פרשני:בבלי:גיטין מג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין מג ב

חברותא[עריכה]

ואין אני אומר: קודם שנשתחררה תפסו קידושי הראשון בחצי בת החורין שבה, ועכשיו שנשתחררה לגמרי וקידשה השני, תפסו קידושי השני בחצי עבדות שהיה בה, ואם כן אני קורא בה: "אשת שני מתים (אשה שיש עליה זיקת שני מתים) ", שהרי מכח שניהם היא באה להתייבם ללוי.  1 

 1.  נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: "ואין אני קורא בה אשת שני מתים: לומר, חציה היתה לזה וחציה היתה לזה". ונראה מדבריו, שאף בלי דברי רב חסדא שחידש שאם תופסין קדושין לראשון שוב לא תופסים קדושין לשני, מכל מקום הא פשיטא שלא תפסו קידושי שני אלא בחציה השני ולא בחציה הראשון, ובפשוטו מוכח מזה כשיטת ה"בית שמואל" וה"פני יהושע" (לעיל בהערה 12 בעמוד א), שאין קדושין תופסין לאחר קודם שנשתחררה, ולא הוצרך רב חסדא לחדש אלא שאף בחצי השני לא תפסי קדושין. אלא שאין מכאן סתירה לדעת ה"אבני מלואים", (הובא שם), כיון שהוא סובר שלקרובים אין תופס קדושין, ואם כן באותו חצי ודאי שאין תופס קדושין משום אשת אח, שהרי באשת אח אנו עוסקים; וראה עוד מדברי ה"אבני מלואים" בהמשך הסוגיא בהערות.
כי מה נפשך, בין אם תאמר שהמקדש חצי שפחה וחצי בת חורין הרי היא מקודשת, ובין אם תאמר שאינה מקודשת, אין זו אשת שני מתים:
אי קידושי דראובן, קידושין הן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין הרי היא מקודשת, הרי קידושי דשמעון לאו קידושין הן, שהרי כבר היתה מקודשת לראובן ואין קדושין תופסין באשת איש, ואין עליה אלא את זיקתו של ראובן.
ואי קידושי דשמעון קידושין, הרי קידושין דראובן לאו קידושין, כלומר: אי אתה יכול לומר שהיתה מקודשת לשמעון, אלא אם כן תאמר שלא היתה מקודשת לראובן, ומשום שהמקדש חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת.
ואם כן, אין זו אשת שני מתים.  2  איתמר: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן, ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון.  3 

 2.  א. ראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר בביאור שיטת רש"י כאן. רש"י לא פירש, למה לא תפסי קידושי שני בחציה השני, אף שלכאורה יש לומר, קדושי זה תפסו בחצי זה וקדושי זה תפסו בחצי זה; ובפשוטו כוונת רש"י היא, דרב חסדא סבירא ליה כמאן דאמר בסמוך: "גמרו קידושי ראשון"; ואף שרש"י לא הזכיר שם אלא שגמרו קדושי אשם להיות קדושין גמורין, מכל מקום מודה הוא שגמרו קידושין בכולה, וראה הערה שם, וראה מה שהובא בזה באות ג. ב. לדעת התוספות, ספיקו של רב חסדא הוא: אם גמרו קדושי ראשון או פקעו קדושי ראשון; ובפשוטו כוונתם היא, שאם לא גמרו קידושי ראשון, אם כן מקודשת חציה השני לשני. ולפירושם מתפרש לשון הגמרא כך: "אי קידושי דראובן קידושין" לאחר שחרור, כלומר: שלא פקעו, אם כן בהכרח שגמרו הקדושין, וכמו שכתבו התוספות בהמשך הסוגיא, שדבר פשוט הוא שאין קדושין בחצי אשה, אלא או גמרו הקדושין או שפקעו, ואם כן "קדושי שמעון לאו קדושין" הן; "ואי קדושי דשמעון קידושין, קדושי דראובן לאו קידושין", כלומר: אי אפשר שיחולו קדושי שני, אלא אם כן קידושי ראשון פקעו, שאם לא פקעו ודאי גמרו; וזה הוא עיקר חידושו של רב חסדא, שחצי קדושין לראשון וחצי לשני ודאי אין כאן; ולפי פירוש רש"י עיקר חידושו של רב חסדא הוא, שגמרו קידושי ראשון. ג. כתב ב"אבני מלואים" סימן מד סק"ד ד"ה והנה, בטעם רש"י שלא פירש כהתוספות, שהוא משום שרש"י סובר, שאפילו אם תמצי לומר שפקעי קדושי ראשון, מכל מקום לא יתפסו קדושין לשני משום איסור "אשת אח", שהרי אשת האח אסורה אף לאחר מיתה או גירושין, ואם כן, אף שפקעו קידושי ראובן, מכל מקום אסורה היא לשמעון ואין קדושין תופסין בה משום אשת אח, שהרי היא אשת אח שנתגרשה, (ולשיטתו שהוא סובר, שקדושין תופסין לשני אפילו קודם שנשתחררה, כמו שהובא משמו לעיל בעמוד א, בהכרח שלא אמר רב חסדא שאין קדושין תופסין לשני כשנשתחררה אלא משום אשת אח, וכפי שנתבאר בהערה 1). ולמדנו מדבריו, שהוא אינו סובר כמו שנתבאר באות א, בטעם הדין שלא תפסו קידושי שני בחציה האחר, שהוא משום שגמרו קידושי ראשון בחציה השני; שהרי אם כן עדיין תיקשי למה לא פירש רש"י שבזה נסתפק רב חסדא! ? אלא סובר ה"אבני מלואים", שאף בחציה השני אין תופסין קדושי שני, משום הקדושין שעשה הראשון בחציה; ואכן כן משמע מסתימת רש"י, שלא הזכיר כלום מענין גמרו קידושי ראשון ; אלא שלא ביאר לנו ה"אבני מלואים" מה הוא הטעם בדבר. וראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר, בד"ה מה נפשך, דבאמת לא משמע מרש"י שהטעם הוא משום דגמרי קדושי ראשון, וראה מה שכתב שם בטעם הדבר שלא תפסו קידושי שני, וראה עוד בהערה 5. וראה עוד בחידושי חת"ם סופר שם, שנתן טעם אחר לדברי רש"י שלא פירש כהתוספות.   3.  כתב רש"י: "וחזרה ונתקדשה לשמעון: ולאו משום אחיו נקט לה". ובפשוטו כוונת רש"י לומר, שאין הנידון משום שהוא אחיו, (וכ"שמעון" שבדברי רב חסדא, שהכוונה היא לשמעון אחיו) ; אך הוא הדין שאפשר לפרש את מחלוקת האמוראים גם בשנתקדשה לשמעון אחיו. ואולם ב"אבני מלואים" סימן מד סוף סק"ד, כתב בביאור דברי רש"י, שהנידון הוא דוקא משום שאינו אחיו, ומשום שאם אחיו הוא, כי אז אפילו אם פקעו קידושי ראשון, מכל מקום לא תפסו קידושי שני, היות והיתה אשת אח של ראשון, ואשת אח הרי היא אסורה אף לאחר מיתה וגירושין, והוא הדין אחר פקיעת הקדושין.
רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן:
כשנשתחררה פקעו קידושי ראשון.  4  ואילו רב זירא אמר בשם רב נחמן: גמרו קידושי ראשון, שלא היו עד עתה קדושין גמורים, אלא קדושין המחייבים את הבא עליה בקרבן אשם, (כי חציה שפחה וחציה בת חורין היא ה"שפחה נחרפת לאיש", שחייבה תורה את הבא עליה באשם בלבד), ועכשיו לכשנשתחררה גמרו הקדושין, והרי היא אשת איש גמורה של הראשון, והבא עליה חייב מיתה.  5 

 4.  כתב רש"י: "פקעו קידושי ראשון: אפילו למאן דאמר מקודשת, בא השחרור והפקיעה, ומקודשת לשני, שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד"; וצריך ביאור מה שינוי גוף יש בשחרור; ובעיקר דברי רש"י צריך ביאור, שהרי הקדושין חלו בחצי בת החורין שבה, וחצי זה לכאורה ודאי לא נשתנה, וראה מה שכתב בזה בחידושי חת"ם סופר. וראה בתוספות, שזה פשיטא לן מסברא, שאי אפשר שתהיה מקודשת חציה לאחר השחרור היות והיא חצי אשה, ובהכרח או שפקעו הקדושין או שגמרו הקדושין.   5.  א. נתבאר על פי רש"י; ולכאורה, יתירה מזו היה לו לומר, שגמרו קידושי ראשון שלא היו עד עכשיו אלא קדושי חצי אשה, ועכשיו הם קדושי אשה גמורה, וכנראה מדברי התוספות. שהרי בהכרח כן הוא לפי צד זה, שהרי לעיל אמרינן שלא תפסו קידושי שני בחציה השני, ובהכרח - וכמו שנתבאר לעיל בהערה - שהוא משום שגמרו קידושי ראשון בכולה! ? ולפי מה שנתבאר בהערה 2 לעיל בשם החת"ם סופר, ואשר כן מוכח גם מ"אבני מלואים", שהטעם לעיל אינו משום שגמרו קידושי ראשון, לא קשה מדלעיל. ב. ראה מה שכתב בחידושי חת"ם סופר בטעם הדבר שגמרו קידושי אשה, ובמה שכתב שם בשם ספר "בני אהובה". ג. לעיל בעמוד א בהערה 12 הובאו דברי ה"פני יהושע" שכתב, כי מדברי רש"י משמע שהקדושין בחציה שחלו בה אינם קדושים גמורים, ולא כתב מאיזה רש"י למד כן, וכנראה כוונתו לרש"י שלפנינו. ד. כתבו התוספות, שאין זה דומה לבהמה של שני שותפין, שהקדיש השותף האחד את חציה שהיה לו, ושוב חזר ולקח את חציה השני, שמשמע בגמרא קדושין ז א שלא גמר ולא פקע ההקדש, ומשום, שבהמה הרי שייך שיהיה חציה קדוש, אבל כאן אי אפשר שיהיה חציה קדוש, שהרי "כי יקח איש אשה" נאמר ולא חצי אשה, ואף שעד שנשתחררה חלו קדושין בחציה משום שלא שייר בקנינו, מכל מקום אחר שנשתחררה אי אפשר שיתקיימו קדושין בחציה, ובהכרח שפקעו הקדושין, או שגמרו.
אמר רבי זירא: כוותיה דידי - בשם רב נחמן - מסתברא (כשיטתי מסתבר), שגמרו קידושי ראשון, כיון דכתיב בשפחה חרופה: "לא יומתו - הנואף והנואפת - כי לא חופשה". ומשמע: הא חופשה אחר שנתקדשה, וזינתה לאחר מכן, יומתו, ומשום שגמרו קידושיו.
אמר ליה אביי: ולתנא דבי רבי ישמעאל, דאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש", בשפחה כנענית המאורסת לעבד עברי הכתוב מדבר, האם הכי נמי תפרש את מה שאמרה תורה "לא יומתו כי לא חופשה", דכי חופשה השפחה אחר שנתייחדה לעבד עברי, וזינתה, יומתו הנואף והנואפת!?
והרי ודאי שאין הדבר כן, כי קדושי שפחה כנענית אין בהם ממש, ולא יתכן שייגמרו.
אלא בהכרח, מאי אית לך למימר לדעת רבי ישמעאל, ש"לא יומתו כי לא חופשה", אין הכוונה שאם חופשה אחר שנתארסה כי אז יומתו, אלא שחופשה, וחזרה ונתקדשה, כלומר: אם חופשה קודם שנתקדשה, כי אז יומתו.  6  ואם כן, הכי נמי לדעת הסובר שבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, יש לך לפרש: שחופשה, וחזרה ונתקדשה, ואז יומתו. אבל אם חופשה ולא חזרה ונתקדשה, מהיכי תיתי שייגמרו קדושי הראשון.  7 

 6.  כתב הרשב"א בעמוד א להוכיח מגמרא זו, כי לדעת רבי ישמעאל לא חייבה התורה אלא כשקידשה העבד העברי קודם שנשתחררה, ואף ששפחה היא, ולא יחוד בעלמא, שאם לא כן, הרי אף אחר שחופשה אם יעשה בה יחוד בעלמא לא יומתו, ואיך אמרו כאן שחופשה וחזרה ונתקדשה, ובהכרח שאף קודם שחופשה לא חייב הכתוב אשם, אלא בשנתקדשה ולא יחוד בעלמא, וראה הערה 11 בעמוד א, שמפשטות לשון רש"י לעיל, נראה שאינו סובר כהרשב"א.   7.  תוספת לסוגיא: יש מאחרוני זמננו שכתבו לפרש את דברי רב חסדא, באופן אחר מכפי שנתבאר לעיל על פי דברי רש"י והתוספות: רב חסדא מסתפק, אם מה שחייבה התורה אשם בחציה שפחה וחציה בת חורין, זה הוא משום שתפסו קדושין גמורים בחציה בלבד כי לא שייר בקנינו, או שמא משום קדושין אלו לא היה מתחייב אפילו אשם שאין זו ביאה גמורה באשת איש, (כסברת רבינו עקיבא איגר), ומה שחייבה תורה אשם, הוא משום שבכולה תופסים קדושי אשם, שהם קדושין שאינם גמורים, ואפילו בצד עבדות שבה, (ועל דרך שכתב הרשב"א בדעת רבי ישמעאל) ; ולפי צד זה סובר רב חסדא, שאפילו בצד החירות שבה לא נתפסו אלא קידושי אשם, שכך גזירת הכתוב. וסובר רב חסדא, שאם אנו באים על האשה מצד שבחצי האשה תופסין קדושין גמורים ובחציה אין תופסין כלל, אם כן כשנשתחררה, ודאי יכול שמעון לקדש את החצי השני, כי הוא כמקדש אשה אחרת, אלא שאין זו אשת שני מתים, שהרי מקודשת חציה לזה וחציה לזה, ואילו "אשת שני מתים" פירושו, שאותה אשה מקודשת לשנים, וכמו במאמר, ולא חציה לזה וחציה לזה. והיינו דאמר רב חסדא: "אי קדושי דראובן קידושין", כלומר: אם תמצי לומר שקדושי ראובן תפסו בה קדושי אשם בכולה, ומכח זה תבוא לומר שהיא אשת שני מתים, שהרי השני גמר בה קדושין, זה אינו, כי "קידושי דשמעון לאו קדושין", כי די בקדושי אשם למנוע מן השני מלתפוס קדושין וכסברת ה"פני יהושע"; "ואי קדושי דשמעון קדושין", והיינו משום שתפסו לראשון קידושין רק בחציה, ולשמעון קידושין בחציה השני, אם כן "קידושי דראובן לאו קידושין", כלומר: באותו חצי שקידש שמעון דהיינו צד העבדות, הרי לא נתקדשה לראובן, אלא בחצי בת החורין שבה, ואם כן אין זו אשת שני מתים, שהרי מקודשת לזה חציה ולזה חציה. (וראה ברשב"א בקדושין ו א שכתב "משמע נמי התם (בסוגייתנו) דאפילו למאן דאמר דתפסי בה קדושי לאו קדושי ודאי קאמר, אלא ספק מקודשת היא דהויא, ואי נשתחררה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת לשני מספק, וצריכה גט משניהם, אלמא ספיקא הוי אי נחרפת מאורסת קאמר (ואם כן האומר לאשה "הרי את חרופתי, הרי היא מקודשת), או מיוחדת קאמר". וראה ב"אבני מלואים סימן סק"ז שתמה על דבריו, היכן משמע כן, וראה ב"חידושי רבי שמואל" יבמות סוף סימן יז בשם אחרונים בביאור דברי הרשב"א, וראה גם במגיה על הרשב"א הנדמ"ח. ולפי מה שנתבאר לעיל נמצאו דברי הרשב"א מכוונים, שהגמרא מסתפקת אם קידושי השני תופסים - כשנשתחררה - בחציה השני, או שמא אין קדושין תופסים כלל; אלא שהמעיין היטב בדברי הרשב"א, ימצא, שאי אפשר לפרש כן בכוונת הרשב"א). ואף בדעת רב נחמן יש לפרש: רב נחמן פשיטא ליה שמתחילה היתה מקודשת כולה קידושי אשם, ונחלקו בדעתו, משום שפשיטא שכך זה לא יכול להמשך, שלא נתחדש דין זה אלא בחציה שפחה וחציה בת חורין, ולכן בהכרח או שייפקעו הקדושין או שייגמרו הקדושין, ולא מטעם כקטן שנולד (שהיא סברא מחודשת מאד), ומן הסברא היו נפקעים הקדושין, אלא שרבי זירא משם רב נחמן דרש מן הפסוק שגמרו קידושי ראשון.
אמר רב הונא בר קטינא אמר רבי יצחק:
מעשה באשה אחת, שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה, ועשאה בת חורין.
ודנה הגמרא: כמאן? כדעת מי עשו כן? שהרי אין לדמות חצי עבד וחצי בן חורין שכופין את רבו משום פריה ורביה, וכמבואר במשנתנו, לאשה שאינה חייבת בפריה ורביה.
האם כרבי יוחנן בן ברוקא עשו כן, דאמר: על שניהם (על אדם ועל חוה) הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה", וללמד שאף האשה מצווה על פריה ורביה.
ולכן כפו את רבה, כי עד שלא ישחרר אותה האדון אינה יכולה להנשא לא לעבד ולא לבן חורין.
אמר פירש רב נחמן בר יצחק: לא משום פריה ורביה כפו את רבה, אלא משום שמנהג הפקר (זנות) נהגו בה, מתוך שלא היתה מיוחדת לאיש, שהרי כולם אסורים בה ; ולכן כפו את רבה, כדי שתוכל להנשא לאיש.  8 

 8.  ראה מה שכתבו התוספות לעיל מא ב סוף ד"ה לא תהו, בביאור שמועה זו.
מתניתין:
אסרו חכמים למכור את עבדו הכנעני לגוי, מפני שהוא מפקיעו מן המצוות, לפי שאינו יכול לשומרם בבית רבו הנכרי, כי משועבד הוא למלאכתו,  9  ואם מכרו, קונסין אותו בית דין לפדותו מן הגוי.

 9.  ראה לקמן מד א "מכרו חוץ משבתות וימים טובים", ומה שנתבאר שם בהערה, האם עיקר הטעם הוא משום שבת ויום טוב שעושה מלאכה אצל רבו, או שהסיבה היא אף משום שאר מצוות שהוא מנוע מלעשותם בבית אדוניו הגוי.
המוכר עבדו לגויים, וברח העבד מאדונו,  10  או שקנסוהו בית דין לפדותו מן הגוי, ופדאו.  11 

 10.  הרמב"ם בהלכות עבדים ח א לא הזכיר בריחה, אלא שקונסין אותו לפדותו ולשחררו.   11.  כתב רש"י: "יצא לחירות, אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו בית דין לפדותו, כדאמר לקמן (מד א, מימרא דרבי יהושע בן לוי) דקונסים אותו לפדותו", ומדלא כתב: "או שפדאו משום קנס חכמים שקנסוהו לפדותו", משמע שמושיבין בית דין לקונסו לפדותו, ואין זה חיוב כללי; וכן מבואר ברמב"ם עבדים ח א: "וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בית דין מומחין", וראה שם ב"כסף משנה", וראה שם היטב לשון הרמב"ם בזה; וכן הוא לשון המימרא: "המוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד עשרה בדמיו", ולא אמר: "צריך לפדותו עד עשרה בדמיו".
או שמכרו בארץ ישראל ואפילו לישראל, כדי להוציאו לחוצה לארץ.  12 

 12.  הקשו התוספות לקמן מד ב ד"ה לחוצה, שהרי מוכח מן הסוגיא (מד ב), שאם יצא העבד מעצמו לחוצה לארץ ומכרו אדונו שם, אינו יוצא לחירות, ואם כן אף כשמכרו כאן לאדון שבחוצה לארץ, הרי אין העבד חייב ללכת אחרי אדונו כמבואר לקמן מד ב, ואם כן אם הלך אחריו, נמצא שזה כמי שיצא מעצמו (וכמבואר סברא זו בגמרא שם), ואם כן האיך תמצא שיצא לחירות! ? ותירצו: ויש לומר: דמיד כשמכרו קנסינן ליה, פן ישתדלנו לוקח בדברים לילך אחריו".
בין בזה ובין בזה, יצא העבד בן חורין, שקנסו חכמים את אדונו.
כלומר, במכרו לגוי, קונסים את המוכר שיצא העבד ממנו אף שאחר כך ברח אליו העבד או פדאו. ובמכרו לחוצה לארץ, קונסים את הלוקח הישראל שיצא העבד ממנו בלוא כסף ובלא מחיר, ואין המוכר מחזיר לו את הדמים שנתן לו עבורו.  13 

 13.  כתב רש"י: "ובגמרא מפרש את מי קנסו (במוכר עבדו לחוצה לארץ), את המוכר או את הלוקח", וכונתו לנידון בגמרא מד ב, אם המוכר צריך להחזיר את המעות שקיבל, כיון שמפקיעים את העבד מן הלוקח; ומסיקה הגמרא שאינו מחזיר את הדמים, כי קונסים את הלוקח, משום "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב".
גמרא:
תנו רבנן:
המוכר עבדו לגויים הרי זה יצא לחירות כשברח מן הגוי או שפדה אותו הישראל מן הגוי, ואינו יכול להשתעבד בו, ומשום שקנסוהו חכמים.
ומכל מקום עדיין צריך העבד גט שחרור מרבו ראשון כדי להפקיע את עבדותו לגמרי,  14  שהרי כשמכרו לגוי לא מכר לו אלא את מעשה ידיו, ואילו קנין הגוף עדיין ביד האדון הראשון הוא, ומשום קנס חכמים לא פקע קנין הגוף שיש לו בו, ולכן צריך הראשון לשחררו.

 14.  בתוספות ד"ה אבל, מבואר, שעד שלא כתב לו האדון שטר שחרור, אף שכבר אינו משתעבד בו, יש לאדון בו יותר קנין ממון מאשר מפקיר עבדו שאין לאדון בו אלא קנין איסור, וכתבו התוספות נפקא מינה לענין קנס ולענין ולדות; (ולשונם שכתבו לענין קנס צריך ביאור, שהרי אף במפקיר עבדו שהוא מעוכב גט שחרור, נסתפקו בגמרא לעיל מב ב אם יש לאדון קנס, ולא איפשיטא). ובמה שכתבו התוספות שלענין ולדות הוא של הישראל, הבין ב"פני יהושע" (מד א ד"ה חוץ ממלאכתו) שכוונתם לעבד זכר שמכרו לגוי, ותמה על זה, שאין הולדות של הישראל כלל, ראה שם.
אמר רבי שמעון בן גמליאל:
במה דברים אמורים, כשלא כתב עליו - המוכר - אונו (מפרש לה ואזיל), אבל כתב עליו אונו, זהו שחרורו.
ומפרשת הגמרא: מאי "אונו"?
אמר רב ששת: דכתב ליה - האדון לעבד כשמכרו לגוי - הכי: "לכשתברח ממנו (מן הגוי) אין לי עסק בך".
תנו רבנן: לוה האדון עליו (על עבדו) מן הגוי ששיעבד אותו לו בשביל החוב שחייב הישראל לגוי, כיון שעשה לו הגוי נמוסו (מפרש לה ואזיל) וברח מן הגוי, הרי זה יצא לחירות ואין רבו הראשון יכול להשתעבד בו.
מאי נמוסו? אמר רב הונא בר יהודה: נשקי (חותם של עבדות שתולים להם בצואריהם), ומשתלה הגוי לעבד חותם זה, הרי זה כמי שמכרו הישראל לגוי, ושוב אינו יכול להשתעבד בו אף אם יברח מן הגוי, או לכשיפדהו כתקנת חכמים.
מתיב רב ששת על פירושו של רב הונא בר יהודה מהא דתניא:
האריסין שקיבלו מן הגוי שדה לעובדה, על מנת שיתחלקו בתבואה עם בעל השדה, למחצה או לשליש או לרביע.
והחכירות, שחכרו ישראל מן הגוי שדה לעובדה וליטול את תבואתה, על מנת ליתן לגוי סך קבוע של תבואה מן השדה, בין אם תוציא הרבה ובין אם מעט.
ואף אריסי בתי אבות שקבועים הם באריסות מן הגוי, וכבר אבותיהם היו אריסים אצל אבותיו של הגוי בעל השדה.
וגוי שמשכן שדהו לישראל בחוב שחייב הגוי לישראל, אף על פי שעשה לו הגוי לישראל נמוסו.
הרי זו השדה פטורה מן המעשר כשדה של גוי, ואין אומרים שהישראל בעלים הוא בשדה, ויתחייב הישראל לתת מעשר מחלקו.
ואי סלקא דעתך ש"נמוסו" היינו "נשקי" - וכי שדה בת נשקי היא (וכי יש "נשקי" לשדה)!?
אלא, אמר פירש רב ששת: זו שאמרנו גבי עבד: "כיון שעשה עליו הגוי נמוסו", היינו זמן, שקבעו זמן בו יוחלט העבד לגוי, אם לא יפרענו הישראל עד אותו זמן.
וכן "גוי שמשכן שדהו לישראל, אף על פי שעשה לו נמוסו", היינו שנקבע זמן להחלטת השדה ביד הישראל.
ומקשה הגמרא: קשיא זמן דעבד שהוחלט לגוי, שאנו אומרים: הרי זו מכירת עבד לגוי ויצא לחירות, אזמן דשדה שהוחלט לישראל, שאף על פי שהגיע הזמן בו צריכה השדה להיחלט ביד הישראל, אין אנו מחשיבים את השדה כמכורה לישראל שתתחייב במעשר!?
ומשנינן: לא קשיא:
כי הא דעבד שאנו מחשיבים זאת כמכירה, היינו בכגון דמטא זמניה (הגיע זמן שנקבע לחליטה), ולכן "מכירה" היא.
הא דשדה, שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל, היינו בכגון דלא מטא זמניה.
ומקשינן: אלא גבי עבד שלפי דבריך אנו עוסקים בכגון דמטא זמניה, וכי אטו צריכה למימר שכמכירה היא!?
אלא אידי (עבד לגוי) ואידי (שדה לישראל), דלא מטא זמניה, ולא קשיא: הא - דעבד לגוי שאנו אומרים שכמכירה היא, ואפילו לא הגיע הזמן - איירי בכגון ששעבד לו את העבד לגופא של העבד, שיהיה העבד של הגוי לגמרי, אם לא יפרע לו עד זמן פלוני, וקנסוהו חכמים להחשיבו כמכירה, ואף שלא הגיע עדיין זמנו.
והא - דשדה לישראל שאין אנו מחשיבים אותה כמכורה לישראל - איירי בכגון שמשכן הגוי את השדה לישראל לפירא בלבד, שאמר לו: אכול פירות שדה זו מהזמן שקבענו ועד שאפרע לך את מעותיך, והיות ואין לישראל בה קנין הגוף, אין זו שדה של ישראל, והרי היא פטורה מן המעשרות.

דרשני המקוצר[עריכה]