פרשני:בבלי:גיטין י ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין י ב

חברותא[עריכה]

דאי לאו דכותי - שאילולי היה הכותי - "חבר" היה - המקפיד ומדקדק במצוות, לא  10  היה היהודי מחתים ליה - אותו - מקמיה - לפניו.

 10.  ראה בתוספות דיבור המתחיל: אי לאו דכותי וכו' שמקשים, שאם כל נאמנות הכותי אינה תלויה אלא בחזקה שנוצרה על ידי הישראל, אם כן נמצא שגט זה מתקיים על פי עד אחד בלבד. וכן הקשו הראשונים הרשב"א, הריטב"א הר"ן ועוד. ויסוד תירוצם כמו שכתבו התוספות, והוסיפו בזה, שחזקה זו, שהוזכרה בגמרא, אינה בבחינת עדות ממש. אלא רק גילוי מילתא (גילוי דברים) בעלמא. ומכל מקום, כבר בזמן התלמוד החשיבו חכמים את הכותים כגוים גמורים, כמובא במסכת חולין (דף ו), שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים, שהיו עובדים אותה לשם עבודת אלילים.
ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כך - (שאכן מדובר באופן כזה) - עליך להכשיר אפילו שאר שטרות נמי - גם כן! אלא ודאי, מדוע בשאר שטרות אינך סומך על חזקה זו (ההנחה שהיהודי מכיר בכותי החתום שהינו "חבר"). היינו משום שיש לומר, שבאמת הישראל הוא זה שחתם ראשון על השטר. אלא שמכיון שבשעת ראיית העדות היו שם בנוסף לכותי עוד כמה יהודים זקנים. והוא סבר שבעל השטר יחתים עמו את אחד הזקנים שהיו שם. לכן בבואו לחתום, הניח את מקום החתימה הראשון לאותו קשיש, מטעמי נימוס. והוא לא ידע שלבסוף יחתים שם בעל השטר את הכותי. וזהו שהגמרא אומרת: אלא אמרינן שבשאר שטרות אין לסמוך על החזקה, משום שיש לומר, רווחא שבק - הוא השאיר רווח. למאן דקשיש מיניה - לאותו הקשיש ממנו. אם כן יקשה: הכא נמי - גם כאן (בגט) אין כל חזקה, לפי שיש לומר: רווחא שבק למאן דקשיש מיניה.
ומכח הקושיא (שאין עליה מענה), מסיקה הגמרא:
אמר רב פפא: זאת אומרת - מדברי המשנה המכשירה עד כותי בגט ופוסלת בשאר שטרות, נלמד - שעדי הגט אין הם חותמין זה בלא זה. ולפי זה, בהכרח ראה היהודי שחתם על הגט את חברו הכותי חותם. ולפיכך יש להניח שאילולי שהיה יודע בו שהוא "חבר",  11  לא היה מניחו לחתום לפניו.

 11.  וזה לשון הרמב"ם (פרק מהלכות עבדים הלכה ו): "וכל שטר שיש עליו אפילו עד אחד כותי פסול. חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, שהן כשרים בעד אחד ישראל ועד אחד כותי. והוא שיהיה כותי חבר". ותמה על דבריו הלחם משנה שם, שהרי בגמרא שלנו מבואר שהישראל חתם לבסוף, ולפי שאין עדי הגט חותמין זה שלא בפני זה, יש חזקה שאם לא היה יודע בו שהוא חבר לא היה מחתימו מלפניו. ומדוע התעלם הרמב"ם מזה, והצריך רק שיהיה הכותי חבר, ולא הזכיר שיחתום ישראל אחריו. ותירץ בספר מרכבת המשנה, שהרמב"ם פירש בגמרא, שלאחר שרב פפא אמר "זאת אומרת עדי הגט אין חותמין וכו"', חזרה בה הגמרא מהתירוץ הקודם, המסתמך על כך שהישראל חתם לבסוף. ומעתה סוברת הגמרא, שמכיון שעדי הגט אינם חותמין זה בלא זה, אם כן חזקה שהישראל לא חתם עמו, אלא אם כן ידע בבירור שהכותי הינו "חבר" וחותם לשם שחרור. ועיין עוד בספר אבן האזל (הלכות עבדים שם), מה שהוסיף להקשות על הרמב"ם ומה שביאר בזה. אכן בדברי רש"י מבואר, שדברי רב פפא הינם המשך לתירוץ הגמרא שהישראל חתם לבסוף. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א.
אבל עדי שאר שטרות, יכולים לחתום זה שלא בפני זה. ולכן, בהם יש לחשוש שהשארת מקום החתימה הראשון פנוי, נבעה רק מטעמי נימוס. ואין בה משום הוכחה שהכותי הינו "חבר", כי יתכן שהראשון לא ידע כלל שיחתימו כותי במקום הפנוי.
ושואלת הגמרא:
מאי טעמא - מהו הטעם שבגט קבעו חכמים שאין העדים מותרים לחתום זה בלא זה?
אמר רב אשי: גזירה זו היא משום שיש לחשוש שהבעל יאמר למספר רב של אנשים (כגון: לעשרה): "כולכם כתבו גט לאשתי". וכפי שהמשנה אומרת להלן (דף סו עמוד ב), שבמקרה כזה צריך אחד מתוכם לכתוב את הגט וכולם יחתמו עליו. ואם תחסר חתימת אחד מהם, יהיה גט פסול. לפי שמאחר והבעל הקפיד לצוות על כך, הרי זה כאילו אמר בפירוש שהגט לא יחול, אלא אם כן יחתמו כולם.  12  ולכן תיקנו חכמים, שאף במקום שלא אמר הבעל "כולכם", צריכים עדי הגט לחתום זה בפני זה.

 12.  כן מפרש רש"י את דברי רב אשי. וראה בר"ן (שמסביב לרי"ף) שכתב לבאר את כוונתו, שאף על גב שהלכה היא כרבי יוחנן (להלן דף יח עמוד ב), שבמקרה כזה לא היתה כוונת הבעל, אלא שרק שנים מכולם יהיו עדים. והשאר רק יצרפו חתימתם (ועשה זאת כדי לביישה ברבים). (ואין הלכה כריש לקיש שם, שהכוונה שכולם יהיו עדים). ולכן, אם חתמו שנים מתוכם באותו יום, והשאר חתמו תוך עשרה ימים, הרי זה כשר. ולפי זה, אף אם יחתמו השאר לאחר שתינשא מחדש, הרי זה כשר. וכפי דיני התנאים - שאם נתקיים התנאי - ניכשר הדבר למפרע. מכל מקום, יש לחשוש שכשאומר הבעל כולכם לא יבינו כולם שסוף כל סוף גם הם צריכים לחתום. ועלול להיות שלא יחתמו כלל, והיא תלך ותינשא ויהיו בניה ממזרים. ולפיכך, לכתחילה צריכים לחתום כולם באותו יום, כדי שלא תצא מזה תקלה. (וברשב"א הוסיף: ומסתמא, כשיתקבצו כולם יחד יחתמו כולם. אך עד שיחתמו כולם אין נותנין לה). ובדיעבד - אין זה מעכב, לפי שהלכה כרבי יוחנן. אכן הביא שם את הרמב"ן (ראה בחידושיו ובמלחמות ה'), שפירש שהגזירה היא שמא יאמר במפורש: "כולכם עדים". שאז, כיון שמינה את כולם להיות עדים, צריכים הם מן הדין לחתום באותו יום. ואם לא יעשו זאת, יפסל הגט מדין שטר מוקדם. ואם נאמר שעדי הגט כשרין לחתום זה שלא בפני זה. אם כן, אף שבשנים בלבד אין מה לחשוש, לפי שיודעים הם שחייבים לחתום באותו יום. מכל מקום, יש לחשוש שיאמר לעשרה לחתום. והם לא יחושו לחתום ביום אחד ויפסל הגט מדין "מוקדם". ועיין ברמב"ם (פרק ט מהלכות גירושין הלכה כט), שכתב בטעם הגזירה "שמא יאמר לרבים כולכם חתומו. אם תאמר חותמין זה שלא בפני זה שמא יעידו שנים וכו' ועדיין לא נתקיים התנאי". ומשמע מדבריו כשיטת רש"י שאינם חייבים לחתום אלא מדין תנאי וכן כתב בביאור הגר"א אבן העזר (סימן קכ אות יט). אכן, ציין שם הגר"א, שבתוספות דף פב עמוד א ד"ה צא, ובדף יח עמוד ב ד"ה ואינך, משמע כדברי הרמב"ן. וראה בספר ים של שלמה (פרק ב סימן י) שהאריך בשיטות אלו. ובחידושי רבי עקיבא איגר (להלן דף לג עמוד ב), מה שכתב בביאור הסוגיא לפי שתי השיטות.
וכעת מתייחסת הגמרא לדברי רבי אלעזר שהוזכרו מקודם במהלך הסוגיא:
גופא - גופם של דברים - אמר רבי אלעזר: לא הכשירו בו (בגט), אלא עד אחד כותי בלבד.
ומקשה הגמרא: מאי קא משמע לן - מה בא (רבי אלעזר) להשמיענו. תנינא - הרי שנינו זאת כבר (במשנתנו): כל גט שיש עליו עד כותי פסול כו'. משמע, שלא הכשירו אלא אחד. ועל כך אמרה המשנה: חוץ מגיטי נשים" - שכשר?! ומתרצת הגמרא: אי ממתניתין - אם הלימוד היה רק מלשון המשנה - הוה אמינא - הייתי אומר (כלומר, לומד מכך) אפילו תרי - שני (עדים כותים) - נמי
- גם כן כשרים בגט. והאי דקתני חד - ומה שהמשנה שנתה אחד - היינו משום שבשטרות אחרים אפילו עד אחד כותי נמי
- גם כן - לא כשר.
קא משמע לן - לכן, בא רבי אלעזר להשמיענו שבגט לא הוכשר אלא אחד.
אך הגמרא תמהה: בתרי לא - ושנים (כותים) בגט לא? והא קתני - והרי שנינו - בהמשך המשנה: "מעשה והביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים, והכשיר אותו רבן גמליאל". ומבואר שהכשיר אפילו שני עדים כותים!
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: תני - שנה (במשנה): "עדו" בלשון יחיד, במקום "עדיו".
רבא אמר: לעולם תרי - באמת יש לגרוס "עדיו" - היינו שנים. ורבן גמליאל מיפלג פליג - חולק בכך על תנא קמא שהכשיר עד אחד כותי בלבד.
ואם תשאל: הרי בלשון המשנה קיימת סתירה בין הדין של תנא קמא למעשה של רבן גמליאל? תשובה: וחסורי מחסרא - לשון המשנה חסר הוא - והכי קתני - וכך יש לשנות (לאחר דברי תנא קמא): "ורבן גמליאל מכשיר בשנים. ומעשה נמי
- גם, שהביאו לפני רבן גמליאל לכפר עותנאי גט אשה, והיו עדיו עדי כותים - והכשי ר".
מתניתין:
כל השטרות העולים - הנעשים - בערכאות  1  - בתי דין - של עובדי כוכבים, אף על פי שחותמיהם - העדים החתומים על השטרות הם - עובדי כוכבים - כשרים  2  הם. חוץ  3  - מגיטי נשים ושחרורי עבדים - שפסולים.

 1.  עיין בלשון רש"י. וזה לשון רבנו קרשקש: פירוש: ערכאות הוא מלשון עורכי הדיינים. שדרכם היה, שבמקום שהיו קבועים שם שופטיהם ודייניהם, היו סופרים קבועים שם. (בא להסביר מדוע היו היהודים כותבים שם שטרות). ואותן שטרות - אף על פי שחותמיהם גוים - כשרים. כלומר, כשרים לגמרי לגבות אפילו ממשועבדים, לפי שיש להם קול. ולשקר, אין לחשוש, משום שאין הם מרעים את עצמם. ובהמשך לשונו: וערכאות אלו, לא שנא (לא דוקא) אם קבען המלך, או קבעום בני המדינה אם סיפק בידם לעשות (כלומר לתת להם סמכות לדון), שבכל עניין כשרים, דלא מרעי נפשייהו.   2.  כתב הרמב"ם בפירוש המשניות: "ועל מנת שיתפרסם אצל הישראל, שאלו העדים וזה השופט לא מקבל שוחדא. ושיהיה גם כן נכלל בגוף השטר, שהעדים ראו נתינת המעות".   3.  לפי שהגוים אינם בני כריתות ואינן בתורת גיטין כלל, רבנו קרשקש. וכן כתב רש"י לעיל דף י עמוד ב. ובתוספות שם (דיבור המתחיל: אע"פ), כתבו שלושה טעמים נוספים: 1. לפי שצריך לחתום "לשמה". ועובדי כוכבים חותמים על דעת עצמם. 2. מההלכה שצריך הבעל לצוות (בשעת עשיית הגט) את הסופר לכתוב ואת העדים שיחתמו, נשמע שצריך שליחות. וגוים אינם בני שליחות. 3. הגוים פסולים לעדות מן התורה. (היינו לדעת התוספות שם. אכן רש"י ועוד ראשונים סוברים, שכשרים הם לעדות מן התורה. ואינם פסולים אלא מדרבנן, מחשש שישקרו).
רבי שמעון אומר: אף אלו - גיטי נשים ושחרורי עבדים - כשרין. ולא הוזכרו בבית המדרש לפסול אותם, אלא בזמן שנעשו על ידי עובדי כוכבים, שכל אחד מהם הדיוט,  4  ואינו דיין.

 4.  ופסלום חכמים, לפי שחששו שיטעו ויסברו שהם כשרים, ויבואו לסמוך עליהם ללא עדי מסירה. אבל הדיינים - הכל יודעים ומכירים אותם שהם עובדי כוכבים, ולא יטעו בהם. ר"ן. אכן, דעת התוספות בסוגיא, שבגט אין הבדל בין בית דין של ערכאות או הדיוטות. והכל תלוי אם היו שמות מובהקים של עובדי כוכבים, (כמבואר בסוגיא), ובעדי מסירה, או לא. ולענין שאר שטרות - אם נעשו בפני ערכאות של עובדי כוכבים - הרי הם כשרים בכל אופן. אך בפני הדיוטות - אף בשמות מובהקים של עובדי כוכבים ועדי מסירה יהודים - פסולים. - כיון שכשרים הם בערכאות (כלומר - לפני הדיינים) אף ללא עדי מסירה. אם כן, אם נכשיר בהדיוטות - יבואו גם בזה להכשיר ללא עדי מסירה - כמו בערכאות. ובזה חמורים שאר שטרות מגיטי נשים. ולפי זה, מה שאומר רבי שמעון במשנה "לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט", היינו דוקא שטרי ממון. אבל גיטי נשים - כשרים. (תוספות רבי עקיבא איגר במשניות).
גמרא:
שואלת הגמרא: קא פסיק ותני - התנא פסק דבריו ושנה בהחלטיות, שכל השטרות שחותמיהם עובדי כוכבים - כשרים, לא שנא שטרי מכר לא שנא מתנה - ולא חילק (שינה) בין שטרי מכר לשטרי מתנה - אלא הכשיר את כולם. והרי יש לחלק בדבר: בשלמא - נוח ומובן שמועילים הם לעניין מכר, שהרי יהיב זוזי קמייהו - משנתן (הקונה) מעות בפניהם (למוכר) - הוא דקנה את הממכר באותם מעות ששילם. ושטרא - והשטר - שעשו בפניהם. אינו אלא ראיה בעלמא הוא,  5  שיש לקונה. כדי שלמחר לא יטען המוכר מכרתי ולא קבלתי מעות. ולדבר זה, נאמנים דייני הגוים לפי דאי לא יהיב זוזי קמייהו - שאם לא היה נותן את הכסף בפניהם - לא הוו מרעי נפשייהו - לא היו מרעים את עצמם (כלומר מערערים את אמינותם).

 5.  וכותבים הראשונים, שאף שאמרו במסכת קדושין (דף כו עמוד), שבמקום שכותבין שטר, (כלומר שנוהגים לכתוב שטר), לא קנה עד שיכתוב השטר. אם כן, היאך אומרים כאן שהשטר אינו אלא לראיה. אין הכוונה שהשטר קונה. אלא שאין לקונה גמירות דעת לקניין עד שיכתבו את השטר. אמנם, ברגע שיכתבו את השטר, אז יקנה למפרע משעת נתינת המעות. (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, רבנו קרשקש). והנה, כתב הר"ן שמה שהגמרא אומרת שעכו"ם כשרים לראיה כיון שלא מרעי נפשייהו, אין זה מעיקר הדין. כי אם פסולים הם מצד עצמם, מה יעזור שהם דוברי אמת. וכי משה ואהרון - אם יעידו יחד - אינם דוברי אמת. ובכל זאת פסלתם התורה לעדות. והטעם הוא, משום שזוהי גזירת מלך שצריך דוקא עדים כשרים, גם אם הפסולים דוברי אמת. וכמו כן אצלנו הינם פסולים מן התורה. אלא שתקנת חכמים היא להאמינם לראיה. וכן כתבו התוספות לעיל דף ט (עמוד ב דיבור המתחיל: אף על פי). וכן משמע מלשון התוספות בסוגייתנו. אכן לדעת הגאון רבי שמואל רוזובסקי (שעורי רבי שמואל אות קעא), אילולי דברי הר"ן והתוספות, היה אפשר לומר שבאמת שטר ערכאות מועיל מן התורה. ומה שהקשה הר"ן ממשה ואהרן מדוע אינם נאמנים. אפשר לישב על פי הדין שאשה נאמנת לומר לבעלה גרשתני. ובודאי אין הטעם משום נאמנותה של האשה בזה, כי אם פסולה היא, לא תועיל שום נאמנות. אלא מבאר רבי שמואל, שודקא במשה ואהרן שאין נאמנותם נובעת מכח חזקה צדדית, אלא שמאמינים להם לגמרי שדוברי אמת הם. מכל מקום, גזירת הכתוב שפסולים הם, כי צריך דוקא עדים כשרים. אבל אשה, הרי יש לה חזקה "אין אשה מעיזה פניה (לשקר) בפני בעלה". אין זה מכח נאמנות, אלא זהו כעין בירור מכח ראיה צדדית שהיא דוברת אמת. ועל כך אפשר לסמוך. וכמו כן בענייננו, שיש לעדים אלו (ושדיינים הגוים) חזקה דלא מרעי נפשייהו, אשר אין זה מצד נאמנותם. אלא מכח הראיה הצדדית שלא יבואו לשקר. ומוסיף שם, שכן נראה מוכח משיטת הריא"ז בשלטי הגיבורים, הסובר שערכאות מועילים אף בגט לראיה. כיון שאין בהם חשש משקר. אלא שאינם יכולים לעשות שם גט, כיון שאינם בני כריתות. אבל אם היו עדי מסירה יהודים, ואחר כך היא באה לפנינו עם גט שחתומים בו ערכאות, הרי זה מועיל לראיה. ואנו אומרים שלא חתמו עדים אלו, אלא על פי הבעל, ומן הסתם בהכשר נעשה. ומוכח מזה שדעת השלטי גיבורים, שחזקה זו - שאינם מרעים את עצמם - מועילה מדאורייתא. כי אילו היתה רק מדרבנן, לא היתה מועילה בגט.
אלא לעניין מתנה, שאינה נקנית בכסף, שהרי אין המקבל משלם עבורה. וכל קניינה נעשה על ידי מסירת השטר.  6  במאי קא קני!!!

 6.  שיטת המרדכי (המובאת בהגהת אשרי ברא"ש סימן י), שעובדי כוכבים אינם פסולים מן התורה, אלא מטעם שהם גזלנים, ועיין בקצות החשן (סימן סח סקא), שלפי שיטת המרדכי אינה מובנת שאלת הגמרא כאן "אלא מתנה במאי קא קני", מדוע שלא יקנה, הרי עדים כשרים הם (אם אין חשש שמשקרים). ודוקא בגט קיים חסרון מצד שאינם בני כריתות, אך במתנה אינו מובן מדוע שלא יועילו? ותירץ על פי שיטת רבנו תם, (המובא בתוס' בבא בתרא דף נד), הסובר שדין קרקע הנקנית בשטר נלמד מהפסוק בירמיה "ואקח את ספר המקנה" הנאמר בישראל. וכן כתבו התוספות בקידושין (דף יד דיבור המתחיל: הואיל), שנכרי, אפילו קרקעות, אינו קונה בשטר, לפי שאינו בתורת שטר כלל. ולפי זה מובן מדוע אי אפשר לקנות בשטר מתנה החתום ע"י נכרי. שכשם שלעשיית הגט אינם ראויים, לפי שאינם בני כריתות. כמו כן, פסולים הם לשאר שטרות משוסש אינם בני שטר. וכל קניינם אינו נעשה אלא בכסף.
- במה הוא (המקבל) קונה אותה? וכי לאו בהאי שטרא - וכי לא בשטר זה. והרי האי שטרא - שטר זה - אינו שוה כלום, אלא חספא בעלמא - (כמו) חתיכת חרס - הוא?!
ומתרצת הגמרא: אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא  7  - דינה של מלכות העובדי כוכבים מחייב את היהודים הנמצאים שם.

 7.  רש"י לעיל (דף ט עמוד ב למעלה) כתב שעל הדינים נצטוו בני נח. ומבואר בדבריו שמכח זה יש בכוחם לתקן תקנות לטובת בני מדינתם. וכן דייק מדבריו באבן האזל (הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ה). וראה גם בתשובות חתם סופר (אורח חיים סימן רח וחשן מפשט סימן מד), שלדעתו יש ללמוד יסוד זה של דינא דמלכותא דינא מהגמרא במסכת שבועות (דף לה עמוד ב), שאין המלכות נענשת על הריגת שישית עולם במלחמה ובעבודת המלך. והיינו משום שכביכול הוסמכו לך מן השמים. ואף שבבית שמואל (אבן העזר סימן כח סעיף קטן ג), מבואר שדינא דמלכותא דינא אינו אלא מדרבנן, מכל מקום ראה באבני מילואים שם (סק"ב) שחלק עליו וכתב "ונראה שמה שאמרו דינא דמלכותא דינא לאו מדבריהם היא אלא מן התורה וכו' עיין שם וכן דעת כמה פוסקים. וברשב"א להלן (דף לו) כתב שזה מועיל מדין "הפקר בית דין הפקר" ויש בכוחם אף להקנות. וראה עוד דבר אברהם (חלק א סימן א) שהאריך בזה.
ואי בעית אימא - ואם תרצה (תירוץ אחר) אומר: תני - שנה במשנה - במקום חוץ מגיטי נשים "חוץ מבגיטי נשים". ובכך יהיו כלולים לפסול  8  כל השטרות שהם כגיטי נשים - שעל ידי השטר נגמר ומתהווה הדבר. והיינו, גם שטר מתנה, שעל ידו נעשה הקנין:

 8.  כן הוא לשון רש"י. וראה ברשב"א וריטב"א שיש מפרשים ששתי התירוצים בגמרא חולקים זה עם זה. כי לדעת שמואל (התירוץ הראשון) שטר מתנה העולה בערכאות קנה. ולפי התירוץ השני אינו קונה, אפילו אם נעשה הדבר ברשות המלך ובציוויו. אך יש החולקים עליהם בפשט הגמרא. ולדעתם אין מחלוקת בין התירוצים, אלא במקום שלא ניתן צו מאת המלך. אכן אם יהיה על זה חוק מהמלכות, אזי גם לפי הפירוש השני יועיל שטר המתנה. ומדברי התוספות לעיל (דף ט עמוד ב דיבור המתחיל: מילתא) מבואר ששתי התירוצים בגמרא חלוקים. ועיין חזון איש חו"מ סט"ז סק"א-ג). והנה, עיין ברמב"ם (פרק כז מהלכות מלוה ולווה הלכה א), שפסק לעניין שטרי מתנה שנעשו בערכאות, שאינן כשרין לגבות בהם. כלומר שפסק כפי התירוץ השני בסוגייתנו שדין שטרי מתנה הוא כדין גיטי נשים. אבל המגיד משנה שם ציין לדברי הרמב"ם בפרק ה מהלכות גזילה (הלכה יא), שפסק שדינא דמלכותא דינא. ואם כן מדוע כאן התעלם מזה ופסק כלישנא בתרא? ותירץ המגיד משנה, שרק בדברים שהם תועלת למלך בענייני המסים שלו ובשאר תקנותיו, דינא דמלכותא דינא. אבל בשאר דברים שבין אדם לחבירו ואין למלך שייכות בהם - אין דינו דין. וכן דעת רבנו יונה והרמב"ן בבבא בתרא דף נה (עמוד א), בשם יש אומרים. וכן כתב סברא זו בדינא דמלכותא, בספר התרומות (שער מו ח"ח ד) בשם רבותינו הצרפתים. וביאור הגר"א (סימן סח סעיף קטן טו), כתב בדעת הרמב"ם, שרק בשטרי חוב ומכר מועיל ערכאות לפי שעל מעשה גדול כזה אינם מרעים את עצמם. עיין שם.
עתה דנה הגמרא בדברי רבי שמעון שבמשנה.
רבי שמעון אומר: אף אלו, (גיטי נשים ושחרורי עבדים) , כשירין כו':
ומקשה הגמרא: איך מכשיר רבי שמעון עובדי כוכבים לחתום על שטרי הגטין.  9  והא - והרי - לאו בני כריתות נינהו - אינם בני כריתות. שהרי כתוב בפרשת גירושין "וכתב, ונתן", ומכך לומדים: מי שישנו בנתינה (בנתינת הגט) ישנו בכתיבה. והרי גוי אינו בר נתינה!

 9.  ראה בציוני התוספות (6), בביאור שאלת הגמרא לפי הראשונים.
אמר רבי זירא: ירד רבי שמעון כאן לשיטתו של רבי אלעזר, דאמר - הסובר לעניין גט - "עדי מסירה כרתי". וכמו שהגמרא אומרת (להלן דף פו עמוד א), לדעת רבי אלעזר: אף על פי שאין עליו (על הגט) עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים (עדי מסירה), הרי זה כשר. וגם רבי שמעון מכשיר בכך שימסור לה את הגט בפני עדים יהודים.
אך מקשה הגמרא: והאמר רבי אבא (לעיל דף ד עמוד א): מודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו - שפסול. שאף על פי שאמר רבי אלעזר, שגט שאין חתומים בו עדים - כשר, לפי שעדי המסירה הם העיקר. מכל מקום הוא מודה, שאם חתמו בו עדים פסולים - פסול הוא מדרבנן. כי יש לחשוש שאם יכשירוהו - יבואו לסמוך עליהם ולמסור בפניהם. והרי הם פסולים. ואם כן כאן, שחתומים עדים עובדים כוכבים בגט, לא תועיל שיטת רבי אלעזר מאומה?!
ומתרצת הגמרא:
הכא במאי עסקינן - כאן במה מדובר -

דרשני המקוצר[עריכה]