתיו, אלא מזוייף הוא - לא יהיו עדים משם מצויין כאן, שיוכלו להכיר את חתימות העדים שעל גבי השטר כדי לקיימו. לכן תיקנו שהשליח יאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ויחשב הדבר כקיום.  8  ושואלת הגמרא: מאי בינייהו, מהו ההבדל למעשה בין שני ההסברים של רבה ורבא? ועונה הגמרא: יש שלשה אופנים שבהם יש חילוק בין טעמיהם:

 8.  הראב"ד (בהשגות על הרי"ף), מקשה מדוע צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם. והרי אם האמינוהו חכמים לומר שהבעל מסר לו את הגט, כמו שני עדים. אם כן, כמו ששניים שנעשו שלוחים להביא אינם צריכים לומר, וכפי שהגמרא מביאה מיד אחרי זה. גם הוא אינו צריך לומר. ותירץ, שלדעת רבא החשש הוא שיבוא הבעל ויספר שבגלל שהשליח מיהר והוא לא מצא עדים מזומנים שיחתמו. לכן, כתב את שמם בכתב ידו בשם העדים, כי סבר שגם כך הגט כשר. ורק לאחר מכן נודע לו שגט כזה פסול. ואין הערעור נוגע כלל לנאמנות השליח. לכן תיקנו חכמים שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדי שבזה תישלל גם אפשרות ערעור כזו מהבעל. ומכל מקום, כאשר שנים מביאים את הגט, ומעידים שהבעל מסרו להם, הרי הם נחשבים כעדי מסירה על גט זה. ואף אם אין עליו עדי חתימה כלל, הוא כשר. ואף שהגמרא לקמן אומרת שבמזוייף מתוכו אין מועיל עדי מסירה (עיין לקמן דף ד עמוד א ורש"י שם דיבור המתחיל: יש ה"ג וכי), שהו דוקא בזיוף ודאי. אבל כאן הוא ספק, אם הבעל דובר אמת. ולכן ניתן לסמוך על השלוחים. ועוד, מוסיף הראב"ד, אפשר לתרץ, שכשמוסר הבעל לשנים אין לחשוש יותר שהבעל יערער. ורק באחד מעיז לערער. אבל הרמב"ן לא הסכים עם תירוצו הראשון של הראב"ד, ולדעתו, הדין נותן שלא יהא הבעל נאמן לומר שטעה וכו'. ואין זה נחשב ערעור המצריך קיום. שהרי מה שהצריכו חכמים קיום שטרות, אינו אלא משום חשש שמא זייף בעל השטר. וגם כאן בגט, אין חוששים אלא שמא האשה זייפה אותו, או השתדלה בזה. ולא שהבעל יטען שהוא מזוייף מסיבה כל שהיא. אלא הטעם שהצריכו כאן קיום על ידי שיאמר: בפני נכתב ובפני נחתם, הוא משום שאי אפשר להאמין לשליח באופן מוחלט שהבעל עשאו שליח, בו בזמן שהבעל מערער ואומר לא עשיתיו. וכמו בכל שאר עדויות שבתורה שאין מאמינים לעד כאשר יש הכחשה מצד הבעל דבר. ורק במקרים בודדים נאמן השליח, אך במקרים אחרים נאמן הבעל (כמוכח בפרק התקבל). לפיכך, תיקנו חכמים בזה דרך אחת לכולם, שלא תהא נאמנותו על עצם השליחות. אלא עיקר עדותו על הכתיבה והחתימה, והצריכוהו לומר: בפני נכתב ובפני נחתם. וקבעו שהוא נאמן מאחר וכל קיום שטרות אינו אלא מדרבנן (ועיין במאירי). ועוד, תירץ הרמב"ן (והביאו דבריו הר"ן ורבנו קרשקש), ודאי אין לשליח נאמנות עצמית לקיים את הגט כמו שני עדים, ומה גם שהבעל מכחישו וטוען שהגט פסול. וכל נאמנותו היא רק בגט מקויים (על ידי שני עדים) לומר עליו שנכתב ונחתם לשמה. וטעם נאמנותו על השליחות, הוא רק משום שהבעל עצמו האמינו ומינהו להיות שליח. (וכמו שביארנו לעיל באות ב). ולכן, אין מקום להשוותו לשני עדים כקושיית הראב"ד ז"ל.
א. איכא בינייהו - יש הבדל ביניהם באופן דאתיוהו בי תרי - שהביאו את הגט שני עדים ממדינת הים ולא אחד, ושניהם נעשו שלוחים של הבעל לגרשה ולמסור לה את הגט ביחד.  9  לפי רבה, הדין נשאר כמות שהוא, ועל שניהם לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך לפי רבא, שטעם האמירה הוא בגלל חשש ערעור הבעל, הרי עתה ששניים הם, ויוכלו לקיימו,  10  אין הם צריכים לומר בשעת המסירה בפני נכתב ובפני נחתם.

 9.  כן הוא לשון רש"י כאן, ולשון הגמרא בדף טז עמוד ב שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהם. וכתב בתשובות הריב"ש (סימן שי"ח) שבודאי אין צריך ששניהם יהיו אדוקים בו ממש, אלא הכוונה ששניהם נעשו שלוחים. וצידד לומר, שאולי טעמו של רש"י הוא שאם הם שלוחי הגט, מן הסתם גם חתמו העדים בפניהם או שמכירים את חתימתם. ולכן נאמנים הם לקיים את הגט. אבל סתם שליחים להבאת הגט, אין הכרח שיהיו נאמנים לקיימו. וכדבריו בכוונת רש"י ז"ל כתב גם הרשב"א. אלא, שהוא הוסיף להכשיר אפילו כשהאחד שליח והשני אומר: בפני עשאו הבעל שליח. והטעם הוא שכל שיש שני עדים שהבעל עשאו שליח בגט זה כדי לגרשה, שוב אין יכול הבעל לערער. עד כאן, וכן כתבו התוספות.   10.  מלשון רש"י משמע שאם הבעל יערער, יצטרכו העדים לקיים את הגט על ידי אמירת בפני נכתב ובפני נחתם. אולם הרמב"ם כתב (בפרק יד מהלכות גירושין הלכה יד): "שנים שהביא גט בחוץ לארץ, אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו, הרי אלו נותנין לה ותהיה מגורשת, שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה, אף על פי שאינו מקויים, שהרי שלוחיו הם עדיו וכו"'. ומבואר בלשונו שכאשר שניים מביאים את גט, כבר אין יכול הבעל לערער. וכן משמע בתוספות (דיבור המתחיל: דאתיוהו) שכתבו שלאחר ששלחם כבר אינו יכול הבעל לערער. וכן ברא"ש. והטור אבן העזר (סימן קמב), הפליג וכתב שאם יבוא הבעל ויערער:. צריך לקיים את הגט על ידי חותמיו (ולא מספיקה אמירת השלוחים). ומה שהגמרא אומרת דאתיוהו בי תרי, היינו דוקא כל זמן שהבעל אינו מערער, אין צריכים לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ויש להקשות על הטור, מדוע אין השלוחים עצמם נאמנים, הלא כתוב בתוספות (דיבור המתחיל דאתיוהו), שיש לשלוחים מיגו - שיכלו לומר: בפנינו נתגרשה - והיו נאמנים! ומתרץ הבית שמואל (ס' קמח סעיף קטן לז), שהבעל ודאי לא נאמן לומר שהשליח זייף, שהרי שני העדים מעידים שהבעל מסר להם את הגט. אלא, כוונת הטור היא שאם הבעל יערער ויאמר שהוא עצמו זייפו יהיה נאמן. (ואף על גב שהתוספות (הנ"ל) כותבים שהבעל לא חשוד לעשות זאת ולהכשילה, היינו שמן הסתם אין צריכים לחשוש לזה. אבל אם באמת בא וטען כן הרי הוא נאמן). ועיין עוד בתורת גיטין (ס' קמב סעיף יח) שהקשה היאך השנים נאמנים שהבעל עשאם שליח, הרי אין כאן הגדה בפני בית דין. (ובאמת החזון איש (סימן קג ס"ק יב) סובר שצריך הגדה בבית דין. אך התורת גיטין לא הסכים עם זה מאחר והפוסקים לא הזכירו זאת). ותירץ הגר"ח מבריסק, (בחידושים על הש"ס), שהיתה זאת קולת חכמים מיוחדת, שאף על פי שבשליח אחד הצריכוהו לומר דוקא בפני בית דין. מכל מקום בשנים הקילו שימסרו את הגט אף שלא בפני בית דין. אולם בתורת גטין עצמו הסיק מכח זה, שהטור למד שמה שמועיל אתיוהו בי תרי, הוא רק לזה שהבעל יפחד כבר לבא ולערער. כי מאחר שכבר התפרסם ששנים הביאו את הגט לאשתו, יקשה עליו לבא ולערער על זה. אמנם, אם בכל זאת הוא בא וערער - הרי הוא נאמן. ולכן כתב הטור שבמקרה כזה יצטרכו לקיים את הגט על ידי חותמיו.
ב. אי נמי - הבדל נוסף יהיה בין שני הטעמים, אם הגט נשלח ממדינה אחת בארץ ישראל למדינה שניה בארץ ישראל. כגון ממדינת גליל למדינת יהודה - אשר עכשיו אין שיירות מצויות ביניהם. לפי רבה, כיון ששני המקומות נמצאים בארץ ישראל, ובקיאים בהם בדין כתיבת הגט לשמה, אין השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואילו לרבא, כיון שאין שיירות מצויות, צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא יוכל הבעל לערער.
ג. אי נמי, ההבדל השלישי ביניהם, הוא באופן שמוליך השליח גט באותה מדינה במדינת הים. וכגון שנשלח מעיר אחת בחוץ לארץ לעיר אחרת באותה מדינה. לפי רבה, ודאי יהיה צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", לפי שאין בקיאין לשמה. ולרבא, אין צריך לומר, לפי שמצויות שיירות ההולכות מעיר לעיר.
ותחילה דנה הגמרא בדברי רבה, ולאחר מכן בדברי רבא:
לשיטת רבה, שטעם האמירה הוא, לפי שאין בקיאין לשמה, מדוע מספיק לזה עד אחד? ליבעי תרי - הרי יש צורך בעדות של שני עדים! מידי דהוה - כמו הדין בכל שאר עדיות שבתורה? ומתרצת הגמרא:
עד אחד נאמן באיסורין,  11  שהרי האמינה התורה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא אומר שהופרשו תרומות ומעשרות מהפירות, או שהבהמה נשחטה כדין ובשרה מותר באכילה. וכן שניקרו מהבשר גידין וחלבים האסורים באכילה, ולכן גם כאן תקנו חכמים שהשליח יהיה נאמן להעיד שגט כשר הוא.

 11.  משמע בגמרא שעד אחד נאמן באיסורין, הוא כמו שני עדים בשאר עדויות (ממון או עריות). ולשון הגמרא (כתובות דף כב עמוד ב ויבמות דף פח עמוד ב), אמר עולא כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שניים. ופירש רש"י: הרי הוא חשוב כשניים, כגון: בעדות אשה, לומר שמת בעלה. ובעדות סוטה: לומר נטמאה. עד כאן לשונו. אכן הריטב"א (שם ביבמות) פירש שדין זה נאמר דוקא בעדות על דבר שבערוה שמעיקר הדין צריכים שני עדים. אלא, שהתורה מסרה לחכמים את הכח לקבוע את סוג הברור שצריכים כדי להתירה. והם שקלו ברוח קדשם, שדי בעדות של עד אחד שמת בעלה כדי להתירה, מאחר ויש בזה גם חומרא, שאם היא תנשא על פי עדות זו. ולאחר מכן יכחישו את העד, הדין הוא שתצא מבעלה. ולכן, כבר מראש מדקדקת האשה שלא לסמוך על העד, אלא אם כן ברור לה שמת בעלה. ולכן נאמן עד זה מדאורייתא כמו שני עדים. אבל בסתם איסורין שהאמינו לעד אחד, לא עשאוהו כשנים. ולפיכך, אם יבוא אחר להכחישו, תהיה כאן הכחשה של אחד נגד אחד ולא תתקבל עדות הראשון. (עיין בנמוקי יוסף יבמות דף כח עמוד א בדפי הרי"ף שהביאו). ואולם עיין בש"ך (יורה דעה סימן קכז סעיף קטן יד), שהביא רבים מן הראשונים החולקים על הריטב"א. ודעתם היא שבכל מקום שהאמינו לעד אחד, אפילו באיסורין, עשאוהו כשניים. ולפי זה, אם יבוא אחר להכחישו, אין דבריו מתקבלים, אלא עדותו של הראשון קיימת. וזהו פירוש הגמרא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא - כלומר שאין הכחשת השני פוגעת כלום בעדות הראשון. עיין שם. ובחדושי החתם סופר כתב בשם חמיו, הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל, שמסוגייתנו בגיטין, מוכח כשאר הראשונים ושלא כשיטת הריטב"א ז"ל. שהרי הגמרא אומרת שהשליח נאמן משום עד אחד נאמן באיסורין. ולדברי הריטב"א קשה, הרי במקרה כמו שלנו, צריך להיות שאם יבוא אחר כך הבעל ויערער, הוא יהיה נאמן (להכחיש את עדות השליח). ואילו התוספות לקמן (דף ג עמוד א דיבור המתחיל חד אתי), הוכיחו שדוקא בסיפא של המשנה (שמביא גט בארץ ישראל ממקום למקום) נאמן הבעל לערער, וצריך לקיים את הגט. אבל ברישא אינו נאמן. והחתם סופר עצמו תירץ, שמה שכתבו התוספות כך, זהו רק לפי הצד בגמרא דף ג עמוד א, שעדות השליח כאן היא כמו כל דבר שבערוה, והאמינו לאחד במקום שנים. ולכן, אם באמת היה המערער נאמן, היתה המשנה צריכה לכתוב זאת ברישא. ומזה דקדקו התוספות שאם המשנה לא כתבה זאת - סימן שהמערער אינו נאמן. אבל לפי הבנת הסוגיא בדף ב עמוד ב, אין עדותו של השליח כעדות ערוה, אלא רק כעדות של שאר איסורין. אשר לזה מספיק עד אחד (כמו שהביא רש"י לענין הפרשת תרומה, שחיטה וניקור). ובזה פשוט הוא שאם יש ערעור על הגט, צריך לקיימו כמו כל עד אחד. ולא היה על התנא לכתוב זאת כלל.
ושוב מקשה הגמרא: אימור - שמא נאמר: אמרינן "עד אחד נאמן באיסורין", היינו רק במקום שיש ספק לפנינו, כגון חתיכה של שומן, שהיא ספק חלב - האסור באכילה, ספק שומן של בהמה - שמותר באכילה, דלא איתחזק בחתיכה זו איסורא של חלב בוודאות. בזה דוקא האמינה התורה לעד אחד שיעיד על הדבר.
אבל הכא, אצלנו בגט, דאיתחזק - הוחזק בוודאות - איסורא של  12  אשת איש. שהרי עד עכשיו היא היתה נשואה, וצריך כעת עדות ברורה של גט העשוי כהלכה, כדי להתירה -

 12.  והקשה רש"י (בדיבור המתחיל הכא), מדוע לא נלמד מזה שעד אחד נאמן להעיד על טבל שתיקנוהו ועל בהמה שנשחטה כראוי, אף שמתחילה הוחזק איסורם. שגם באשת איש יהא נאמן להתירה (על ידי גט). ותירץ, ששם הוא נאמן, משום שבידו היה לתקנם אילו רצה. אבל כאן אין איסורה של האשה תלוי בו אלא בבעל. ומכיון שאין הדבר מסור בידו של העד לכן אינו נאמן. ועיין במאירי שתירץ בשם הראשונים שבניקור גיד וחלב מן הבשר אין הוא מתיר דבר שהיה אסור, אלא שהוא מברר את האיסור מתוך ההיתר (כלומר שמוציא את החלבים והגידים האסורים מתוך הבשר המותר). ולענין שחיטה תירצו, שכיון שכעת היא מתה לפנינו (כלומר שהשתנתה המציאות), הרי שפקע ממנה איסור אבר מן החי שהיה בה בעודה חיה. אך זה עדיין אינו מתרץ את איסור "אינו זבוח" שהיה לבהמה בחייה. ועל זה כתב המאירי, שמאחר ועכשיו אין הבהמה כמות שהיתה מתחילה - בשעת חזקת האיסור, אין זה נקרא איתחזק איסורא. מה שאין כן האשה נשארה כמות שהיא. (ועיין שב שמעתתא פרק ו שמעתא ו ושעורי רבי שמואל אות לג בעניין ניקור הגיד).
הוי ענין זה, בכלל "דבר שבערוה".
ואין ראוי להתיר דבר שבערוה  13  בפחות משניים (עדים).  14 

 13.  כלומר, דבר שהוא מאיסורי עריות.   14.  וזה לשון רבנו קרשקש (בסוף חדושי הריטב"א): שני עדים אלו. פעמים שהם משום נאמנות. ופעמים שאינם משום נאמנות. (ואז) אפילו אנו יודעים בדבר (שהוא אמת), כל שלא נעשה בשני עדים אינו כלום! וכגון: גבי קידושין, שאף על פי שאנו ראינו באחד שקידש אשה בעד אחד אינה מקודשת, אלא אם כן יש שם שני עדים וגזירת הכתוב היא. עד כאן לשונו. ומה שהתירו אשה על ידי עדות של עד אחד (יבמות דף פח), כתב שם בשם הרמב"ן שזוהי אינה עדות קיום, אלא רק גילוי מילתא ובירור המציאות שאינה ידועה לנו וממילא האשה ניתרת. ועיין פני יהושע.
ולומדים זאת בגזירה שוה מדיני ממונות, בשניהם כתוב "דבר". (בדיני ערוה כתוב (דברים פרק כד): "כי מצא בה ערות דבר". ובממון כתוב (דברים פרק יט): "על פי שניים עדים יקום דבר".
ומחלקת הגמרא:
כאן זה שונה, כי רוב ישראל (לגירסת רש"י) בקיאין הן בהלכה של לשמה. ומשום כך אין לחושדן שמא שלחו גט שאינו כשר. ולכן, די לחכמים שיאמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי להסתמך על גט זה ולהתירה.
ואפילו לרבי מאיר, דחייש למיעוטא  15  גם כאשר הרוב אינו כן. כאן בגט אין לחשוש.

 15.  לעניין קטן שלא הגיע למצוות ואחיו הנשוי מת ללא בנים. סובר רבי מאיר שקטן זה אינו מייבם את אשת אחיו. כי יש לחשוש שמא לכשיגדל יתברר שהוא סריס, (שאינו ראוי להוליד), ולחינם בא על אשת אחיו, שלא במקום מצוה שהרי המצוה היא להקים זרע לאחיו. וכן אוסר רבי מאיר לאשת האח שהיא קטנה, להתייבם שמא תמצא איילונית (שאינה ראויה ללדת). ואף על פי שרוב הקטנים אינם סריסים ואיילוניות, חושש רבי מאיר למיעוט.
כי סתם ספרי דדייני, סופרי הדיינים, הרגילים לכתוב שטרי גיטין בכל המקומות, מיגמר גמירי - מלומדים ויודעים הם את ההלכה של כתיבת הגט לשמה. ולא חששו בזה חכמים אלא למקרה יוצא דופן, שבו ימצא גט מוכן שנכתב לשם אחד מבני העיר, שכתבו לגרש את אשתו, ושמו של בעל הגט הוא כשמו של המוצא, ושמה של האשה שבגט הוא כשם אשתו, ולבסוף התחרט הבעל ההוא מלגרש. ויקח המוצא את הגט הזה לגרש בו את אשתו, והרי אינו כתוב "לשמה" של אשתו.
ורבנן הוא דאצרוך עדות של השליח שתברר שלא נעשה כן, אלא הגט נכתב לשמה של האשה המתגרשת.
והכא, במקרה זה שהבעל נמצא בחוץ לארץ, והאשה בארץ ישראל -

דרשני המקוצר[עריכה]