פרשני:בבלי:גיטין נ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נ ב

חברותא[עריכה]

ומסקינן: והלכתא  יתומין שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.
שנינו במשנה: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין.  1 

 1.  כתב רש"י בד"ה במקום שיש בני חורין: דאתו לקוחות לאינצויי, ולמימר: "מיניה גבי"! שהרי יש לך מקום. וכן כתב במאירי, שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ומטעם "הנחתי לך מקום".
בעי רב אחדבוי בר אמי נכסים המשועבדים שלא מחמת מכר, אלא שנתנם במתנה, היאך דינם?  2 

 2.  אם נתן את הבינונית במתנה, ושייר זיבורית לפניו - רש"י. כי אם שייר בינונית לפניו, פשיטא שאינו גובה אלא מן הנותן, ומעיקר הדין, כי כמו שהנותן היה יכול לדחות את המלוה מבינונית זו לבינונית זו, כך המקבל ממנו, שהרי כל זכות שיש לו בקרקע נתן לו, ואף את הזכות לדחות את המלוה לבינונית שביד הנותן - על פי "פני יהושע".
שהרי: תקנתא הוא דעבוד רבנן שלא לגבות מן המשועבדים משום פסידא דלקוחות שהוציאו ממון על המקח.
אבל מתנה דלא הוציאו ממון, וליכא פסידא דלקוחות, אפשר שלא תיקנו.
או דלמא, במתנה נמי שייך "פסידא", שהרי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא יהיב ליה מתנה. כלומר, אין דרך אדם לתת מתנה, אם לא שקיבל ממנו הנאה.  3 

 3.  והרי הוא כמחוייב לשלם לו גמול, ראה בר"ן מגילה כו ב.
והלכך אף במתנה יש לומר: כי פסידא דלקוחות דמי, ותיקנו חכמים שאין גובין אותה במקום שיש בני חורין.
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע מברייתא, שאף במתנה תיקנו:
שכיב מרע  4   5  שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלוש מאות זוז לפלוני וארבע מאות זוז לפלוני.

 4.  חולה שתשש כח כל הגוף, והרי הוא נופל על המטה, הוא הנקרא שכיב מרע - רמב"ם זכיה ומתנה ח ב.   5.  הראשונים נחלקו בביאור השמועה, יש מפרשים, שמדובר דווקא בשכיב מרע שנותן כל נכסיו, ובדיבורו חלה המתנה, שהרי "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו", ולפיכך יש חילוק באיזו לשון אמר, כי במתנת בריא חייב לעשות קניין, ואז הזכייה תלויה במעשה הקניין - ראה רשב"ם בבבא בתרא קלח א, ומאירי. ולפי זה, "שטר צוואה" לאו דווקא, אלא דאורחא דמילתא לכתוב שטר - "חידושים מכתב יד". ומדובר לאחר מיתת השכיב מרע, כי מתנת שכיב מרע לא חלה אלא כשמת. ויש מפרשים שמועתינו דווקא במתנה במקצת שצריכה קניין (ומה שנקט התנא "שכיב מרע" לאו דווקא, ומאידך, "שטר צוואה" בדווקא נקט), ראה בתוספות ד"ה שמע מינה, וברשב"א (וראה שם ציון 145).
אין אומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה, וקודם הוא ליטול בנכסים, שאם לא ימצאו שם כשיעור מתנת כולם, יפסיד האחרון, ולא הראשון, אלא - כולם שוים הם.
לפיכך, אם אחר שנטל כל אחד חלקו, יצא עליו (על הנותן) שטר חוב, גובה המלוה מכולן. כלומר, כולם נפסדים בדבר, שהמלוה גובה מחלקו של אחד מהם, ואחר כך חוזרים הם ומשלמים לאותו שגבה ממנו המלוה, איש איש לפי חלקו.
אבל אם אמר השכיב מרע: תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו שלש מאות זוז לפלוני, ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני, דעתו היתה להקדימם זה לזה ואומרים: כל הקודם בשטר הצואה זכה.  6 

 6.  ואף על פי שנתן לאחרון מתנה מרובה, מכל מקום אחרון אחרון נפסד - רשב"ם.
לפיכך, אם יצא עליו שטר חוב, אין המלוה גובה אלא מן האחרון, כי הראשונים אומרים למלוה: "מקום הנחנו לך אצל אחרון", כיון שהם קדמו לו בזכייתם.
אין לו (בשל אחרון) כדי חיוב כל השטר, גובה המלוה מזה שלפניו, ואם אף בשל שני אין לו בכדי כל חיוב השטר, גובה הוא מזה שלפני פניו של אחרון, כלומר מן הראשון.
ומוכיחה הגמרא מן הסיפא, שכשאמר "ואחריו לפלוני" גובה מן האחרון, מדובר בכל מקרה, ואף על גב דקמא (המקבל הראשון) נטל בחלקו  7  בינונית, ובתרא נטל זיבורית.

 7.  כתב הרשב"א, מהכא משמע, דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא, דכי היכי דאקדמיה בפרעון, הכי אקדמיה ליטול מן העידית או מן הבינונית. וראה שם שהאריך בזה, וראה מה שהקשה עליו ה"פני יהושע", ומה שכתב ב"תורת גיטין", וב"קצות החושן" רנג ה, ובציון 137 על הרשב"א, שהרשב"א לשיטתו, שפירש את הסוגיא במתנה במקצת שהיא כמתנת בריא.
מזיבורית גבי בעל החוב, מבינונית לא גבי, כיון שהבינונית שניתנה קודם נחשבת "נכסים משועבדים" לעומת הזיבורית שהיא ביד האחרון.
והרי, לשון הברייתא "אמר תנו" משמע מתנה, ואם כן שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא שלא לגבות מן המשועבדים במקום שיש בני חורין.
ודחינן: אין מדובר במקבלי מתנות, אלא הכא במאי עסקינן, בבעלי חובות, ועל כן, כאשר יצא עליהם שטר חוב, שקודם לחוב שלהם, גובה הוא מן האחרון, שהרי בעל חוב כלוקח שיש בו פסידא.
ופרכינן: והא "תנו" קאמר דמשמע מתנה?
ומשנינן: "תנו" דקאמר, היינו בחובי.
ומקשינן: אם בעלי חובות הן, מסתמא שטרו של כל אחד בידו, ואם כן ליחזי שטרא דהלואה דמאן קדים, והקודם בשטרו יהיה קודם לגבות.
ואמאי אמרינן ברישא שכולם שוים, ובסיפא אמאי הולכים אחר המוקדם והמאוחר בצוואה!?
ומפרשינן: במלוה על פה דליכא שטרא, ואין נכסים משתעבדים לו, ולפיכך אין גובין לפי זמן ההלואה, אלא לפי זמן הצואה.  8 

 8.  בפשוטו, על ידי הצואה חל שעבוד נכסים, אף על פי שמעיקרא מלוה על פה הוא (כמו שכתב רש"י) ואין בו שעבוד. אך הרשב"א מפרש אף במלוה בשטר, אלא שנאבד השטר, ואף עדים אין בדבר, ולפיכך סומכים אנו על דבריו ששיעבודו של זה קדם לזה, ומשום מיגו הוא נאמן.
ועדיין תיקשי: והא "כל הקודם בשטר" קאמר ומשמע בשטר הלוואה!?  9 

 9.  ולא היה ניחא לגמרא להעמיד בשטר פקדתא, אם מיירי בחוב, אף על פי שאם מיירי בשטר מתנה, על כרחינו נפרש בשטר פקדתא, ראה תוספות ורשב"א.
ומשנינן: כל הקודם בשטר פקדתא (צוואה) קאמרינן.
ואי בעית אימא: לעולם מיירי הברייתא אפילו במתנה נמי, ולאו דווקא בבעלי חובות, ואף על פי כן לא קשיא, ואין להוכיח מכאן שגם במתנה תיקנו חכמים שלא לגבות מן המשועבדים.
כי מאי דקתני "גובה מן האחרון" יש לפרש: אין נפסד אלא אחרון. מפני שבעל החוב גובה את הבינונית כדינו, ואחר כך יגבה המקבל הראשון מן האחרון, כיון שקדם לו בשיעבודו, ונמצא שהאחרון הוא שהפסיד את מתנתו.
ואי בעית אימא: לעולם גובה בעל החוב את חובו מן האחרון, אלא שאין הברייתא עוסקת במקרה שיש לראשון בינונית ולאחרון זיבורית אלא דשוו כולהו (כל הקרקעות) להדדי (זו לזו).
שנינו במשנה: אין מוציאין מנכסים משועבדים לאכילת פירות שצמחו אצל לוקח מן הגזלן, וכמו שנתבאר במשנה, ואף אם כתב הגזלן שטר ללוקח, מפני תיקון העולם.
ומפרשינן: מאי טעמא, הלא את דמי הקרקע עצמה גובה הלוקח מן המשועבדים, ומאי שנא דמי הפירות שאינו גובה אלא מבני חורין!?  10 

 10.  רש"י מפרש את הסוגיא לענין אכילת פירות, ולכאורה היה אפשר לפרשה אף על שבח קרקעות. וראה בחתם סופר שפירש אליבא דהרמב"ם דווקא על שבח קרקעות. (ויישב בזה את קושיית הרמב"ן על מה שכתב הרמב"ם בשם רבותיו, שאין אדם יכול לחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב).
א. נכסיו של אדם ערבים ומשועבדים הם לתשלום חובותיו, ואף אם מכרם לאחרים גובים מהם.
ב. חובות שאין יוצא עליהם קול, הפקיעו חכמים את הנכסים מלהשתעבד להם, כי אם באת לטרוף מלקוחות אף בחובות כאלו, אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו שעבוד.
ג. מלוה בשטר יש לו קול, ולפיכך גובה הוא מנכסים משועבדים, אבל מלוה על פה אין לו קול.
ד. כל חוב שתיקנו חכמים לחייב את האדם, קרוי "תנאי בית דין" וקול יש לו, אף על פי שלא נכתבה התחייבותו בשטר.
אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין קול יוצא על הפירות שלא היו בעולם בשעת המכירה, לכן הרי הן כמלוה על פה, וכמו שאין כתובין בשטר.  11 

 11.  ואף על פי שכתב בשטר "אחריות" הן על השדה והן על הפירות והשבח, מכל מקום, אין זה מועיל אלא לחייבו בתשלומים, ולא לעניין לגבות מן הלקוחות, כי כן הוא הדרך שעל עצם הקרקע יוצא קול "פלוני מכר לפלוני, וקיבל עליו אחריות", אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה ושמא לא יבואו, אין קול יוצא - רש"י וחידושי הר"ן. וראה בתוספות רי"ד, שמדובר באופן שלא כתב לו אחריות על הפירות, אבל אם כתב, הרי הוא גובה מן הלקוחות אף את דמי הפירות. וראה עוד ב"חידושי הריטב"א".
אמר ליה (שאל) רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות שמחוייב אדם במזונות אשתו ובנותיו מ"תנאי בית דין" ונמצא דכמאן דכתיבי בשטר דמו,  12  וקתני במתניתין (מח ב) שאין מוציאין עבורן מנכסים משועבדים!?

 12.  לפי שיטת רש"י שאין מועילה כתיבה לפירות כיון שאינם בעולם, אם כן ממזון הבנות לא קשיא, כיון שאינם בעולם עדיין בשעת הנישואין, ורק ממזון האשה קא פריך, אי נמי בבנות שהיו בעולם בשעת נישואין, כגון שאחרי שנולדו הבנות גירש את אימן ושוב החזירה - תוספות. ומשמע, שחיוב מזונות בתו הוא מכח הנישואין ולא מחמת עצם היותן בנותיו, וראה בחתם סופר. ולפי שיטת התוספות רי"ד (בהערה הקודמת), ניחא בפשיטות, שאף ממזון הבנות קשיא, כיון שתנאי בית דין הוא ויש לו קול.
אמר (השיב) ליה עולא לרבי אבא: התם במזונות אשתו ובנותיו שאני, כי מעיקרא הכי אתקון (תקנו חכמים): ככתובין הן נחשבים  13  אצל בני חורין, ואף על פי כן אין כתובין הן אצל משועבדין.

 13.  לא נתפרש למאי נפקא מינה שהם "כתובים" אצל בני חורין. וראה בהערה 8 בעמוד הבא. וב"חידושים מכתב יד" כתב: כלומר, על מנת כן נכתבו שלא יגבו (אלא) מבני חורין.
וכן (כדברי עולא בשם ריש לקיש) אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין כתובין.
אמר ליה (שאל), רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו שהרי מתנאי בית דין הם אוכלות וקתני במתניתין אין מוציאין להן מנכסים משועבדים!?
אמר ליה: מעיקרא הכי אתקון, כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.
רבי חנינא אמר: אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים לפי שאין דמיהן קצובין כי אי אפשר לשער מראש כמה יהיו, ולא יוכלו הלקוחות להזהר ולהניח קרקע אצל המוכר כדי לגבות ממנו.  14  איבעיא להו (בני הישיבה הסתפקו) לרבי חנינא  15  האם גם קצובין וגם כתובין בעי.

 14.  "חידושים מכתב יד", וכן כתב החתם סופר בביאור דברי רש"י להלן נא א ד"ה והלא אין קצובין. וכן כתב ב"חידושי הריטב"א". וכתב עוד: אי נמי, והוא הנכון, דלפי שאין קצובין אין קול יוצא להן, שהקיצבה מוציאה את הקול, אבל לדבר שאינו קצוב אין קול יוצא עליו, ואף על פי שהוא כתוב.   15.  כתבו התוספות, שלדעת ריש לקיש לא הסתפקה הגמרא, ופשיטא לה שאין צריך "קצובין", ומספיק שיהיו "כתובים" כדי לגבות ממשועבדים; וראה במהר"ם שפירש כוונתם, כי דברי רבי חנינא באו כהמשך לדברי ריש לקיש ורבי יוחנן, ולפיכך יש להסתפק אם רבי חנינא בא להוסיף על דבריו או לחלוק לגמרי. וכן כתב בתוספות הרא"ש. ועוד כתב מהר"ם, שבפשטות, בקצובין לחוד לא סגי, כיון שהוי כמלוה על פה, ועל כן נסתפקו בדעת רבי חנינא, אולי אין כוונתו שיועיל קצובין לחוד, אבל בדעת ריש לקיש אין סיבה להסתפק, וראה עוד בחתם סופר וב"חידושי הריטב"א".

דרשני המקוצר[עריכה]