פרשני:בבלי:גיטין ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין ע א

חברותא[עריכה]

או ישתה  ענבי גפן המודלות על גבי תאלא (דקל) שרויות במים.
לחזזיתא (לילפת) (מחלת העור) - ליתי שב חיטי ארזנייתא (יקח שבע חיטים גדולות), וניקלינהו אמרא חדתא (יקלה אותן על ברזל של מעדר הדש), ונפיק משחא מינייהו (ויוציא שמן מהן) ונישוף (וימשח את השמן בעור הנגוע).
רב שימי בר אשי עבד ליה (עשה לו) לההוא עובד כוכבים תרופה זו לדבר אחר (לצרעת) שהיתה לו, ואיתסי (והתרפא) הגוי.
אמר שמואל: האי מאן דמחו ליה באלונכי דפרסאי (מי שהיכוהו בחנית של פרסיים), שמצרפים אותו במי סם המוות - מיחייא לא חיי (לחיות לא יחיה) ממכה זו, אלא ודאי ימות.
אבל אדהכי והכי (בינתיים) קודם שימות, ניספו ליה בשרא שמינא אגומרי וחמרא חייא (שיאכילו אותו בשר שמן שנצלה על גחלים ויין חי), שעל ידי זה אפשר דחיי פורתא (שיחיה מעט), ומפקיד אביתיה (ויספיק לצוות על נכסיו לבני ביתו) קודם שימות.
אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא (מי שבלע צרעה), מיחייא לא חיי (לחיות, לא יחיה). אבל אדהכי והכי (בינתיים) קודם שימות, נשקיה רביעתא דחלא שמזג (ישקוהו רביעית של חומץ חזק), שעל ידי זה אפשר דחיי פורתא (שיחיה מעט), ומפקיד אביתיה (ויספיק לצוות על נכסיו לבני ביתו) קודם שימות.
אמר רבי יהושע בן לוי: אדם אשר אכל בשר שור בלפת, ולן באור הלבנה בלילי י"ד או ט"ו בתקופת תמוז - אחזתו אחילו, תוקפת אותו מין קדחת ששמה אחילו.
תנא בברייתא: וכן הממלא כריסו יותר מדאי מכל דבר שהוא טוב לו ומתוק לחיכו - אחזתו (תוקפת אותו) מחלה זו ששמה אחילו.
אמר רב פפא: אפילו אם מילא כריסו מתמרים, תוקפת אותו מחלת אחילו.
ומקשינן: פשיטא! שהרי אמר רבי יהושע בן לוי כי "מכל דבר" מתוק שאוכל יותר מדאי תוקפת אותו המחלה, וזה כולל גם אכילת תמרים שהם מתוקים.
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא, (הייתי חושב לומר), שהואיל ואמר מר: תמרים יפים כל כך לגוף - שמשבען, ומשחנן, ומשלשלן, ומאשרן, ולא מפנקן (שמשביעות ומחממות ומשלשלות ונותנות כח ולא מפנקות את הלב להיות איסטניס), אף על פי שהן מתוקות, אימא לא (היינו אומרים, שלא) מזיק אם אוכל מהם יותר מדאי, כיון שהם כל כך משובחים, לכן קא משמע לן רב פפא שאף תמרים מזיקים, אם אוכל מהם יותר מדאי.
ומבארת הגמרא: מאי (מהי) מחלת "אחילו"?
אמר רבי אלעזר: אש של עצמות.
והוינן בה: מאי אש של עצמות?
אמר אביי: אש גרמי (בעצמות), שהעצמות שורפות לו.
מאי אסותיה (מהו התרופה למחלה זו)?
אמר אביי: אמרה לי אם:  1 

 1.  אומנתו היתה. רש"י כתובות לט, ב
כולהו שקייני (כל השיקויים) ששותים לרפואה - יש להם מנין של ימים לשתותם, יש מהם תלתא (שלושה) ימים, ויש מהם שבעא, ויש מהם תריסר (שנים עשר) יום.
והאי (וזה) השיקוי לרפואת המחלה "אחילו", צריך לקחת אותו עד דמתסי (עד שיתרפא).
ועוד אמרה לי אם: כולהו שקייני (כל השיקויים) שלוקחים לרפואה - צריך לקחת אותם אליבא ריקנא (על קיבה ריקה) ולא לאכול קודם שתייתם, והאי (ואילו זה) השיקוי למחלת האחילו, צריך החולה לקחת אותו בתר דאכל ושתי (אחרי שאכל ושתה), ועייל (ונכנס) לבית הכסא, ונפיק (ויצא) ומשי ידיה (ורחץ ידיו).
ומייתו ליה בונא דשתיתא דטלפחי (ומביאים לו מלוא אגרוף ממאכל הנקרא "שתיתא" שעשוי מקמח עדשים ומלח), ובונא דחמרא עתיקא (ומלוא האגרוף של יין ישן).
וניגבלינהו בהדי הדדי וניכול (וילוש אותם יחד, ויאכלם).
וניכרוך בסדיניה (ויתעטף בסדינו) כדי שיתחמם גופו ויזיע, וניגניה (וישן).
וליכא דנוקמיה עד דקאי מנפשיה (ולא יעירו אותו, עד שיקום מעצמו), כיון שהזיעה יפה לו.
וכי קאי, לישקליה לסדיניה מיניה (וכשיקום יוריד את סדינו ממנו), ואי לא יוריד את סדינו מעליו - הדר עילויה (חוזרת עליו) המחלה.
אמר ליה אליהו לרבי נתן: אכול עד שתתמלא שליש קיבתך, ושתה עד שתתמלא קיבתך שליש הוסף, והנח שליש קיבתך כשהיא ריקה. ואז, גם לכשתכעוס, ותתמתח קיבתך מכעס, תעמוד על מילואך. תשאר קיבתך שלימה, ולא תבקע.
אבל אם תמלא את כל קיבתך באכילה ושתיה, הרי לכשתכעוס, ותתמתח הקיבה, היא עלולה להבקע.
תני רבי חייא: הרוצה שלא יבא לידי חולי מעיים, יהא רגיל בטיבול, יטבול תמיד את מאכלו בחומץ, או פיתו ביין, בין בקיץ ובין בחורף.
ועוד אמר: סעודתך שהנאתך (שיש לך הנאה) ממנה, משוך ידך הימנה כדי שלא תאכל יותר מדאי, כי אכילה יתירה מזיקה לגוף.
ואל תשהה עצמך בשעה שאתה צריך לנקביך.
אמר מר עוקבא: האי מאן דשתי טיליא חיורא (מי ששותה יין רע לבן) - אחזתו ויתק (תוקפת אותו חולשה).
אמר רב חסדא: שיתין מיני חמרא הוו (שישים סוגי יין הם):
מעליא דכולהו (המעולה שבכולם) - הוא יין סומקא ריחתנא (אדום שיש לו ריח טוב מאוד).
גריעא דכולהו (הגרוע שבכולם) - הוא יין טיליא חיורא (יין רע לבן).
אמר רב יהודה: האי מאן דיתיב בצפרני ניסן גבי נורא (מי שיושב בבקרים של חודש ניסן אצל האש), ושייף משחא, ונפיק ויתיב בשמשא (ומושח עצמו בשמן ויוצא ויושב בשמש) - אחזתו ויתק (תוקפת אותו חולשה).
תנו רבנן בברייתא: אדם אשר הקיז דם ואחר כך שימש מטתו - הוויין (יהיו) לו מתשמיש זה בנים ויתקין (חלושים).
ואם הקיזו שניהם ושימשו - הוויין (יהיו) להן בנים בעלי ראתן (חלשים מאוד) מחמת שיש להם שרץ  2  במוח.

 2.  רש"י, ואולי הכוונה לחיידק.
אמר רב פפא: לא אמרן (לא אמרנו) דבר זה שיהיו לו בנים חלושים, אלא באופן דלא טעים מידי (דבר) אחרי שהקיז דם, אבל אם טעים מידי (דבר), לית לן בה (אין לנו בה) דבר זה.
אמר רבה בר רב הונא: בא מן הדרך ושימש מטתו - הוויין (יהיו) לו בנים ויתקין (חלושים).
תנו רבנן בברייתא: הבא מבית הכסא, אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור הליכה של חצי מיל, מפני ששד בית הכסא מלוה עמו.
ואם שימש - הוויין לו בנים נכפים (שחולים במחלת הנפילה).
תנו רבנן בברייתא: המשמש מטתו מעומד - אוחזתו עוית (התכווצות שרירים).
והמשמש מטתו מיושב - אוחזתו אלריא (פיהוק) .
ואילו המשמש מטתו כשהיא מלמעלה והוא מלמטה - אוחזתו מחלת דלריא.
מאי "דלריא"?
ואין הגמרא מבארת מהי המחלה, אלא מביאה את רפואתה:
אמר רבי יהושע בן לוי: סם רפואתה של דלריא - "דרדרא" שמו.
מאי "דרדרא"?
אמר אביי: מוריקא דחוחי (כרכום הגדל בגדר של צמחים).
רב פפא - אליס ובלע ליה (היה לועס בשיניו ובולע אותו).
רב פפי אליס ושדי ליה (היה לועס בשיניו ופולט אותו) לאחר שלעס.
אמר אביי: מי שאינו בקי בדרך ארץ, שאין לו כח לשמש - ליתי ג' קפיזי קורטמי דחוחי (יקח שלשה כלים שמחזיקים שלש רביעיות מלאים בכרכום הגדל בקרקע המזובל בזבל הצאן).
ונידוקינהו (ויכתשם הדק), ונישליקינהו בחמרא, ונישתי (ויבשלם ביין וישתה).
אמר רבי יוחנן: קורטמי דחוחי שבשיקוי הזה, הן הן שהחזירוני לנערותי בתשמיש.
שלשה דברים מכחישים כחו של אדם, ואלו הן: א. פחד - דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון על פרנסה או על אויב שעתיד לבוא. ב. טורח הדרך. ג. ועון.
פחד - דכתיב: "לבי סחרחר עזבני כחי" (תהלים לח יא).
דרך - דכתיב: "ענה בדרך כחי" (תהלים קב כד).
עון - דכתיב: "כשל בעוני כחי" (תהלים לא יא).
שלשה דברים מתיזין (שוברים) גופו של אדם. ואלו הן:
א. אכל מעומד. ב. ושתה מעומד. ג. ושימש מטתו מעומד.
יש חמשה דברים, שאם עושה אותם, קרובין להביאו למיתה יותר מן החיים, ואלו הן:
א. אכל ועמד. ב. שתה ועמד. ג. הקיז דם ועמד. ד. ישן ועמד. ה. שימש מטתו ועמד.
יש ששה דברים, שכל העושה אותן כולן כאחת, בזה אחר זה - מיד מת מרוב חולשה, ואלו הן:
א. הבא בדרך ונתייגע. ב. הקיז דם. ג. ונכנס לבית המרחץ. ד. ושתה ונשתכר. ה. וישן על גבי קרקע. ו. ושימש מטתו.
אמר רבי יוחנן: והוא שעשאן כסידרן רק אז מת.
אמר אביי: אם עשאן כולן כסידרן - מת, ואם עשאן כולן שלא כסידרן - חליש (נחלש).
ומקשינן: איני (אין הדבר כך) שרק אם עושה את כולם מת.
והא (והרי) אשה אחת ושמה מעורת, עבדה ליה (עשתה לו) לעבדה (לעבד שלה) רק תלת מינייהו (שלושה מהם), ומית!
ומתרצינן: ההוא, כחוש הוה (אותו עבד, חלוש היה) ולכן מת כבר אחרי שעשה שלושה מהם, אבל סתם אדם, מת, רק אם עושה את כולם כסידרן.
שמונה דברים - רובן (אם מרבה בהם), קשה לו הדבר. ומיעוטן (אם ממעט בהם), יפה לו.
ואלו הן:
א. דרך - להלך בדרכים. ב. ודרך ארץ - תשמיש.
ג. עושר - מיעוטו יפה ורובו קשה לפי שמבטלו מתלמוד תורה ומגביה לבבו. ד. ומלאכה.
ה. יין ו. ושינה.
ז. חמין - לרחוץ ולשתות. ח. והקזת דם.
שמונה דברים ממעטים את הזרע, ואלו הן:
א. המלח, ב. והרעב. ג. והנתק - צרעת. ד. בכייה. ה. ושינה על גבי קרקע. ו. וגדגדניות (כוסבר). ז. וכשות שלא בזמנה. ח. והקזת דם הנעשית בגוף למטה - ממעטת את הזרע כפלים מכולם.
תנא: כשם שקשה לגוף הקזת דם למטה בגוף - בכך שהיא ממעטת הזרע כפלים משאר הדברים.
כך יפה לגוף הקזת דם למעלה בגוף - שמרבה כפלים.

דרשני המקוצר[עריכה]