פרשני:בבלי:גיטין סח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סח א

חברותא[עריכה]

איגניב לן כסא דכספא (נגנב לנו כוס מכסף), והחלו לבדוק את כולם, ולחפש שמא אחד מהסועדים גנבו.
בהדי דקא מעייני ואתי (בזמן שהיו בודקים ובאים), אשכחוה (מצאוה) את חתיכת הבשר דכרוכה בסודריה.
אמרי ליה העבדים לראש הגולה: חזי מר (יראה אדוני) דלא מיכל קא בעי, אלא לצעורן (שאינו רוצה לאכול אלא רק לצער אותנו), שהרי לאחר כל מה שנעשה עבורו, לא אכל.
אמר להו רב ששת: אנא מיכל אכלי, וטעמי ביה טעמא דחיורא (אני אכלתי, וטעמתי בו טעם של בשר בהמה בעלת שחין), ולכן לא גמרתי לאכול.
אמרי ליה העבדים: חיורא לא עביד לן האידנא (לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין)!
אמר להו רב ששת: בדקו את עור הבהמה בדוכתיה, במקומו של עצם זו בכף הירך, ותמצאו בעור שהוא לבן.
דאמר רב חסדא: כתם אוכמא בחיורא (שחור בעור לבן), וכתם חיורא באוכמתא לבן בעור שחור - סימן ללקותא היא, שהיה שם חולי ונהפך העור ללבן.
בדוק, אשכחוה (בדקו ומצאו) כדבריו.
כי קא נפיק (כאשר יצא רב ששת מהבית), כרו ליה (לו) העבדים בירא (בור), ושדו ליה ציפתא עילויה (ושמו מחצלת עליו) כדי שלא יהיה ניכר.
ואמרי ליה העבדים לרב ששת: ליתי מר, לינח (יבוא אדוני לשכב במשכבו), ורצו שיעבור על המחצלת ויפול לבור.
נחר ליה רב חסדא מאחוריה. עשה לו סימן שיזהר בדרכו.
אמר ליה רב ששת לינוקא (לילד) שהיה שם: פסוק לי פסוקיך שלמדת היום (והוא צורה של גורל, לשאול מה' עצה באמצעות הפסוק שיאמר לו הילד).
אמר ליה הילד את הפסוק: "נטה לך על ימינך או על שמאלך" (שמואל ב ב, כא) .
אמר ליה רב ששת שהיה עוור לשמעיה (לשמשו): מאי קא חזית (מה אתה רואה) בדרך לפניך?
אמר ליה: ציפיתא דשדיא (מחצלת שמוטלת) על הקרקע.
אמר ליה רב ששת לשמשו: הדר מינה (פנה ממנה), ונלך מסביב.
לבתר דנפק (לאחר שיצא) רב ששת מבית ראש הגולה, אמר ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר (מנין היה יודע אדוני) שיש בור כרוי במקום?
אמר ליה רב ששת: טעם חדא (אחד), דנחר לי מר (שאדוני נחר וסימן לי).
ועוד, דפסק לי ינוקא (הילד) פסוקא שהוא רמז לדבר.
ועוד, דחשידי עבדי דלא מעלו (חשודים הם העבדים, שאינם אנשים הגונים) ואינם מתכוונים לטובה בדבריהם, וחשדתי שמתכוונים להרע לי במה שאמרו לי שאלך לשכב ולנוח.
אמר שלמה המלך בספר קהלת (ב ח): "עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם, שדה ושדות".
ומבארת הגמרא את הפסוק:
"שרים ושרות" - אלו מיני זמר.
"ותענוגות בני האדם" - אלו בריכות של מים צוננים ומרחצאות של מים חמים.
שדה ושדות - הכא תרגימו (כאן, בבבל, תירגמו): שידה ושידתין (שד זכר, ושידה נקבוה).
במערבא (בארץ ישראל) אמרי: שידתא (שידה) - עגלה למרכבת נשים ושרים.
אמר רבי יוחנן: שלש מאות מיני שדים היו במקום שנקרא שיחין.
ושידה עצמה איני יודע מה היא, מה דמותה ומה טיבה.
אמר מר שנינו בגמרא לעיל: הכא (כאן) בבבל תרגימו: שידא ושידתין (שד ושדות).
ומקשינן: שידה ושידתין - למאי איבעי ליה (לאיזה צורך היה צריך אותם) שלמה המלך?
ומתרצינן: דכתיב בבנין בית המקדש (מלכים א ז ו): "והבית בהבנותו, אבן שלמה מסע נבנה. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהיבנותו".
אמר להו שלמה המלך לרבנן: היכי אעביד (כיצד אעשה) שהאבן תהיה חלקה ושלמה בלא פגימה בלי להשתמש בברזל?
אמרו ליה: איכא שמירא (יש תולעת שמיר) שהחומר הכי קשה נבקע מפניו.
דתולעזו אייתי (הביאה) משה לחתוך בו את אבני האפוד, שהיה צריך לכתוב עליהם את שמות בני ישראל, ואי אפשר לכתוב אותם בדיו, כיון שנאמר "פתוחי חותם", שצריכות האותיות להיות חרוטות באבנים, אך אסור לחרוט בהן בברזל, לפי שאמר הכתוב "במילואתם", מלמד שאסור שתהיינה האבנים חסרות, והחריטה מחסירה את האבן במקום חריטת האותיות. אלא, היו כותבים עליהן אותיות בדיו, והיו שמים כנגדן מבחוץ שמיר, והיו האבנים נבקעות מאליהן כפי צורת הדיו שעליהן, מבלי שיחסר מהן מאומה.
אמר להו שלמה המלך לחכמים: היכא אישתכח (היכן אמצא) את אותה תולעת שמיר?
אמרו ליה: אייתי (הבא) שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי (כפאם יחד) ביסורים, כדי שיגלו לך היכן היא התולעת, כי אפשר דידעי (שהם יודעים היכן היא), ומגלו (ויגלו) לך.
אייתי (הביא) שלמה המלך שידה ושידתין, כבשינהו אהדדי.
אמרי (אמרו) לו: אנן לא ידעינן (אנחנו לא יודעים) היכן היא התולעת שמיר, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע (אולי אשמדאי מלך השדים יודע).
אמר להו: היכא איתיה (היכן נמצא אשמדאי מלך השדים)?
אמרי ליה: איתיה בטורא פלן (הוא נמצא בהר פלוני).
כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה (וכרה לו שם אשמדאי המלך בור ומילא אותו במים, וכיסה אותו בסלע, וחתם אותו בחותמו).
וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא (ובכל יום הוא עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה), ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא (ויורד אחר כך לארץ ולומד בישיבה של מטה).
ואתי (וכשחוזר ובא לבור) סייר ליה לגושפנקיה (בודק את חותמו) שהוא שלם ושאף אחד לא נגע בו לפתחו, ומגלי ליה, ושתי, ומכסי ליה, וחתים ליה ואזיל (ומגלה את הבור ושותה מהמים, ומכסה אותו וחותם אותו שוב והולך לו).
שדריה (שלחו) שלמה המלך לבניהו בן יהוידע, לאותו הר שבו נמצא בורו של אשמדאי מלך השדים. יהב ליה (נתן לו) שלמה המלך שושילתא דחקיק עלה שם, ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא, וזיקי דחמרא (שלשלת שחקוק עליה שם המפורש, וטבעת שחקוק עליה שם המפורש, וגיזות צמר, ונאדות יין) .
אזל (הלך) בניהו בן יהוידע, כרא בירא במורד ההר מתתאי (למטה) מהבור של אשמדאי, ושפינהו למיא (והריק את מי הבור) העליון לתוך הבור התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שני הבורות. וכיון שהיתה תחתית הבור התחתון נמוכה מהבור העליון, נתרוקנו המים מהבור העליון, מאליהם.
וסתמינהו (וסתם) את הנקבים שבין שתי הבורות בגבבי דעמרא (בגיזות הצמר) כדי שיוכל למלאות את הבור העליון של אשמדאי ביין ולא יזוב לבור התחתון.
ואחר כך כרא בירא אחר מעילאי (מעל לבור) של אשמדאי, ושפכינהו לחמרא (ושפך את היין) מהבור העליון דרך נקב לתוך בורו של אשמדאי.
ואחר כך טמינהו (סתם), מילא את אותם שני בורות שחפר בעפר, כדי שאשמדאי לא ישים לב לשינוי.
סליק יתיב באילנא (עלה בניהו בן יהוידע וישב בעץ).
כי אתא (כשבא) אשמדאי, סייריה לגושפנקא (בדק את חותמו) ומצאו שהוא שלם, גלייה (גילה) והסיר את האבן שמכסה את הבור, אשכחיה חמרא (מצא שיש יין) בבור.
אמר אשמדאי: כתיב "לץ היין הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם" (משלי כ א) . וכתיב "זנות ויין ותירוש יקח לב" (הושע ד יא), לכן מוטב להזהר ממנו.
לא אישתי (לא שתה).
כי צחי (כאשר צמא), לא סגיא ליה (לא יכל להתאפק), אישתי, רוה וגנא (שתה, השתכר ונרדם).
נחית (ירד) בניהו בן יהוידע מהעץ, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה (בא וזרק על אשמדאי את השלשלת וסגר אותה) סביב צווארו כדי שלא יוכל להוציא את ראשו ממנה.
כי אתער, הוה קא מיפרזל (כשהתעורר אשמדאי, היה "משתגע"), מתעסק לנתק את השלשלאות ממנו.
אמר ליה בניהו בן יהוידע: שמא דמרך עלך! (שם אדוניך - הקב"ה עליך) שמא דמרך עלך! חקוק על השלשלת שם המפורש!
כי נקיט ליה ואתי (כשלקח אותו בניהו בן יהוידע ובא) להביאו לירושלים, לארמונו של שלמה המלך, מטא דיקלא, חף ביה, שדייה (הגיע לדקל, והתחכך בו אשמדאי, והפילו).
מטא לביתא שדייה, (הגיע לבית, הפילו) אשמדאי.
מטא גבי כובא דההיא ארמלתא (הגיעו ליד צריף קטן של אלמנה אחת) שהיתה גרה בו,

דרשני המקוצר[עריכה]