פרשני:בבלי:גיטין לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין לז א

חברותא[עריכה]

ומפרשינן:
"בולי" - אלו עשירים, כדכתיב בתוכחה: "ושברתי את גאון עוזכם, ונתתי את שמיכם כברזל (מלהוריד מטר), ואת ארצכם כנחושה"!
ותני עלה רב יוסף: "גאון עוזכם" - אלו בולאות (עשירים) שביהודה! הרי ש"בולאות" היינו עשירים.
"בוטי" - אלו העניים, משום דכתיב: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך. כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו (הלונו וקח ממנו עבוט) די מחסורו אשר יחסר לו"! ולכן נקראים העניים הלווים "בוטי"! אמר ליה רבא ללעוזא (לדובר לשון לע"ז)! מאי הוא לשון "פרוסבול"?
אמר ליה הלועז: "פרוס", לשון פורסא דמילתא הוא! ו"פורסא" היינו תקנה.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
יתומין קטנים שהוריש להם אביהם חוב שיש לו על אחרים,  1  אין הם צריכין פרוסבול! ואף בלא פרוסבול, אין השביעית משמטת את חובם, כמבואר הטעם בסמוך.

 1.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: "שאין שביעית משמטת חוב של אביהם המת"; וראה ב"תפארת יעקב" דהיינו דוקא יתומים קטנים. והר"ן הביא מדברי הרא"ה בשם הרמב"ן, שהכוונה היא למה שהלוו היתומים עצמם משלהם, כי חוב שירשו מאביהם בלאו הכי אינו משמט, ומשום דדרשינן בספרי: "שמוט כל בעל משה ידו", ולא היורש.
וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול!
וטעמא דמילתא: משום דרבן גמליאל (נשיא ישראל) ובית דינו (וכן נשיאי ישראל שבכל דור ודור)  2  אביהן של יתומין הן, כלומר: ממונים עליהם ועל ממונם! ונמצא אם כן ששטרותיהם כאילו מסורים הם לבית הדין, וכל שהחוב מסור לבית דין, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש את רעהו".

 2.  לא נזכר "רבן גמליאל ובית דינו" אלא משום שהוא היה הנשיא בזמן שנשנתה הברייתא של רמי בר חמא, רש"י.
תנן התם במסכת שביעית:
אין כותבין פרוסבול אלא על הקרקע של הלוה, כלומר: אלא אם כן יש ללוה קרקע ואפילו כל שהוא, אבל אם אין ללוה קרקע אין כותבין פרוסבול.
ומשום שאין דרך להלוות אלא כשיש ללוה קרקע, שעליה סומך המלוה לגבות את חובו ממנה, ועל מטלטלין אינו סומך מפני שיכול הלוה להבריחם, ונמצאת הלואה כשאין ללוה קרקע "מילתא דלא שכיחא", ובמילתא דלא שכיחא לא תיקנו חכמים תקנות.  3 

 3.  א. הטעם נתבאר על פי רש"י; ובתוספות הוסיפו שאף על עציץ נקוב כותבין כמבואר בהמשך הסוגיא, משום דלא פלוג רבנן. וב"תפארת יעקב" תמה: אם כן היה לנו לומר שאין מועיל פרוסבול אלא כשהיה קרקע בשעת החוב, ולא די בקרקע שיש ללוה בשעת הפרוסבול! ?. ב. ביאר רש"י, שבקרקע כל שהוא די, היות ואף מקרקע כל שהוא ניתן לגבות את חובו, והביא רש"י ממעשה דקטינא דאביי (כתובות צא ב) שנגבה חוב של מאה זוז, מקרקע שלא היתה שוה אלא חמשים זוז; והתוספות כתבו טעם אחר: משום דקרקע כל שהוא שוה כל החוב, היות ואין אונאה לקרקעות. וב"תפארת יעקב" תמה על שני הפירושים, דוכי אטו בשביל סברות אלו נעשו הלואות כאלו מילתא דשכיחא! ? ודעת הר"ש היא, משום שעל ידי הקרקע נחשב החוב כגבוי; וכתב הר"ן נפקא מינה בין הפירושים, באופן שהיה לו קרקע בשעת כתיבת הפרוסבול, ועד שהגיע זמן ההשמטה כבר לא היה לו קרקע, וכתב עוד נפקא מינה שתתבאר בהערה הבאה.
ואם אין לו ללוה קרקעות, מזכהו המלוה קרקע משלו בתוך שדהו, בשיעור כל שהו! ושוב חשיב כיש לו קרקע, וכותבים עליה פרוסבול.  4 

 4.  כתב הר"ן, שאם הלוה עומד שם וצווח שאינו רוצה בקרקע זה (משום שרוצה בהשמטת החוב) אין מועיל הזיכוי, שאין אדם זוכה בעל כרחו, ומכל מקום אם לא היה שם הלוה משמע מן הגמרא דמהני; ומכאן יש ללמוד, דמה דקיימא לן "זכין לאדם שלא בפניו", כל שהדבר בעצמו זכות הוא, אף על פי שנמשך על ידי זה חוב לזוכהמ שהוא יוןתר מן הזכות, מכל מקום זכה ושלו הוא, שהרי כאן כשמזכהו קרקע כל שהוא הרי מתחייב הלוה בכך שאין השביעית משמטת את חובו, ומכל מקום מועיל מה שזיכה לו שלא בפניו, אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוסבול הוא. וכתב עוד הר"ן, שאם הקנה המלוה ללוה קרקע, וכתב פרוסבול, ואחר כך שמע הלווה מהקנאת הקרקע ומיד צווח, יהיה בזה נפרא ינה בין פירוש רש"י לפירוש הר"ש בטעם הדין שצריך קרקע, כי אם כרש"י, הרי כיון שהיה הקרקע בחזקת הלוה בשעת כתיבת הפרוסבול שוב אינו משמט, ואילו לר"ש, היות ובשעת ההשמטה כבר לא היה לו קרקע אם כן הרי הוא משמט (ודברים מחודשים הם מאד).
וכמה הוא שיעור כל שהו?
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: שיעורו אפילו כקלח של כרוב! וסגי בזה לכתיבת פרוסבול.
אמר רב יהודה:
אפילו אם המלוה השאילו ללוה מקום, להניח בו תנור או להניח כיריים המיטלטלין, כותבין עליו פרוסבול! ואף שאין הקרקע בידו אלא בתורת שאילה, חשוב כיש לו קרקע.
ומקשינן: איני, והא אין הדבר כן!?
שהרי: והתני הלל (האמורא): אין כותבין פרוסבול, אלא על עציץ נקוב - שדרכו יונקים הפירות מן הקרקע - בלבד, מפני שהאילן שבו חשוב כמחובר משום היניקה מן הקרקע דרך הנקב.  5 

 5.  וכל שכן שכותבין על הקרקע, רש"י.
ודייקינן: על עציץ נקוב, אין, אכן כותבין פרוסבול, אבל על עציץ שאינו נקוב לא כותבין! משום שאין האילן שבו יונק מן הקרקע, ולא חשיב כמחובר לקרקע.
ומסקינן לקושיין: ואם די בהשאלת מקום, אמאי אין כותבין על עציץ שאינו נקוב? הלא אף אם אי אפשר לכתוב על העציץ עצמו, והא איכא מקומו של העציץ!? ואף אם אין המקום שייך ללוה, הרי שאול לו המקום.
ומשנינן: לא צריכא, דאין כותבין על עציץ שאינו נקוב, היכא דמנח העציץ אסיכי (מונח על יתידות), ואינו נוגע בקרקע, והקרקע שתחתיו אינה של בעל העציץ.  6 

 6.  נתבאר על פי רש"י; והרמב"ן כתב: "פירוש ולא השאילו מקום סיכי, אי נמי: כיון דלאו מקום חשוב הוא כלל לא תיקנו עליה פרוסבול".
רב אשי מקני ליה ללוה, גידמא דדיקלא (גזע דקל קצוץ המחובר לקרקע), וכתב עליה (בשבילו) פרוסבול.
רבנן דבי רב אשי (חכמי ישיבתו של רב אשי) לא היו כותבים פרוסבול זה לזה, אלא מסרי מילייהו בעל פה להדדי! היה אומר כל אחד מהם בעל פה לחביריו: הרי אתם בית דיני, וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה!  7 

 7.  כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל ט כ ז): "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר: "מוסר אני לכם, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה", אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית"; והביא שיטה זו ב"חידושים מכתב יד", ובלשונו כתב שם: "במסירת דברים בעלמא הויא להו זכר לשביעית, אבל שאר אנשים עד דכתבי", וכתב על זה "ומילתא צריכא עיונא" ; וראה מה שהשיג הראב"ד, ומה שפירשו דבריו נו"כ הרמב"ם והראב"ד.
רבי יונתן מסר מילי (דבריו) לרבי חייא בר אבא לבדו!
אמר שאל ליה רבי יונתן לרבי חייא בר אבא:
האם צריכנא (צריך אני) לעשות מידי אחריני, מלבד הדברים שמסרתי בעל פה?! אמר ליה רבי חייא בר אבא: דייך באמירה זו בלבד שאמרת בפני, כדי שלא תשמטתך שביעית, ולא צריכת לכתוב ולא לאומרם לעוד אחרים!  8 

 8.  כתב ב"חידושים מכתב יד", שעיקר חידוש הגמרא במעשה זה, משום שרבי חייא בר אבא היה מומחה לרבים, וקיימא לן שמומחה לרבים דן אפילו ביחידי, ולכן מספיק מסירת דברים לרבי חייא בר אבא לבדו; וראה עוד שם, שדן אם צריך על כל פנים שיהא שם עוד אחד לעדות.
תנו רבנן: אף אם אין לו ללוה קרקע, ולערב יש לו קרקע - כותבין עליו פרוסבול!
ולפי שאף זו דרך הלואה היא, שהרי המלוה סומך על הקרקע של הערב, שאם לא יהיה ללוה ממה לשלם, יגבה מן הערב.
ואם לו (ללוה) ולערב אין להן קרקע, ואילו לאדם אחר שחייב לו ללוה  9  חוב, יש לו קרקע - אף באופן זה כותבין עליו פרוסבול!

 9.  נתבאר על פי רש"י שכתב: "ולחייב לו יש לו, לאדם אחר שחייב ללוה זה מנה", ונראה מלשונו שאם יש למי שחייב לערב קרקע, אין די בזה; וב"תפארת יעקב" כתב שלפי גירסת הרא"ש והר"ן בגמרא: ""לו ולערב אין להם קרקע ולחייב יש לו קרקע" ואין גורסים: ולחייב לו יש לו קרקע", אם כן נוכל לפרש, שאפילו כשלחייב לערב יש לו קרקע, די בזה, וכן משמע לכאורה ממה שהזכירה כאן הגמרא את הערב, והיה לה לומר: "לו אין קרקע ולחייב לו יש לו קרקע - כותבין", וראה מה שכתב שם.
ומשום, שאף קרקע זו משועבדת למלוה כותב הפרוסבול שהוא בעל חוב של בעל חובו, ויכול הוא לגבותה ממנו, משום דרבי נתן.
דתניא: רבי נתן אומר:
מנין לראובן שנושה בשמעון חבירו מנה, ושמעון חבירו (הלוה) נושה בלוי חבירו מנה, מנין שמוציאין מזה (מלוי שהוא הלוה השני), ונותנין לזה (לראובן שהוא המלוה הראשון)?
תלמוד לומר בפרשת "שבועת הפקדון", והוא מי שנשבע על פקדון שיש בידו או על הלואה שהלוו לו, שאינו חייב כלום, ושוב הודה שאכן יש בידו: "והשיב את אשמו (הוא קרן הפקדון או ההלואה) ונתן לאשר אשם (א' קמוצה וש' פתוחה) לו", כלומר: לאשר נתחייב לו.
ומדלא כתיב "ונתן לאשר הלוהו", אלא "לאשר אשם לו", הרי משמע למי שהאשם (הקרן) הוא שלו ולא לזה שנושה בו. והיינו שיפרע לוי הלווה השני את ההלואה לראובן שהקרן הוא שלו, שהרי שמעון הנושה בלוי חייב אותו לראובן שהלוה לו. ונמצא, שקרקעו של לוי משתעבדת לחובו של ראובן, ולכן כותב הוא פרוסבול עליה.
תנן התם במסכת שביעית:
השביעית משמטת את המלוה, בין שהיה המלוה בשטר, ובין שהיה המלוה שלא בשטר.
ונחלקו אמוראים בפירוש משנה זו:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו (הסכימו לדעה אחת): "מלוה בשטר", היינו שטר שיש בו אחריות נכסים! כלומר: שטר שכלול בו דין שעבוד נכסים, שאף לאחר שימכור הלוה את קרקעותיו לאחר, יטרוף המלוה מהם את הקרקע.
ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה בשטר שאין בו אחריות נכסים! ואין משתעבדים קרקעות הלוה על ידו.
ובין בזה ובין בזה, משמטת השביעית את החוב ואינו חשוב כנגוש ועומד, וכל שכן, שמלוה על פה נשמטת בשביעית.
ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו: "מלוה בשטר", היינו מלוה הכתובה בשטר, אבל שאין בו אחריות נכסים.
ומלוה "שלא בשטר", היינו מלוה על פה שלא נכתב עליו שטר כלל.
אבל מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים, אינו משמט בשביעית!
כי מאחר שמשועבדות קרקעות הלוה למלוה, ויכול המלוה לגבותן בכל מצב (אף אם ימכרם הלוה), הרי הן בחזקת המלוה, ונחשבות הן כבר כגבויות ממש בידו, וכאילו כבר אין כאן חוב, ותו לא קרינן ביה "לא יגוש".
תניא כותיה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
שטר חוב משמט, ואם יש בו אחריות נכסים, אינו משמט, משום דכגבוי דמי.
תניא באידך ברייתא: אם הלוה סיים לו למלוה בשטר, שדה אחת בהלוואתו, וציינה בסימניה ובגבולותיה, כדי לייחדה לו לצורך גביית חובו - חוב זה אינו משמט בשביעית! משום דכגבוי ממש דמי.
ולא עוד, אלא אפילו לא סיים לו שדה מסויימת לצורך גבייתו, אלא כתב לו: "כל נכסיי אחראין וערבאין (ערבים) לך, לגבית חובך", אף חוב זה אינו משמט! ואף שאינו כל כך כגבוי כמו בשדה מסוימת, מכל מקום כגבוי דמי.
והיינו כרבי יוחנן וריש לקיש, דשטר שיש בו שעבוד נכסים, הרי הוא כגבוי, ואין שביעית משמטתו.
מעשה בקריביה דרבי אסי, דהוה ליה ההוא שטרא (קרובו של רב אסי היה לו שטר חוב על אחרים) דהוה כתיב ביה אחריות נכסים, והגיעה שנת השמיטה.
אתא הקרוב לקמיה דרבי אסי, ואמר ליה ושאלו: האם משמט שטר זה בשביעית, או אינו משמט?
אמר ליה רבי אסי: אינו משמט! משום שיש בו שעבוד נכסים, וכגבוי דמי.
שבקיה (הניחו) הקרוב, ואתא לקמיה דרבי יוחנן, ושאלו שאלה זו:
אמר ליה רבי יוחנן: אף שטר זה משמט בשביעית!
חזר הקרוב וסיפר את הדבר לרבי אסי.
אתא רבי אסי עצמו לקמיה דרבי יוחנן, ואמר ליה (שאלו): האם שטר זה משמט, או אינו משמט?
אמר ליה רבי יוחנן: משמט!
תמה רבי אסי: והא מר (אתה, רבי יוחנן) הוא דאמר: שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט! אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי: וכי מפני שאנו מדמין (וכי מפני שנראה בעינינו וכמדומין אנו שכן הדבר, אך לא שמענוהו מרבותינו) נלך ונעשה מעשה, ונפסוק להלכה ד"אינו משמט"?!
אמר ליה רבי אסי לרבי יוחנן: והתניא כוותיה דמר (הרי אף בברייתא שנינו כמותך) שאינו משמט!? דתניא לעיל: ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט!
נחלקו בית שמאי ובית הלל, באשה סוטה שמת בעלה קודם שהספיק להשקותה מי סוטה, ולברר בכך אם זינתה או לא. ואחר שמת בעלה שוב אין משקין אותה. נמצא חיוב כתובתה מוטל בספק. שאם זינתה הפסידה כתובתה, ואם לאו נוטלת כתובתה כדין. בית שמאי אומרים: נוטלות כתובתן ולא שותות! לפי ש"שטר העומד לגבות, כגבוי דמי", והאשה המוחזקת בשטר כתובתה, נחשבת כמוחזקת בנכסים, והיתומים נחשבים למוציאים. וקיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה!
ובית הלל אומרים: או שותות, או נוטלות כתובתן! כלומר, מאחר ואינן שותות, הרי הן מפסידות כתובתן, ומשום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי. ולפיכך הנכסים בחזקת היתומים, והאשה היא התובעת כתובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי אסי:
דלמא ההיא ברייתא, כבית שמאי היא, דאמרי: "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי"! ודוקא לשיטתם, מלוה שיש בו שעבוד נכסים אינו משמט ; אבל בית הלל הרי פליגי עלייהו, וסברי, לאו כגבוי דמי! ולשיטתם יש לומר שהוא משמט ככל חוב בעלמא.
תנן התם במסכת שביעית:
המלוה את חבירו מעות על המשכון, וכן המוסר את שטרותיו לבית דין:
אין אלו משמטין את חובם בשביעית!
והוינן בה: בשלמא "מוסר שטרותיו לבית דין", ניחא שאינו משמט, ומשום דתפסי להו בי דינא (בית דין תפוסים בשטרות)!  10 

 10.  לשון רש"י הוא: "דתפסי להו בי דינא והפקרן הפקר, וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש". והנה בדין מוסר שטרותיו לבית דין נחלקו הראשונים: דעת התוספות מכות ג ב: מוסר שטרותיו לבית דין אין השביעית משמטתו מן התורה, ופירש שם הריטב"א, שהוא משום דנגוש ועומד הוא, והיינו דמשום זה לא קרינן ביה "לא יגוש"; וב"חידושים מכתב יד" כאן כתב: דנגוש ועומד הוא, ועוד דכתיב: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", פרט לזה שמסר תביעתו לבית דין והעמידן במקומו. ואילו דעת הרמב"ן לעיל לו א: "ולי נראה וכו' וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין, מתקנתו של הלל אמרו". עוד מבואר בגמרא לעיל לו ב - לדעת רבא - שתקנתו של הלל לפי חכמים הסוברים ששמיטת כספים בזמן הזה דאורייתא היא, הוא מדין הפקר בית דין הפקר; ואפשר, שלזה נתכוין רש"י שהמוסר שטרותיו לבית דין הוא מטעם הפקר בית דין הפקר, וסובר כהרמב"ן שהוא מתקנת הלל; אלא שהמשך לשונו משמע כסברת הריטב"א שהוא מדאורייתא משום דנגוש ועומד הוא (וכן מפרש הריטב"א בדעת רש"י במכות ג ב), וצריך תלמוד.
אלא מלוה על המשכון, מאי טעמא אינו משמט?
אמר רבא: משום דתפס ליה המלוה את המשכון, הרי שוב אינו נוגשו, ואינו תובעו כלום, אלא רק מעכב את המשכון לעצמו, הלכך, לא קרינן ביה "לא יגוש".  11 

 11.  נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: "דתפיס ליה ואינו נוגשו ותובעו כלום"; ולשון ה"חידושים מכתב יד": "וכמאן דגבייה בחובו דמי".
אמר תמה ליה אביי לרבא:
אלא מעתה, אם הלוהו לחבירו, על מנת שיהיה המלוה דר בחצירו של הלוה, ובהנאת השכירות ישתלם החוב -
וכי אטו משום דתפיס ליה המלוה בחצר, וכבר אינו נזקק לתבוע את חובו ולגבותו, הכי נמי נימא דלא משמט בשביעית?! והרי קיימא לן דמשמט.
אמר ליה רבא לאביי:
שאני משכון דקני ליה (קנוי המשכון למלוה) מדרבי יצחק, (ומפרש לה ואזיל), ואם אבד המשכון הרי המלוה חייב באחריותו, ולפיכך נחשב החוב כגבוי אף לענין שביעית.
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון?
שנאמר במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון: "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך"! ואם תאמר שהמלוה אינו קונה את המשכון, "צדקה" מנין? מה צדקה הוא זה שהוא מחזיר אותו ללוה, והרי של הלוה הוא, ואינו נותן לו משלו כלום.
אלא מכאן לבעל חוב שקונה את המשכון! וכיון דממון המלוה הוא, חשיב שפיר צדקה בכך שמשיבו ללוה כבא הלילה.
תנן התם במסכת שביעית:

דרשני המקוצר[עריכה]