פרשני:בבלי:גיטין עג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין עג א

חברותא[עריכה]

והא קא משמע לן במה שנקט התנא במשנה לשון "הלך".
דהלך, דווקא אם הלך על משענתו, הוא דבעינן אומדנא (הוא שצריך אומדן) אם מת מחמת המחלה הראשונה או לא, כיון שיש לחשוש שהואיל והלך, ניצל מאותו חולי ומת מחולי אחר, והוא התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות מחולי זה.
אבל אידך (האחר) שלא הלך בשוק, אף על פי שניתק לחולי אחר, ברור שיש בו מהחולי הראשון, ואומדנא נמי לא בעינן (אינו צריך) לזה, והגט חל  1 .

 1.  כך סובר רש"י, אבל הרשב"א חולק וסובר כי גם מי שלא עמד צריך אומדנא אם מת מהחולי הראשון, ומה שאמרו בגמרא כי אידך אינו צריך אומדנא, הכוונה, למי שהלך בשוק ללא משענת שאינו צריך אומדנא, כי כיון שעמד וודאי בטל הגט (לפי רב הונא).
ומקשינן: האם שמעת מינה (ניתן ללמוד ממשנתנו), ששכיב מרע שנתן נכסיו במתנה וניתק מחולי לחולי - מתנתו מתנה, אם מת מהחולי השני?
שהרי מבואר במשנה שאם ניתק מחולי לחולי, אינו נחשב שעמד מחוליו, ורק לגבי גט הצריכוהו במשנה אומדנא אם מת מחמת חוליו הראשון או מחמת חוליו השני, משום שבגט, פירש השכיב מרע בתנאו, שיחול דווקא אם ימות מחולי "זה".
ומתרצינן: אין (כן), ומצינו כי כך הוא הדין, דאמר רבי אלעזר משמיה דרב: שכיב מרע שניתק מחולי לחולי ומת - מתנתו מתנה.
רבה ורבא לא סבירא להו הא דרב הונא שאמר כי גיטו של שכיב מרע, דינו כמתנתו, ואם עמד מחוליו והבריא חוזר בו מגיטו, אפילו אם לא התנה על הגט שיחול רק אם ימות  2 . כיון שיש אומדן הדעת שלא נתנה אלא מחמת שחשב שימות ורצה לפוטרה מן היבום.

 2.  כך פירש רש"י, ומדייקים הר"ן והריטב"א והמהרש"א (עב ב) מלשון רש"י, שאם השכיב מרע התנה במפורש שהגט יחול רק אם ימות, גם לפי רבה ורבא הדין שאם עמד מחוליו הגט בטל. אבל הרמב"ן מסיק בדעת רש"י, שבין בנתן סתם ובין בנתן ופירש בתנאי שימות, נחלקו רבה ורבא על רב הונא, וסוברים שאם עמד מחוליו, הרי זה גט.
אלא רבה ורבא סוברים שבאופן שלא התנה על הגט שיחול רק בתנאי שימות, אפילו אם עמד מחוליו אינו חוזר בו מהגט, ואפילו שכוונתו היתה לתת את הגט רק אם ימות.
ואפילו שמעיקר הדין כיון שעמד מחוליו יכול לחזור בו מהגט, תיקנו חכמים שאינו חוזר מהגט והוא חל.
משום גזירה, כי חוששים שמא יאמרו: יש גט לאחר מיתה, כי כיון שיראו שאם עמד השכיב מרע מחוליו יכול לחזור בו מגיטו, יבואו לומר, כיון שהגט אינו חל עד שמת, ואילו כשמת הגט חל, אם כן יוכיחו מזה שיש גט לאחר מיתה ויבואו להכשיר באופן שאמר: זה גיטיך לאחר מיתה, ולא ידעו לחלק בין זה לבין האופן שלא פירש דבר, שאז הגט חל משום שהתכוון שהגט יחול מעכשיו בתנאי שימות.
ומקשינן: ומי איכא מידי (וכי יש דבר כזה) דמדאורייתא לא הוי גיטא, ומשום גזירה דרבנן הגט חל, ושרינן (ומתירים) אשת איש שאינה מגורשת מדאורייתא לעלמא (לעולם)?
ומתרצינן: אין (כן), שייך גירושין מדרבנן אפילו במקום שמדאורייתא אינו מועיל, כיון שכל דמקדש אשה, אדעתא דרבנן הוא מקדש - שתולה הקידושין בדעת חכמים,  3  כשאומר "כדת משה וישראל".

 3.  רש"י יבמות צ ב ד"ה אדעתא
ואפקעינהו (והפקיעו) רבנן לקדושין מיניה למפרע  4 , על ידי גט זה, שתיקנו חכמים שיחול.

 4.  הפני יהושע מקשה, מדוע הגמרא לא תירצה שכל המגרש על דעת רבנן מגרש, וכאן רצו רבנן שהגט יחול גם אם יעמוד מחוליו. ותירץ, כי בשלמא לגבי קידושין אפשר לומר שאם רבנן אינם רוצים שהקידושין יחולו, הקידושין אינם חלים, כיון שקידש על דעת רבנן, מה שאין כן כאן שגירש והתנה שהגט יחול רק אם ימות, רבנן אינם יכולים לעשות שהגט יחול באופן שהוא לא התכוון לגרש.
אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח (נוח להבין) שחכמים מפקיעים את הקידושין למפרע, באופן דקדיש בכספא.
שבאופן זה הם מפקיעים ממנו את הבעלות על כסף הקידושין שנתן לה, לפי שהפקר בית דין הפקר, ונמצא שלא קידש בכסף שלו, ולא היו אלה קדושין.
אבל באופן שקדיש בביאה, מאי איכא למימר (מה אפשר להסביר)? כיצד יכולים חכמים להפקיע מעשה זה  5 .

 5.  הרמב"ן בשיטמ"ק (כתובות ג א) מקשה, כיון שהגמרא תירצה שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דהיינו שקידש בתנאי שיסכימו חכמים, אם כן מה קושית הגמרא בביאה מאי, הרי גם בביאה קידש בתנאי שיסכימו חכמים. ומתרצים הרמב"ן והתוספות רבינו פרץ, שכוונת הגמרא כך: בשלמא בקדושי כסף, מקדש על דעת חכמים כיון שיש בכחם להפקיר ממונו ולמנוע את הקידושין ואם כן מוכרח לשמוע בקולם, אבל בקדושי ביאה שאינם יכולים להפקיע ביאתו, שמא לא קידש על דעתם. ומתרצת הגמרא, כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואף המקדש בביאה, מקדש על דעת חכמים, ואם לא יסכימו חכמים יהיה ביאתו ביאת זנות. ובשיטה מקובצת (שם) מביא בשם תלמיד הרא"ה והריטב"א שמפרשים, כי הקושיא על חכמים שתיקנו את התקנה, דבשלמא בקדושי כסף רבנן תיקנו שהכסף יהיה הפקר, אבל בביאה איך יתקנו שביאתו תהיה זנות. והגמרא מתרצת, שלא חששו לזה, ותיקנו שביאתו תהיה זנות. ומקשה השיטה מקובצת (סוף ד"ה עוד), שלכאורה גם בקדושי כסף, קשה, שעל ידי עקירת הקדושין נעשים כל ביאותיו שאחרי הנישואין ביאות זנות. ותירץ, שלא חששו לזה כיון שחכמים לא תיקנו על זה באופן ישיר, אלא רק גורמים שיהיה ביאת זנות, וכל הקושיה היא רק על אותה ביאה של קידושין שרבנן תיקנו עליה בהדיא שתהיה זנות. התוספות (שם) פירשו כעין פירוש הריטב"א, אלא שפירשו, כי המקשן סבר שבמקדש בביאה אין כח לחכמים לתקן שיתבטלו הקידושין, כיון שעל ידי זה יעבור איסור, וחכמים אינם יכולים לתקן שיעבור איסור. והגמרא מתרצת שיש להם כח לתקן אף אם יעבור איסור.
כי בשלמא אם מגרשה על ידי גט כשר, אף על פי שהקידושין קיימים עכשיו, גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא.
אבל גט זה שאינו גט מן התורה וחכמים הכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים, צריכים לומר שהקידושין מתחילה לא היו קידושין, ואם קידש בביאה ועוקרים את הקידושין למפרע, מה תהא על ביאתו  6 .

 6.  רש"י כתובות (ג א).
אמר ליה: כיון שתלה בדעת חכמים, אמרו חכמים שכשיתן גט זה תיבטל חלות הקידושין שבביאה למפרע, ושויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, ויש ביד חכמים כח לעשות כן, שהרי הוא תלה את קידושיו בהם.
תנו רבנן:
האומר לאשתו: זה גיטיך מהיום אם מתי (אמות) מחולי זה,
ונפל הבית עליו או הכישו נחש ומת - אינו גט.
כיון שמת מאונס שלא שכיח, ולא העלה בדעתו דבר זה, ולא אמר בתנאו שהגט יחול, אלא אם ימות מהחולי.
אבל אם אמר בתנאו: הרי זה גיטיך אם לא אעמוד מחולי זה,
ונפל עליו בית או הכישו נחש ומת - הרי זה גט. ומקשינן: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
אם בסיפא כשהתנא שהגט יחול "אם לא אעמוד מחולי זה", אנו סוברים שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, שהרי הגט חל גם אם לא עמד מהחולי מחמת אונס שאינו שכיח, אם כן, גם ברישא, כשהתנה שהגט יחול "אם אמות מחולי זה" ומת מחמת אונס שאינו שכיח, צריך היה הגט לחול, שהרי מתוך אותו חולי מת, שלשון "מחולי זה" שברישא, אין משמעותו אלא שימות "מתוך" חולי זה.
ומחמת קושיא זו נדחים דברי הברייתא.
וכן היה מעשה שאירע באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך אם לא אעמוד מחולי זה, ואכלו אריה, ושלחו לארץ ישראל לשאול הדין, והשיבו מתם (משם): אכלו ארי, אין לנו שיהא גט, כיון שזה אונס שלא שכיח, וכשהתנה לא העלה בדעתו להתכוון על זה  7 .

 7.  הרמב"ם (גירושין ט יח) כתב, שאם אמר: אם לא אעמוד מחולי זה, וטרפו ארי או נפל עליו הבית, הרי זה ספק מגורשת. וכתבו המגיד משנה והר"ן, שהרמב"ם מפרש את הגמרא: שלחו מתם אין לנו, כלומר שאין לנו שיהיה ודאי גט, אלא ספק. (ומדוייק בגמרא לפרש כן, ממה שהגמרא לא אמרה: שלחו מתם אינו גט). אבל הרא"ש כתב, כי הרמב"ם מסתפק אם לפסוק כמו הבבלי שהסיק שאינו גט, או כמו הירושלמי הלומד כי באופן שפירש "אם לא אעמוד" ואכלו ארי, התנאי מתקיים, כיון שכוונתו היתה שימות מתוך החולי. ומקשה התפארת שמואל, איך אפשר לפסוק נגד הבבלי שהוא העיקר. ומתרץ הקרבן נתנאל, שכוונת הרא"ש הוא, שכיון שהירושלמי והבבלי חולקים, לכן יש לפרש כי הביאור בבבלי כמו הר"ן, שלחו מתם שהיא ספק מגורשת. ונחלקו האחרונים בביאור גדר הספק ברמב"ם: ג. המשנה למלך והמחנה אפרים (בהגהות להרמב"ם) מפרשים, שהספק הוא מה היתה כוונתו, האם כוונתו היתה שהגט יחול רק אם ימות מחמת החולי, או שכוונתו היתה שהגט יחול אם ימות מתוך החולי. ולפי"ז הוכיחו מהרמב"ם שאין טענת אונס בגיטין, אפילו באונס שלא שכיח, שהרי לפי הצד שהתכוון כי הגט יחול אם ימות מתוך החולי, הגט חל גם אם מת מאונס שלא שכיח. ב. התפארת שמואל מבאר שהספק האם הבעל חשב להתנות גם על אונס שאינו שכיח או לא. ג. הגר"ח על הש"ס (סימן קסה) והאור שמח מבארים, שהספק האם בלא נפילת הבית או טריפת הארי היה עומד מחוליו או שהיה מת בחוליו. ד. הגרנ"ט (כתובות סימן כ) מבאר, שיש להסתפק בכל מעשה שנעשה עם תנאי, האם קיום המעשה הוא כשמתקיים התנאי, או שקיום המעשה נעשה בכל מקרה, ואם לא יקיים את התנאי, יתבטל קיום המעשה. ומבאר הגרנ"ט כי זה הספק כאן, שאם קיום המעשה הוא רק אם מתקיים התנאי, אם כן באופן של אונס שלא העלה בדעתו לכלול בתנאי, אין את קיום הגט, כי כשאמר "אם לא אעמוד מחולי זה", אז קיום הגט הוא על ידי התנאי, ובאונס שלא העלה בדעתו לא מתקיים התנאי. אבל אם התנאי פועל על ידי שמבטל את קיום המעשה, אם כן בהתנה "אם לא אעמוד מחולי זה יהא גט" וקרה אונס, כיון שלא התכוון שאופן זה יבטל את קיום הגט, אין הגט בטל.
ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא, דזבין ארעא לחבריה (היה אדם שמכר קרקע לחברו).
קביל עליה (קיבל עליו) המוכר אחריות לפצות את הלוקח בכל אונסא דמתיליד (בכל אונס שיוולד) בקרקע.
לסוף אפיקו בה נהרא (בסוף צוה המלך שיעבירו את הנהר דרך אותה שדה).
אתא (בא) הקונה לקמיה (לפני) דרבינא לתבוע את המוכר בשביל האחריות שנתן לו.
אמר ליה רבינא למוכר: זיל שפי ליה (לך והעמד לו בשופי) שדה בשלמות, ותשלם לו הנזק, דהא (שהרי) קבילת עלך כל אונסא דמתיליד.
אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבינא: והרי אונסא דלא שכיח הוא, ועל אונס כזה לא התכוון לתת אחריות.
איגלגל מילתא (נתגלגל הדבר) ומטא (ובא סיפור זה) לקמיה דרבא.
אמר להו: אונסא דלא שכיח הוא, והמוכר לא התכוון לתת אחריות על אונס זה.
איתיביה (הקשה לו) רבינא לרבא: שנינו בברייתא (שהובא לעיל): אם אמר לאשתו: הרי זה גיטך אם לא אעמוד מחולי זה, ונפל עליו בית או הכישו נחש ומת - הרי זה גט!
משמע מהברייתא, שמעלה בדעתו ומתכוון להתנות גם על אונס שלא שכיח, ולכן חל הגט גם כשלא עמד מהחולי מחמת דבר שלא שכיח.
אמר ליה רבא: ואימא מרישא של הברייתא תדייק הפוך: שכתוב ברישא, שאם התנא בגיטו שיחול מהיום אם אמות מחולי זה, ונפל עליו הבית או הכישו נחש - אינו גט. ומשמע שאינו מעלה בדעתו להתנות גם על אונס שלא שכיח.
ואם כן, יש סתירה בברייתא זו בין הרישא לסיפא, ואין להוכיח ממנה.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ומשום דקשיא רישא של הברייתא אסיפא, לא מותבינן תיובתא מינה (לא מקשים קושיא ממנה)?
והרי עדיין היא ברייתא, ואמורא אינו יכול לחלוק על ברייתא.
אמר ליה: אין (כן), לא מקשים ממנה על דברי אמורא.
כי מכיון דקשיא רישא אסיפא, לא איתמר בי מדרשא במקום ישיבת תלמידי חכמים שיתרצוה, ומשבשתא (ומשובשת) היא הברייתא.
והיות ואין אתה יכול לסמוך על גירסת הברייתא, זיל בתר (לך אחר) הסברא.
והסברא אומרת שלא התכוון לכלול בתנאו אונס שלא שכיח.
ומביאה הגמרא מעשה ברב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבן שומשמי אגידא (קנו שומשומין על חוף) דנהר מלכא.
אגור מלחי לעבורינהו (שכרו להם ספנים להעבירם) ולהוליכם לביתם.
קבילו עלייהו (קיבלו עליהם) המוכרים אחריות לפצות אותם על כל אונסא דמתיליד עליהם בדרך.
לסוף איסתכר (עשו בו סכר) בנהר מלכא, וספינות לא יכלו לעבור בו.
אמרו להו רב פפא ורב הונא למוכרים: אגורו חמרי אפקעינהו ניהלן (שכרו חמורים ומסרוהו לנו)  8  כדי שלא נפסיד את הוצאות הדרך שנתרבו מחמת סכירת הנהר, דהא קבילתו עלייכו (שהרי קיבלתם עליכם) אחריות לפצות אותנו על כל אונסא דמיתליד (שיווצר) בדרך.

 8.  לפי הרי"ף הספנים קיבלו אחריות, ולהם נאמר שישכרו חמורים.
אתו (באו) לדין תורה לקמיה דרבא.
אמר להו רבא לרב פפא ורב הונא:
קאקי חיורי (אווזים לבנים) (כינה אותם כך לפי שהיו זקנים, ושערם שיבה).
משלחי גלימי דאינשי (פושטי בגדי אנשים), כלומר, אתם עושקים את האחרים שלא כדין, שאתם פוסקים עליכם דין להנאתכם.
שהרי אונסא דלא שכיח הוא, ולא העלו המוכרים בדעתם לתת אחריות לאונס שלא שכיח.
מתניתין:
אותה אשה שנתן לה בעלה גט והתנה עמה שיחול מהיום אם ימות, לא תתייחד עמו מחשש שמא יבוא עליה.
ולפי מאן דאמר אחד יש לחשוש שמא בעל לשם קדושין  9 , ואז צריכה גט נוסף  10 , ולפי מאן דאמר שני שאינו חושש שבועל לשם קידושין, מכל מקום גם לשיטתו אסור לו להתייחד עמה כיון שהיא פנויה אם לבסוף ימות בעלה, ואסור להתייחד עם הפנויה.

 9.  כתבו הר"ן והמגיד משנה (גירושין ח ב), כי החשש שמא בעל לשם קידושין, הוא רק באופן שהיו עדים שראו שהתיחד עמה, והם עדי הקידושין, שהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה.   10.  הרי"ף והרא"ש כתבו בשם התוספתא, כי אם עד אחד מעיד על אדם שהתיחד עם אשה בשחרית, ועד שני מעיד שהתייחד עמה בערבית, אינם מצטרפים ולא חוששים לקידושין. ומבאר הר"ן, כי אף על פי שבדיני ממונות אנו סוברים כמו רבי יהושע בן קרחה (לעיל לג ב), ששני עדים על שני הלוואות שונות של מנה מצטרפים להעיד שחייב מנה, מכל מקום לענין עדות על אישות השייך לדיני נפשות, צריך ששני העדים יראו את המעשה בבת אחת. ומקשים הבית שמואל (קלג א) והרעק"א (בחידושיו כאן, ובתשובה רכב יח), למה הוצרך הר"ן לפרש כי הטעם שאינם מצטרפים הוא משום שאישות הוי דיני נפשות, ולא פירש שאינם מצטרפים משום שצריך עדות לקיום המעשה, ואם אין עדים בשעת הקידושין, הקידושין לא חלים, ומטעם זה צריך ששני העדים יעידו על אותו יחוד, שהרי אם יש רק עד אחד על כל יחוד, אפילו אם נאמין לשניהם, עדיין חסר עדות לקיום הקידושין. ומתרץ הקובץ הערות (עט ב), שכוונת הר"ן, שכל עד מעיד שראה מעשה קידושין שנעשה בפני שנים שהיו עדים לקיום המעשה, ולכן הוצרך הר"ן לפרש, שהטעם שאינם מצטרפים, כיון שאישות הוי דיני נפשות. והשערי יושר (ז ג) מתרץ, שהר"ן סובר, המקדש בפני עד אחד ואחר כך בפני עד שני - מקודשת, ומבאר, שהטעם בזה, משום שדין עדות לקיום המעשה, אינו חלק ממעשה הקידושין, אלא הוא דין בחלות, שאינו יכול לחול אלא באופן שאחר כך יוכל לתברר, ואם בשעת מעשה לא היה יכול להתברר ואחר כך התחדש דבר שמחמתו יוכל להתברר, גם זה מועיל לקיום הדבר. ולפי זה אם עד אחד רואה קידושין, הרי הוא עושה חצי קיום, וכאשר מקדשה אחר כך שוב בפני עד שני, מצטרפים השנים לקיום שלם. וכתב הר"ן בשם הרשב"א (קידושין מג א), מה שאנו אומרים, בראו עדים שהתייחד עמה הרי זה קידושין, היינו דווקא כשהאיש והאשה ראו את העדים, אבל אם העדים ראו את הקידושין מאחורי הגדר, והאיש והאשה לא ידעו שיש עדים שרואים אותם, אינה מקודשת, משום שהאיש והאשה יכולים לומר שלא התכוונו לקידושין, שהרי קידושין ללא עדים לא חלים. והריטב"א (קידושין שם) כתב, עדים שראו קידושין מאחורי הגדר, לא מועיל עדותם לקיים את הקידושין, משני טעמים: א. משום שעדות מאחורי הגדר מועיל רק בעדות של בירור ולא בקידושין שצריך עדות לקיום הדבר. ב. משום שיכולה האשה לומר "משטה הייתי" ולא התכוונתי לקידושין, כי ידעתי שלא יחולו הקידושין ללא עדים. והביאור בטעם הראשון של הריטב"א, כתב האבני מילואים (לא ד), שבקידושין צריך שהאיש והאשה יכוונו לקדש בפני עדים. ובשערי יושר (ז ה ד"ה אח"ז) מקשה על האבני מילואים, כי רק בקנינים מצינו שיש דין שצריך לכוון לשם קנין, אבל לא מצינו שצריך כוונה להתקדש לפני עדים. לכן מבאר השערי יושר כי כוונת הריטב"א, שעדי קידושין צריכים לראות כל מה שצריך לחלות הקידושין כולל את עצמם שהם העדים לקיומי, וגם שהאיש והאשה מסכימים כי הם יהיו העדי קידושין, ואם ראו מאחורי הגדר, חסר בראיה שהאיש והאשה מסכימים לקבלם לעדי קידושין.
אלא מתייחד עמה רק בפני עדים, שאז אין מקום לחשש זה.
ואין צריך לזה עדים כשרים, אלא אפילו בפני עד אחד  11 , אפילו על פי עבד, אפילו על פי שפחה, יכול להיות עמה.

 11.  תוספות יום טוב ותפארת ישראל, וכן רש"ש בקידושין (פא ב), וכן כתב הרמב"ם (גירושין ח ב): לא תתייחד אלא בפני עד אחד. ומה שכתוב במשנה "לפני עדים" בלשון רבים, מבאר התוספות יום טוב, שלשון עדות בעלמא הוא.
חוץ משפחתה של האשה, שבפני שפחתה אסור לה להתייחד עם בעלה, מפני שלבה של האשה גס בה בשפחתה, שהיא מזלזלת בה ולא תתבייש מפניה לשמש עם בעלה  12 .

 12.  כתבו הרשב"א והריטב"א, כי אם נתיחדה עם בעלה בפני שפחתה, והשפחה העידה שלא בא עליה, נאמנת. כדאמר רב אשי (בכתובות כז ב), שאין השפחה חשודה גם לשתוק בקלקולה וגם להעיד בשקר, וכן מובא בירושלמי.
ואותה אשה מה היא נחשבת באותן הימים מהזמן שקיבלה את הגט ועד לזמן קיום התנאי, היינו כשימות בעלה?  13 

 13.  תוספות מפרש, כי המשנה מוסיפה לדון באשה שאמר לה בעלה "זה גיטך מהיום אם מתי", והרי זה המשך לרישא. אבל רש"י פירש, שאין זה המשך לרישא, אלא מדובר כאן באשה שבעלה אמר לה: "הרי זה גיטך והתגרשי בו מעת שאני בעולם אם מתי", כלומר, התנאי הוא שיחול הגט סמוך למיתתו.
רבי יהודה אומר:

דרשני המקוצר[עריכה]