פרשני:בבלי:גיטין לב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין לב א

חברותא[עריכה]

וללמד שאפילו שופתא בקופינא דמרא - רפיא, (אפילו בית יד של מעדר, מתרופף מאחיזתו במעדר).
רב יוסף אמר: אפילו סיכתא בדפנא - רפיא, (אפילו יתד התקוע בדופן מתרופף).
רב אחא בר יעקב אמר: אפילו קניא בכופתא - רפיא, (אפילו קנה הארוג בסל, מתרופף).

מתניתין:

השולח גט לאשתו בידי שליח להולכה, כדי לגרשה:
א. והגיע בשליח (השיג את השליח), לפני שהשליח מסר את הגט לאשה, ואמר לו: גט שנתתי לך, בטל הוא!
ב. או ששלח הבעל אחריו, אחרי השליח, שליח אחר, והשליח השני אמר לו לשליח הראשון בשליחות הבעל: גט שנתתי לך, בטל הוא!
הרי זה בטל.
ונחלקו בגמרא (בעמוד ב) במשמעות הביטול, האם עצם הגט מתבטל, שנפסל מלגרש בו לעולם, או שרק השליחות לגירושין מתבטלת, אבל הגט עצמו עדיין עומד בכשרותו.
ג. וכן אם לאחר ששלח לה את הגט, קידם הבעל ובא אצל אשתו לפני שקיבלה את הגט, ואמר לה: "גט ששלחתי לך, הרי הוא בטל" -
ד. או ששלח אצלה שליח, ואמר לה השליח, בשליחות הבעל: "גט ששלחתי לך, בטל הוא":
הרי גט זה בטל.
וכל זה הוא דוקא אם ביטל את הגט קודם שהגיע ליד האשה.
אבל, אם משהגיע הגט לידה של האשה, וכבר נתגרשה בו, שוב אינו יכול לבטלו!
ובגמרא יבואר, מהו החידוש שבאה המשנה להשמיענו בזה.
וכל זה שאמרנו, שצריך הבעל או שלוחו לבטל את הגט בפני השליח או בפניה של האשה הוא רק לאחר תקנת רבן גמליאל (שתבואר בסמוך).
אבל בראשונה, לפני אותה התקנה, לא היה הבעל צריך לבטל את הגט בפני השליח או בפני האשה, אלא די בכך שהיה הבעל עושה בית דין - מעמיד שלשה אנשים במקום אחר (במקום שהוא נמצא בו), והיה מבטלו לגט בפניהם, בלי שיצטרך להודיע על כך לשליח או לאשה.
התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן, לבטל את הגט שלא בפני הבעל או האשה, מפני תיקון העולם!
כי אם יבטל הבעל רק בפני בית דין ושלא בפני השליח או האשה, יש לחוש שמא הם לא ידעו מהביטול, ויסברו שהשליחות עומדת בעינה, וימסור השליח את הגט לאשה, ותלך ותנשא בו, וירבו ממזרים בישראל.  1 

 1.  א. כן פירש רש"י כאן; ומיהו בגמרא לקמן (לג א) נחלקו בו אמוראים, וריש לקיש סובר שהוא מפני תקנת עגונות, ראה שם; ומה שיש לתמוה עוד על דברי רש"י כאן, ראה ב"פני יהושע" כאן, ותובא קושייתו בסוגיית הגמרא לקמן לג א בהערות. ב. בברייתא בגמרא (לג א) נחלקו רבי ורבן שמעון בן גמליאל, אם בטלו בדיעבד אם מבוטל הוא או לא; וכל זה אם ביטלו בבית דין, כאשר היה הדין קודם תקנת רבן גמליאל, אבל אם ביטלו שלא בבית דין אינו מבוטל, כדמשמע ברש"י לג א ד"ה בטלו, וכמבואר בתוספות לב ב ד"ה לתרי; ובתוספות בעמוד זה בד"ה מהו, נסתפקו, שמא רק לחומרא אינו מבוטל כשביטלו שלא בבית דין, אבל לא לקולא.
גמרא:
שנינו במשנה: השולח גט לאשתו והגיע בשליח:
ומדייקת הגמרא מלשון המשנה:
מכך שלשון "הגיעו", אשר משמעותו: רדף הבעל במכוון אחר השליח, והגיעו - לא קתני במשנתנו.
אלא קתני "הגיע", ומשמע מהלשון הזאת שנקט התנא, שאפילו אם פגש הבעל את השליח ממילא, ולא רדף אחריו, אלא באקראי פגש אותו, וביטל את הגט, הרי הוא בטל.
ומשמיע לנו התנא בלשון הזאת, כי לא אמרינן היות ולא רדף הבעל אחרי השליח, אלא רק ביטל את הגט כשהזדמן לפניו השליח, לצעורה לאשה בלבד הוא דקא מיכוין, ואין כוונתו לביטול ממש, אלא רק לעכב את הגט במשך תקופת זמן, חודש או חדשיים,  2  כדי לצערה.

 2.  נתבאר על פי רש"י, שכתב "לא אמרינן אין בדעתו לבטלו, אלא לצעורה בעלמא חודש או חדשיים, שאם היה בדעתו לבטלו, היה רודף אחריו לבטולי". ותמה הרשב"א: מאי נפקא מינה אם כוונתו היא לביטול גמור, או לעיכוב זמני! ? והרי אף כשמתכוין הוא לעיכוב זמני, אין השליח יכול לתת את הגט עד שיורה לו הבעל לעשות כן, שהרי לא קבע כמה זמן רצונו לצערה; ומשיורה הבעל לשליח לתת את הגט, הרי שלדעת הסובר שהגט עצמו אינו בטל, אף אם מתכוין הוא לביטול גמור של השליחות, כיון שחזר והורה לתת את הגט נמצא שחזר ועשאו שליח, ואם כן אין נפקא מינה אם דעתו לצערה, או דעתו לבטל. וראה מה שפירש הרשב"א, ומדבריו נראה שהוא גורס בגמרא "לצעורי", ולפי גירסא זו פירש בגמרא שהוא מתכוין לצחק בשליח ולצערו; אבל גירסתנו, וכן נראה גירסת רש"י: "לצעורה", והיינו לצער את האשה. ובישוב שיטת רש"י, כתב רבי עקיבא איגר, על פי מה שהביא שם דלעשיית שליח גט צריך שני עדים לקיים את הדבר, כי "אין דבר שבערוה פחות משנים", ונמצא, שאם כוונתו לעיכוב זמני והשליח לא בטל, הרי כשירצה הבעל שישלח לה את הגט, לא יצטרך שני עדים, ואילו אם הוא ביטול השליחות, אם כן יצטרך לאחר זמן לשני עדים כדי לחדש את השליחות, וראה עוד בדבריו נפקא מינה לעוד שני ענינים, ראה שם; וראה עוד בישוב שיטת רש"י ב"תורת גיטין" בדיבור הראשון לפרק זה. ב. וה"קהלות יעקב" גיטין סימן כה (ועוד אחרונים), דן, בבעל שעשה שליח לגירושין, ואחר שעשאו שליח אמר הבעל שאינו רוצה בגירושין, אך לא ביטל את השליחות או את הגט, שיש לומר שהשליח יכול לעשות שליחותו; וראה שם שתלה דין זה בגדרי "שליחות"; והביא שם, שב"תורת גיטין" סימן קמא סעיף ס נראה, שאין הבעל יכול לעכבו מלעשות את השליחות. וכתבו אחרונים לפרש, שבזה נחלקו הרשב"א ורש"י. לרש"י אפילו אם הבעל אינו רוצה בגירושין, אין מניעה לשליח מלתתו. ומה שכתב רש"י שהוא מתכוין לצערה, היינו שהוא מבקש דרך בקשה מהשליח שלא יתן את הגט עד שיורה לו, אבל לא חל שום דין, ואם ירצה השליח לתת על אף בקשתו של הבעל, יכול הוא לתת. מה שאין כן אם כונתו לביטול, כי אז אינו יכול לתת את הגט. ואילו הרשב"א סובר שיכול הוא למנוע את מסירת הגט גם בלי ביטול, ולכן הקשה מאי נפקא מינה בין עיכוב לבין ביטול. ג. תמהו התוספות: הרי פשיטא שהוא בטל, שהרי הוא עומד וצווח שהגט בטל; ותירצו בשני אופנים: האחד: דהוה אמינא כיון שאינו מביא עדים על הביטול, אם כן אינו רוצה לבטלו; (וראה בתוספות לקמן לג א, שבתירוץ אחד כתבו שם שביטול השליח בפניו אין צריך שני עדים, וראה מה שכתבו המהרש"א וה"קרני ראם"). השני: מכל מקום נחוש לחומרא שאין הגט מבוטל. ורבי עקיבא איגר תמה על זה, שהרי אם בפיו אומר שהוא מבוטל, אם כן אין מקום לחוש לחומרא כי "דברים שבלב אינם דברים".
ואין אנו אומרים אילו היה רוצה לבטלו לגמרי, היה רודף ביוזמתו אחרי השליח ומבטלו בפניו, ולא היה ממתין עד שיפגוש אותו באקראי. אלא, גם באופן שכזה הגט בטל.
שנינו במשנה: או ששלח אחריו שליח, ואמר לו: גט שנתתי לך בטל הוא, הרי זה בטל:
והוינן בה: "או ששלח אחריו שליח", למה לי?!
והלא כבר שנינו שיכול הבעל לבטל את הגט, ופשיטא, שאפילו על ידי שליח הוא יכול לבטלו, שהרי "שלוחו של אדם כמותו".
ומשנינן: אם לא היה נשנה במפורש דין זה, הייתי אומר, שדוקא הוא עצמו יכול לבטל את הגט, ולא על ידי שליח.
כי מהו דתימא: לא אלימא שליחותיה דשליח בתרא משליחותיה דשליח קמא (שליחותו של השליח השני לביטול הגט, אינה עדיפה משליחותו של הראשון לתת את הגט), דיוכל לבטליה (כדי שיוכל לבטלו).  3  לכן קא משמע לן משנתנו, שיכול הבעל לבטל את שליחות הראשון, אף על ידי שליח אחר.

 3.  כתב רבי עקיבא איגר, דודאי סברא זו, שלא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא, אינה אלא כשהשליח השני נעשה שליח לבטל, אבל אם הבעל הוא המבטל, אלא ששולח שליח להודיע לשליח או לאשה שהגט מבוטל, בזה לא יתכן לומר "לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא". וראה שם מה שביאר, מנין לגמרא לפרש את משנתנו בעשה שליח לביטול, ולא בשליח הודעה בעלמא, ראה דבריו על תוספות בד"ה איהו דלא טרח, ויובאו מדבריו בהמשך הסוגיא. וראה עוד שם, שכתב לדון לפי מה שביאר שהשליח אינו כמודיע בעלמא, דאם כן למה לא נאמר: "מילי לא מימסרן לשליח" (כדלעיל כט א), ראה שם.
שנינו במשנה: קדם הוא אצל אשתו ואמר לה: גט ששלחתי לך בטל הוא, הרי זה בטל:
והוינן בה: למה לי להשמיענו זאת?! והרי דין פשוט הוא, שיכול הבעל לבטל בפני האשה כשם שיכול הוא לבטל בפני השליח. כי היות והאשה יודעת מהביטול, שוב לא תינשא באותו גט, ואין מקום לחוש כאן משום תיקון העולם.
ומשנינן: מהו דתימא, כי לא אמרינן שאפילו אם פגש הבעל את השליח באקראי וביטל את הגט, לצעורה בעלמא קא מיכוין הבעל, אלא אומרים אנו שמתכוין הוא באמת לביטול הגט, הני מילי כשאומר "גט זה בטל" לשליח, ואפילו כשפגשו באקראי
-
אבל כשאומר כן לדידה (לאשה עצמה), הרי אפילו אם קידם אצלה לומר לה כן, ודאי לצעורה בעלמא הוא קא מיכוין, ולעכבה זמן מה מלהנשא, ותו לא.
קא משמע לן משנתנו, שאף כשאומר לאשה "גט זה בטל הוא", כוונתו היא לביטול אמיתי של הגט.  4 

 4.  הקשו התוספות: הרי עדיין לא שמענו שאינו מתכוין לצערה, אלא כשקידם ובא אצל אשתו, אבל כשפגשה באקראי יש לומר שכוונתו לצעורה בעלמא, וכסברא שאמרה הגמרא לעיל גבי שליח; והיה לו לתנא לומר: "נזדמן אצל אשתו", ולא "קידם אצל אשתו"! ? ולא יישבו.
שנינו במשנה: או ששלח אצלה שליח, ואמר לה גט זה בטל הוא, הרי זה בטל:
והוינן בה: למה לי להשמיענו זאת?! והלא פשיטא הוא, כי מה יש לחלק בין שלח לה על ידי שליח, או אמר לה בעצמו?
ומשנינן: מהו דתימא אימתי אין אנו אומרים לצעורה קא מיכוין, אם הבעל בעצמו ביטל בפניה, כי איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורה (אין סברא שיטריח את עצמו להגיע אליה אך ורק כדי לצערה), ולכך ודאי לביטול הגט נתכוין.
אבל אם שלח לה על ידי שליח, דלא אכפת ליה כי טרח (לא איכפת לו שיטרח) השליח, ודאי לא לביטול הגט נתכוין, אלא רק לצעורה קא מיכוין, ולא לביטול אמיתי של השליחות.
קא משמע לן משנתנו, כי אף בכי האי גוונא ביטול הוא, ולא לצערה נתכוין.
שנינו במשנה: אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו:
ותמהינן: פשיטא שאם כבר קיבלה את הגט, שוב אי אפשר לבטלו, שהרי כבר גרושה היא!?  5 

 5.  נקטו הראשונים בסוגייתנו, דאף תוך כדי דיבור מהגירושין אין יכול לבטל, ודלא כרשב"ם, בבבא בתרא קכט ב שכתב, דמן התורה בטל הגט אף תוך כדי דיבור. וב"קהילת יעקב" (כלל שיד), הוכיח מסוגייתנו כהרשב"ם, דאם כהראשונים, למה לא תירצה הגמרא, דקא משמע לן, דאף תוך כדי דיבור אי אפשר לבטלו. וכבר הרגיש בזה הרשב"א, וכתב, דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי; וראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר ליישב.
ומשנינן: לא צריכא, לא הוצרכה משנתנו להשמיענו זאת, אלא היכא דמהדר עליה מעיקרא לבטולי, שהיה הבעל מחזר אחר השליח למוצאו, והי רודף אחריו כדי לבטל את הגט קודם שהגיע הגט ליד האשה,
כי מהו דתימא, איגלאי מילתא למפרע דכבר קודם לכן, לפני שהגיע הגט לידה, בטולי בטליה בלבו, שהרי מתברר עכשיו שרדיפתו אחר השליח היתה משום שרצה לבטל את הגט, ויהיה הגט בטל.  6 

 6.  הקשה הרשב"א: בשלמא לרבי הסובר: בטלו שלא בפני השליח הרי הוא מבוטל בדיעבד, שפיר סליק אדעתין הכי. אבל לרבי שמעון בן גמליאל דאמר: "בטלו אינו מבוטל", איך יעלה בדעתנו שתועיל גילוי דעתו, והרי אף אם ביטול גמור הוא, סוף סוף הרי זה שלא בפני השליח! ? וראה מה שיישב שם, וראה עוד ב"קרני ראם".
קא משמע לן משנתנו, שאין הגט בטל.  7 

 7.  ביארו התוספות בד"ה מהו, שלא אמרו בסוגייתנו, שאין מועיל גילוי הדעת שרצונו לבטלו, אלא משום שגילוי הדעת לא נגמר אלא עד שנתן את הגט, כי עד שלא נתן את הגט יש לומר שכוונתו היתה לזרזו לתת את הגט מהר; אבל באופן שהיה גילוי דעת גמור קודם שנמסר הגט, דין זה תלוי במחלוקת אביי ורבא לקמן (לד א), אם "גילוי דעתא בגיטא מילתא היא" או לא, וראה עוד בדבריהם בטעם הדבר שאין מועיל כאן גילוי דעתו.
תנו רבנן: אם אמר הבעל לשליח או לאשה: "בטל הוא הגט", או שאמר: "אי אפשי בו" - דבריו קיימין! כי משמעות לשונות אלו היא על ההוה, שרוצה לבטל עתה את הגט מכאן ולהבא. לפיכך מועילים דבריו, והרי הגט בטל.
אבל אם אמר: "פסול הוא", או שאמר "אינו גט" - לא אמר כלום!
כי אין במשמעות לשונות אלו שרוצה לבטל את הגט מכאן ולהבא, אלא שהוא מוציא עליו שם פסול, כאילו היה הגט פסול מכבר, והרי אין הדבר כן, אלא הוא גט כשר.  8 

 8.  הקשה הרשב"א: והרי שמא באמת פסול הוא משום שנכתב במחובר, או שנכתב שלא לשמה, או שהוא מזויף, ויש לנו להאמין את הבעל בכך, ב"מיגו" שהיה מבטל את הגט! ? ויישב, שאם היה מתכוין לכך, היה מפרט בפנינו מה הוא פסולו של גט זה, ראה שם. וראה עוד ב"חידושים מכתב יד"" שהקשה כן, אך לא הזכיר "מיגו"; ויישב בשני אופנים. וראה היטב לשון רש"י בעמוד ב בד"ה "אינו מועיל" שמבואר שם, שלשון זו אינה מועילה לביטול, וכתב שם רש"י: "משמע שהוא אינו מבטלו, אלא מעיד בו שהוא פסול, והא לא חזינן ביה פסול, ויתקיים בחותמיו", וראה עוד ברש"י בעמוד זה ד"ה פסול הוא, שכתב: "לא משמע דאיהו מבטל ליה, אלא מוציא עליו שם פסול, והא ליכא".
ומקשינן: למימרא (האם רצונך לומר) ד"בטל", לישנא דלבטיל מכאן ולהבא משמע, ומשום כך נחשב לשון זה לביטול!?  9  והרי אינו כן, כי האמר רבה בר איבו אמר רב ששת, ואמרי לה, ויש אומרים שכך אמר רבה בר אבוה:

 9.  הקשה הרשב"א: מנין לנו להוכיח מן הברייתא שלשון "בטל" משמע להבא, והרי יש לומר שמשמעות הלשון היא שהוא כבר בטל, דהיינו שהוא כבר ביטלו לפני כן, ולכן דבריו קיימין, משום שהברייתא הזו סבירא ליה "בטלו מבוטל", והוא נאמן לומר שהוא כבר ביטל במיגו שהיה מבטל את הגט עכשיו! ? ועוד תמה: למה מקשה כן הגמרא רק על הברייתא, ולא הקשתה כן על משנתנו, שהרי גם במשנתנו מבואר שאם הוא אומר "בטל הוא" דבריו קיימין, (וראה מה שכתב הרמב"ן בישוב קושיא זו)! ? ויישב הרשב"א קושיא אחת בחברתה, כי ממשנתנו אכן אין להקשות, וכפי שהקשה; ורק מהברייתא שהביאה לשון זו יחד עם "אי אפשי" משמע שהוא ביטול מכאן ולהבא, ולא סיפור דברים שהוא כבר בטל, וראה בהערה בעמוד ב על ספק הגמרא במי שאמר "בטל" ולא אמר: "בטל הוא".
המקבל מתנה מחבירו, שאמר המקבל לאחר שבאתה המתנה לידו: "מתנה זו מבוטלת היא", או שאמר "תיבטל המתנה", או שאמר "אי אפשי בה" - לא אמר כלום!
ומשום שמשמעות לשונות אלו היא, שעתה הוא רוצה לבטל את הזכיה במתנה, לאחר שבאה לידו, והרי לאחר שזכה במתנה אין בידו לבטל את זכייתו. ואם בא בעל חוב של מקבל המתנה לגבות את חובו ממנו, הרי הוא יכול לגבותה מן המתנה, כי היא שייכת למקבל המתנה, ולא לנותן המתנה.
אבל אם לאחר שקיבל את המתנה אמר: "בטלה היא", או שאמר "אינה מתנה" - דבריו קיימין, וחוזרת השדה לנותן, ובעל חובו של מקבל המתנה אינו יכול לגבותה ממנו בחובו, משום שמשמעות לשונות אלו היא, שהמתנה היתה בטילה מתחילה, ועוד קודם שקיבלה לא נתרצה לזכות בה. ונאמן הוא על כך, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולפיכך שייכת המתנה לנותן.  10  ומסקינן לקושייתנו: אלמא, הרי מוכח, דלשון "בטל", מעיקרא משמע! ולא שמבטלה מכאן ולהבא, אלא הוא מודיע עתה שכבר קודם לכן היתה בטילה.

 10.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: "לא אמר כלום, וזכה בה על כרחו, ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו (כלומר: גובה אותה מן הנותן, בשבילו ובמקומו של מקבל המתנה שאינו רוצה בה), לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן, והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו"; וממילא מוכרח מדברי רש"י, שבסיפא מועילים דבריו שבעל החוב לא יוכל לגבותה, ומשום ש"הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". ותמה על זה הרשב"א: והרי קיימא לן: "הודאת בעל דין במקום שחב לאחריני" אינו נאמן, וכאן הרי הוא חב לבעל חובו, וכעין זה ממש מבואר בכתובות יט א, ראה שם; וראה מה שכתב בזה הרשב"א.
ואם כן, תקשה הברייתא, מדוע כשאומר על הגט "בטל הוא", חשיב ביטול, והרי אינו בא כעת לבטלו מכאן ולהבא, אלא מודיע שקודם לכן כבר היה בטל, ואם כן אין בדבריו כלום, שהרי עד עתה ודאי גט כשר היה.
אמר אביי: לא קשיא, כי לעולם "בטל",

דרשני המקוצר[עריכה]