פרשני:בבלי:גיטין סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סז ב

חברותא[עריכה]

ואיכא דאפיך להו (ויש שהופכים) את השיטות של רבה ורב יוסף בענין זה.
שנינו במשנה: אמר לעשרה: כתבו גט לאשתי - אחד כותב ושנים חותמין.
תנו רבנן בברייתא: אמר הבעל לעשרה: כתבו גט ותנו לאשתי - אחד כותב על ידי (בשביל) כולם.
ואם אמר: כולכם כתובו - אחד כותב במעמד כולם  4 .

 4.  במשנה נאמר שכולם חותמים. ומקשה הריטב"א, אם כן, גם הסופר חותם, והוי כמו חתם סופר ועד, שפסול. ותירץ, שרק חתם סופר ועד אחד פסלו חכמים, אבל אם יש שני עדים, חוץ מהסופר, לא פסלו. ומבאר הריטב"א הטעם, שהיות וכאן הבעל ביקש מהרבה עדים לחתום, אם הסופר לא יחתום אין לו קפידא, כיון שיודע שהבעל ביקש מעשרה מסוימים שיחתמו, ולכן אין חשש לתקלה.
ואם אמר: הוליכו גט לאשתי - אחד מוליך על ידי (בשביל) כולם.
ואם אמר: כולכם הוליכו - אחד מוליך במעמד כולם, שכולם צריכים ללכת עמו.
איבעיא להו: אם לא אמר כולכם, אלא מנה (ספר) אותן הבעל א' ב' ג' ד' וכו', ואמר כתבו גט לאשתי, מהו הדין?
האם בזה שמינה אותם, התכוון למנות את כל המנויים וצריך לכתוב במעמד כל המנויים, או שמא, כיון שלא אמר להם "כולכם המנויים כתובו", לא צריך שכולם יכתבו, אלא אחד כותב בשביל כולם.
רב הונא אמר: מנה (ספר) אותם הבעל - אינו כאומר כולכם, ואחד כותב בשביל כולם.
רבי יוחנן משום רבי אלעזר דמן רומה אמר: מנה (ספר) אותם הבעל - הרי הוא כאומר כולכם, וצריך לכתוב את הגט במעמד כל המנויים.
אמר רב פפא: ולא פליגי! רב הונא ורבי יוחנן אינם חולקים).
אלא, הא (אחד מהם דיבר) באופן דמנה (שספר) הבעל את כולהו (כולם), והא (ואחד מהם דיבר) באופן דמנה הבעל רק את מק צתייה ו.
אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא (יש אומרים לבאר את החילוק לצד זה, ויש אומרים לצד זה).
יש אומרים לבאר את החילוק כך: אם מנה את כולם, התכוון שכולם יעשו זאת יחד, אבל אם מנה רק את מקצתם התכוון רק להקפיד ששניים מתוך המנויים יהיו החותמים, ולא אחרים, אבל לא התכוון שיחתמו כולם, כי היות ולא מינה את כולם, הוברר שטורח הדבר עליו, ואינו מעונין שכולם יחתמו, לכן אפילו המנויים אינם צריכים לחתום אלא רק מקצתם.
ויש אומרים לבאר את החילוק להיפך: אם מנה רק את מקצתם, גילה בדעתו שעל אלו מקפיד, וצריכים כל אותם מנויים לחתום, אבל אם הוא מנה את כולם, כיון שלא אמר "כולכם", אינו מקפיד אלא רק שיחתמו בפני מנין זה, ולא התכוון שיחתמו כולם.
אתקין (התקין) רב יהודה בגיטא דאמר הבעל במעמד רבים "כולכם כתובו", ויש חשש שמא יאמר שהתכוון לכולם, ולא יחתמו כולם, ונמצא גט בטל, לכן תיקן שיכתבו בגט שהבעל אמר להם בנוסח זה:
אמר לנו פלוני: כתובו, או כולכון (כולכם), או כל חד וחד מינכון (או אחד מכם).
חתומו, או כולכון או כל תרי מינכון,
אובילו, (הוליכו) את הגט או כולכון או כל חד וחד מינכון,
שבאופן זה אין חשש שיפסל הגט אם אחד מהם לא ישתתף במעשה.
אמר רבא: תקנה זו עדיין משאירה מקום למכשול, כי זימנין דגאיז ליה לדיבוריה (לפעמים יחתוך הבעל ויקצר בדיבורו), ואמר רק "כולכון", ולא מוסיף ואמר "כל חד מינכון", ואתי לאיפסולי (ויבוא הגט לידי פסול) אם לא יכתבו במעמד כולם או אם לא יחתמו כולם.
אלא, אמר רבא: התקנה היא שיכתבו בגט שאמר הבעל בנוסח הזה:
אמר לנו פלוני: כתובו כל חד מינכון. חתומו כל תרי מינכון. אובילו כל חד מינכון. ולא יאמר כלל לשון כולכם.

מתניתין:

מי שאחזו (שתקפו) קורדייקוס (שם של שידה השולטת על האדם כששותה הרבה מיץ ענבים, ונהיה לו מין חולי המבלבל את דעתו לזמן מסויים).
ואמר בזמן שתקפו הקורדייקוס "כתבו גט לאשתי!"  1  - לא אמר כלום, לפי שאין דעתו מיושבת עליו באותו זמן.

 1.  התוספות פירשו שמדובר אפילו באופן שאמר "כתבו ותנו".
ואפילו לכשיבריא אין כותבים על סמך דבריו אלו, לפי שאין בדבריו כלום.
ואם נכתב, דינו כגט שנכתב שלא במצוות הבעל, והוא בטל.
ואם אמר: כתבו ותנו גט לאשתי כשהיתה דעתו צלולה,
ואחר כך אחזו קורדייקוס, ובשעה שאחזו הקורדייקוס חזר ואמר "לא תכתבנו", אין דבריו האחרונים שאמר בשעה שאחזו הקורדייקוס, כלום. ולאחר שנתיישבה דעתו, כותבים את הגט על סמך דבריו הראשונים, ונותנים אותו לאשתו, ואין צריכים לחזור ולשאול אותו על כך.
מי שנשתתק, נעשה אילם, ואמרו לו שניים: הרוצה אתה שנכתוב גט לאשתך? והרכין בראשו לאות הסכמה - בודקין אותו שלש פעמים, בשלושה ענינים שונים, כדי להיווכח אם דעתו נכונה ומיושבת.
אם ראו שדעתו צלולה, שבדקוהו ואמר על לאו, "לאו", שנענע בראשו כדרך שבני אדם מנענים אותו כסימן ללאו, ועל הן הרכין ראשו בצורה של הרכנת "הן", שלש פעמים לכל אחד, הרי זה סימן שדעתו צלולה.
וכיון שהרכין בראשו בענין הגט, הרי אלו יכתבו ויתנו  2 .

 2.  ואף על פי שלא שאלו אותו אלא על הכתיבה, מכל מקום כותבים את הגט ונותנים לאשתו, שדינו כחולה, שאם אמר "כתבו" הריהו כאומר "כתבו ותנו" כמו שנתבאר בפרק שלעיל. מאירי.
גמרא:
מאי (מהו) "קורדייקוס"?
אמר שמואל: דנכתיה חמרא חדתא דמעצרתא (מי ש"נשכו" יין חדש, דהיינו, מיץ ענבים, שעדיין לא תסס, שנלקח מהגת שדורכים בה את הענבים. כלומר, שתה ממנו והרגיש שנכנסה בו רוח).
ומקשינן: וליתני התנא במשנתינו במפורש: מי שנשכו יין חדש!
ומתרצינן: הא קא משמע לן (זהו שבא התנא להשמיענו), דהא רוחא (ששד זה) האוחז בו על ידי כך, "קורדייקוס" שמה. למאי נפקא מינה שמה של השידה?
לקמיעא, שכדי להוציא את הרוח, צריכים בקמיע להשביע את הרוח בשמו.
מאי אסותיה (מהו תרופתו)  3  של החולה שתקפתו קורדייקוס?

 3.  המהרש"א בחידושי אגדות (לקמן סח ב) מקשה: למה הגמרא מביאה את התרופות האלו, הרי מובא בברכות (י ב) על הכתוב "והטוב בעיניך עשיתי" - שגנז חזקיהו המלך את ספר התרופות, כדי שיבקשו רחמים מהקב"ה ולא יעסקו ברפואות, ושבחוהו חכמים. ותירץ, שוודאי ניתן רשות לרפאות, וכן לדעת את רפואת כל המחלות, אלא שאין ראוי לגלות זאת לכל אדם משום שיש אנשים שאינם הגונים שלא יבטחו בה'. וכיון שראו רבינא ורב אשי שמשתכחת חכמת הרפואה, כתבוהו, כיון שאי אפשר לזוכרם בעל פה, כעין מה שהתירו לכתוב תורה שבעל פה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". ומתוך כך תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה. והעיון יעקב (לקמן ע, א) מתרץ על פי הרמב"ם בפירוש המשניות (פסחים סוף פרק ד'), שכתב, שספר הרפואות היה בו דברים שהתורה אסרה להתרפאות בהן כגון על פי הכוכבים, ונכתב על מנת ללומדו ולא כדי לעשות על פיו, אבל התרופות שהוזכרו בגמרא, מותר להתרפאות בהן, ולכן מותר לכותבם.
יאכל בישרא סומקא אגומרי (בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים), וישתה חמרא מרקא (יין שמזוג בהרבה מים).
אמר אביי, אמרה לי אם  4 : התרופה לשימשא בת יומא (למחלת חום בת יום) - ישתה החולה כוזא דמיא (קנקן מים).

 4.  כתב רש"י (כתובות לט ב) שלא היתה אמו אלא אומנתו, שאמו מתה מיד אחרי לידתו, כמבואר בקידושין (לא, ב), ולכן נקרא "אביי", שהוא ראשי תיבות: אשר בך ירוחם יתום (מהרש"א קידושין בשם ספר היוחסין).
ולמחלת חום בת תרי יומי (בת שני ימים) - סיכורי (יקיז דם בקרן).
ולמחלת חום בת תלתא (שלשה) יומי - יאכל בישרא סומקא אגומרי (בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים), וישתה חמרא מרקא (יין שמזוג בהרבה מים). לשימשא עתיקתא (למחלת חום ישנה) הנמשכת זמן רב - ליתי תרנגולתא אוכמתי (יקח תרנגולת שחורה), וליקרעה שתי וערב (ויקרע אותה לאורכה ולרחבה), וליגלחיה למציעתא דרישיה, ולותביה עילויה (יגלח החולה את אמצע ראשו, ויושיב עליו את התרנגולת). וננחיה עילויה עד דמיסרך (ויניח את התרנגולת שם עד שידבק בו הדם שלה).
ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה (ירד ויעמוד במים עד צווארו, עד שיהיה קרוב להתעלף מרוב חולשה). ולימוד ולסליק וליתיב (ואז ישוט במים ויעלה מן המים וישב לנוח).
ואי (ואם) לא יוכל לעשות את כל זה, ליכול כרתי (יאכל ירק הנקרא "כרישים"), ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה (וירד ויעמוד במים עד צווארו, עד שיהיה קרוב להתעלף מרוב חולשה), ולימוד ולסליק וליתיב (ואז ישוט במים ויעלה מן המים וישב לנוח).
לשימשא (למחלת חום), התרופה - יאכל בישרא סומקא אגומרי (בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים), וישתה חמרא מרקא (יין שמזוג בהרבה מים).
לתלגא (לשלג) חולי שאחזו מחמת צינה, התרופה - שיאכל בישרא שמינא אגומרי (בשר שמן שנצלה על גחלים), וישתה חמרא חייא (יין חי, שאינו מזוג במים).
ומביאה הגמרא מעשה ברב עמרם חסידא, כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא (כשהיו מצערים אותו עבדי בית ראש הגולה) כיון שהיה חסיד ופרוש, והיה מחמיר עליהם באיסורים, הוו מגנו ליה אתלגא (היו משכיבים אותו לישון על שלג) עד שנחלה.
למחר אמרו ליה העבדים: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה (מה נוח לאדוני שיביאו לו לאכול)?
אמר רב עמרם חסידא בלבו: הני (עבדים אלו) רוצים לצער אותי, וכל דאמינא להו מיפך אפכי (וכל מה שאומר להם יעשו ההיפך), לכן אמר להו: רוצה אני בישרא סומקא אגומרי וחמרא מרקא (בשר אדום כחוש שנצלה על גחלים, ויין שמזוג בהרבה מים).
וכך היה כמו שחשב: אייתו ליה אינהו (הביאו לו הם): בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא (בשר שמן שנצלה על גחלים, ויין חי שאינו מזוג במים), והרי כאמור זו היתה התרופה למחלת הצינה שממנה סבל.
שמעה ילתא אשת רב נחמן (שהיתה בת הנשיא ואשת אב בית דין, והיתה חשובה) מה שקרה לרב עמרם חסידא, ומעיילה ליה לבי מסותא (שלחה שליחים להעלות אותו לבית המרחץ), ומוקמי ליה במיא דבי מסותא עד דמהפכי מיא דבי מסותא והוו דמא, (והעמידוהו אותו במים של בית המרחץ עד שנהפכו המים של בית המרחץ ונעשו אדומים כדם) מחמת זיעה אדומה שיצאה ממנו מהבשר השמן שאכל והיין הלא מזוג ששתה, וקאי בישריה פשיטי פשיט (ועמד בשרו ונעשה בהרות עגולות).
רב יוסף כשהיה סובל מקור, איעסק בריחיא (היה עוסק בטחינה ברייחים) כדי שיתחמם ויזיע.
רב ששת כשהיה סובל מקור, איעסק בכשורי (היה עוסק בנשיאת קורות ומשאות), אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה.
אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן (מה היא הסיבה שאין אדוני אוכל אצלנו)?
אמר ליה: משום דלא מעלו (שאינם טובים) עבדי הבית, דחשידי (שהם חשודים) אאבר מן החי.
אמר ליה: מי יימר, מי יאמר ויוכיח שהם חשודים על כך?
אמר ליה: השתא מחוינא (עכשיו אראה) לך.
אמר ליה רב ששת לשמעיה (לשמשו): זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא! לך "גנוב", והבא לי רגל אחת מן הבהמה ששחטו עבדי ראש הגולה לסעודה.
הלך שמשו ואייתי ליה (והביא לו).
אמר להו רב ששת לעבדי בית ראש הגולה: אהדמו לי הדמי דחיותא (סדרו לפני את חלקי הבהמה)!
אייתו תלת כרעי אותיבו קמיה (הביאו שלש רגלים והניחו לפניו).
אמר להו רב ששת: הא (האם) בהמה זו בעלת שלש רגלים הואי (היתה)!?
שמעו זאת העבדים, פסוק, אייתו חדא מעלמא אותיבו קמיה (חתכו רגל אחת מבהמה אחרת בעודה חיה, שהיא אבר מן החי, והביאו לפניו).
אמר ליה רב ששת לשמעיה (לשמשו): אותביה נמי להך דידך (הניח לפני גם את הרגל שאצלך). אותבה (הניחה השמש).
אמר להו רב ששת לעבדי בית ראש הגולה: האי (בהמה זו) וכי בת חמש רגלים הואי (היתה)?
אמר ליה ראש הגולה לרב ששת, משנוכח בצדקתו של אב ששת: אי הכי (אם כך), ליעבדו קמיה (שמעיה) דמר וליכול (שיכינו את הבשר לפני שמשו של אדוני, שיווכח שעושים הכל בכשרות, ואז תוכל לאכול) בלי חשש.
אמר ליה: לחיי (בסדר).
קריבו תכא קמייהו (הביאו שולחן לפניהם), ואייתו קמיה בישרא (והביאו לפניו בשר), ואותיבו קמיה ריסתנא דחנקא חמתא (והניחו העבדים לפניו בתוך הבשר עצם קטנה מכף הירך שיכולה לחנוק) שרב ששת היה עוור, וחשבו שלא יראנו ויאכל ויחנק.
גששיה (מישש את הבשר) והרגיש באותו עצם.
ושקלה (ונטל אותה) את כל חתיכת הבשר, וכרכה בסודריה.
לבתר דאכיל (אחרי שאכלו), ראו את רב ששת שכרך משהו בסודרו, ורצו לבדוק מהו.
אמרי ליה העבדים:

דרשני המקוצר[עריכה]