פרשני:בבלי:גיטין סה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סה א

חברותא[עריכה]

ומבארינן: רב חיננא היה יכול להשיב: כל דבר דתקון רבנן -  כעין דאורייתא תקון את גדרי התקנה. ואם מדאורייתא לא היה יכול קטן לזכות לאחרים, לא היו אומרים חכמים שתועיל זכייתו אפילו לא לענין דין דרבנן.
ואידך - רב חיננא וורדאן, מדוע שתק ולא השיב כן?
משום שהוא סבור, כי אמרינן (אימתי אומרים) "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" - דווקא במילתא (בתקנה) דאית (שיש) לה עיקר מן התורה, שעיקר הדין הוא מן התורה, וחכמים רק הוסיפו בו תקנות.
אבל מילתא (תקנה) שתקנו רבנן, דלית (שאין) לה עיקר מן התורה כמו עירוב חצירות ושיתוף מבואות - לא תיקנו את תקנתם כעין של תורה.
ואם כן, יכול להיות שתקנו חכמים שיוכל קטן לזכות לאחרים, אף על פי שמדאורייתא אינו יכול לזכות לאחרים.
מתיב רב אויא עוד קושיה על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא, שקטן אינו זוכה כלל עבור אחרים.
ממה ששנינו במסכת מעשר שני (ד ד): מערימין על מעשר שני כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על שוויו.
שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה - חייב הוא להוסיף חומש על פדיונו, ואילו על פדיית מעשר שני של אחרים הוא אינו מוסיף חומש.
כיצד הוא מערים שלא להוסיף חומש בפדיית מעשר שני?
אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, או לעבדו ושפחתו העברים: הא לכם מעות הללו, ופדו בהן מעשר שני זה.
האב מזכה להם המעות, והם פודים את המעשר שני במעות הללו, ואינם מוסיפים חומש, לפי שהם נחשבים לאנשים אחרים לגביו.
ולאחר שפדו את המעשר שני, הם מחזירים לו את הפירות, שהרי הם סמוכים על שולחנו, ושלהם שלו  1  הוא.

 1.  רש"י לפי ביאור הרש"ש והחתם סופר. ומקשים, מה יענה רש"י לפי רבי יוחנן, שבנו הסמוך על שולחנו הוי כקטן, אלא על כרחך שמדובר באינם סמוכים על שולחנו, ומכל מקום בוטח בהם שלא יקחו את הפירות לעצמם.
(ואוכלו בלא להוסיף על הפדיה חומש) .
והוינן בה: האי שפחה עברית שפודה את המעשר שני, היכי דמי - באיזה שפחה מדובר?
אי מדובר בשפחה דאתיא (שכבר הביאה) ב' שערות, אם כן היא כבר גדולה, ומאי בעיא גביה (מה היא עושה אצלו) שהרי היא יוצאת לחירות בסימני גדלות?
אלא לאו מדובר בשפחה קטנה דלא אתיא (שלא הביאה עדיין) ב' שערות! משמע מכאן, שאף קטנה יכולה לזכות לאחרים, שהרי היא פודה במעות מעשר שני של האדון  2 .

 2.  הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א וחידושי הר"ן) מקשים מה הראיה מכאן, אם הראיה מזה שבעל הבית נותן לשפחה הקטנה מעות, הרי בזה היא זוכה לעצמה ולא לאחרים, ומה הראיה שזוכה לאחרים. וביארו את הענין בכמה אופנים: א. הר"ש (מעשר שני ד, ד) והרמב"ן (בתירוץ א') מפרשים שהראיה של הגמרא אינה מזה שהקטן זוכה בכסף, אלא מזה שפודה מעשר שני עבור הבעלים, ואם כן זוכה בפירות עבור הבעלים, שהמעשר שני הוא ממון גבוה ונעשה ממון הדיוט, ואם הקטן פודה עבור הגדול, אם כן הוא זוכה מיד הקדש עבור ההדיוט, ושמע מינה שקטן זוכה בשביל אחרים. ב. הרמב"ן (בתירוץ השני), הריטב"א וחידושי הר"ן, מפרשים שמחלוקת רב יהודה ורב חסדא תלויה האם הקטן קונה מן התורה, שלפי רב יהודה קטן קונה מן התורה, ולכן אין לחלק בין זוכה לעצמו לבין זוכה לאחרים, ושיטת רב חסדא שקונה רק מדרבנן, וכל תקנתם היתה רק לענין שיקנה לעצמו לצורכו, ולא תיקנו שיזכה לאחרים. והגמרא מוכיחה מזה שהקטן זוכה לענין פדיון מעשר שני מוכח שזוכה מן התורה, וכיון שיש לקטן דעת לזכות מן התורה אם כן דינו שיכול לזכות אף לאחרים. מבואר ברמב"ן ובחידושי הר"ן שקנין דרבנן אינו מועיל לדין דאורייתא, ומשום כך אם הקטן זוכה מדרבנן אינו יכול לפדות את המעשר שני מדאורייתא. וקשה ששיטת הר"ן שקנין דרבנן מועיל לדאורייתא, ואם כן מה הראיה שקטן זוכה מן התורה, נאמר שקונה מדרבנן וקנין דרבנן מהני לדאורייתא, ומעין זה הקשה השער המלך (סוף הל' לולב) על הרשב"א. ג. ואילו הרשב"א מפרש, כיון שבעל הבית נתן להם את הכסף רק על מנת שיפדו בו מעשר שני, אם כן דומה לקטן שקונה כסף עבור אחרים, ואם קטן אינה קונה בשביל אחרים, הוא הדין שאינו קונה בשביל לפדות בו מעשר שני. ומבארים האחרונים שהביאור בזה, שכשם שאין לקטן דעת לזכות לאחרים, כיון שרק בדברים שהם לתועלת עצמו יש לו דעת, הוא הדין שאין לו דעת לזכות בשביל לפדות מעשר שני. הגר"ח (בהלכות זכיה ומתנה) מבאר שיש גזירת הכתוב שרק בעלים יכולים לפדות מעשר שני (כמו שמוכח מהגמרא בבבא קמא (סט, ב) שאם אינו ברשותו אינו יכול לפדות), ומה שאחר יכול לפדות עבורו היינו מדין זכיה עבור הבעלים, ואם קטן יכול לפדות מעשר שני של אחרים, משמע שיש לו דין זכיה עבור אחרים.
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - במשנה במסכת מעשר שני מדובר במעשר שני בזמן הזה, שהוא רק מדרבנן, ובדין דרבנן הקלו חכמים שתועיל זכיית קטן לאחרים, ואין להוכיח מכאן לדאורייתא.
ומקשינן: ואמה העבריה בזמן הזה - מי איכא?
והתניא בברייתא: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, כשבטל היובל, וכל שכן בזמן הזה!
ואם המשנה מדברת בשפחה כנענית, על כרחך מדובר בזמן שהיובל נוהג, ואז דין מעשר שני הוא מדאורייתא.
אלא צריך להעמיד, שמדובר במעשר שני מפירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שכל חיוב המעשר הוא רק מדרבנן.
ולכן מה שמועיל פדית השפחה הקטנה לאחרים, אינו סתירה למה שביאר רב חסדא בדברי שמואל שלא מועלת זכית הקטן לאחרים בדבר שהוא דאורייתא.
אמר רבא, ג' מדות חלוקות בזכיית קטן:
א. קטן כזה שאם נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו,
זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים.
וכנגדן בקטנה, בהבנה כזאת, נחשבת כיודעת לשמור קידושיה - והרי היא מתקדשת על ידי אמה או אחיה קדושין מדברי סופרים, בהסכמתה, ולהתרת קידושין אלו צריכה למיאון, כמבואר ביבמות (קז ב), שכל קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה אפילו למאן, וזו יודעת כבר לשמור קידושיה, והיא צריכה למאן כדי לצאת מבעלה.
וכן היא מתקדשת על ידי עצמה ב"קידושי מיאון", מדרבנן, אם היא יתומה  3 .

 3.  כך ביאר רש"י. הרמ"א (אהע"ז קנה, ב) מביא מחלוקת האם קטנה יתומה שקדשה עצמה שלא לדעת אמה ואחיה מקודשת וצריכה מיאון. והבית שמואל (ס"ק ה) מביא ראיה מרש"י אצלנו שהוי קדושין, וכן שיטת הרמב"ם (אישות ד, ז).
ב. הפעוטות, בגיל שש עד שמונה - מקחן מקח, וממכרן ממכר במטלטלין, כמבואר בפרק הניזקין (לעיל נט א).
וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל הזה, היא בגדר "משלחה, ואינה חוזרת", והרי היא מתגרשת בקבלתה את הגט, אפילו שנתקדשה בקידושי אביה ומת האב, שקידושיה מן התורה.
ג. הגיעו ל"עונת נדרים", דהיינו שנה אחת לפני גדלותם, נדריהם נבדקין, ואם יודעים לומר לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו - נדריהן נדר והקדשן הקדש, כמבואר במסכת נדה (דף מה, ב).
וכנגדן בקטנה, כשהגיעה לגיל זה, והביאה שתי שערות - חולצת, ואפשר לסמוך על סימנים אלו, ואין הם שערות של שומא בעלמא,
אבל קודם זמן זה, קטנה היא, ואין סימניה סימנים, ואינה חולצת, לפי שכתוב בפרשת חליצה "איש" ומקישים "אשה" ל"איש", שצריכה להיות גדולה לחליצה.  4 

 4.  רש"י. ועיין בדברי התוספות על הקושי שעדיין איננה בת י"ב שנה.
ד. ולענין למכור קרקעות בנכסי אביו, נחשב קטן עד שיהא בן עשרים  5 .

 5.  כתב הר"ן שהכוונה לקרקעות שבאו לו בירושה, שהיות ובאו לו בירושה הם אינן חשובות בעיניו ומוכרן בזול, אבל קרקעות שלא קיבל בירושה אלא קנאן, יכול הוא למכור גם קודם שהוא בן כ', וכן כתב הרשב"ם בבבא בתרא (קנ א). אבל התוספות שם (קנה א) כתבו בשם ר"ת שגם נכסים שקנה אינו יכול למכור עד שיהא בן כ'. הר"ן מביא את שיטת בעל העיטור והרמב"ם (מכירה כט, יג) שהוא הדין אם ירש משאר מורישיו, אינו מוכר עד שיהא בן כ', אבל הרשב"א כתב שהדברים אמורים דוקא בבן שירש את אביו, שחכמים תיקנו רק בדבר המצוי. הרמב"ם והריטב"א כתבו, שדווקא למכור אינו יכול, אבל לתת מתנה יכול, שלא היה נותן קרקע במתנה, אם לא שקיבל הנאה גדולה.
מתניתין:
קטנה שאמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שעשתה אותו שליח לקבלה ; וכגון שהיא יתומה מאביה ויכולה לשמור את גיטה, אינו גט עד שיגיע גט לידה ממש, כי מה שעשתה אותו שליח לקבלה אינו מועיל  6 .

 6.  כתב הרמב"ם (גירושין ו, ט), הטעם שקטנה אינה עושה שליח קבלה, משום שצריך עדים שיעידו על כך ואין מעידים על קטן שאינו בן דעת גמור. והראב"ד משיג עליו, שזה הטעם אין לו טעם ולא ריח, והטעם הוא משום שקטן נתמעט משליחות מהפסוק "אתם" שלומדים משם שצריך שגם השליח וגם המשלח יהיו בני דעת. הלחם משנה מקשה על הרמב"ם למה אין הקטן עושה שליח על ממון או על הפרשת תרומה, שאין צריך על זה עדות לקיום המעשה. ומתרצים הפני יהושע (ד"ה משנה) והאור שמח (גירושין י, יב ד"ה ונראה) שלגבי שליחות ממון מודה הרמב"ם שקטן נתמעט מפרשת שליחות, אבל לגבי קבלת גט, כיון שהקטנה בעצמה מקבלת גיטה, אם כן תוכל גם כן למנות שליח, ולכן הוצרך הרמב"ם לומר שהטעם שאינה ממנה שליח משום שצריך עדים על מינוי השליחות. השערי יושר (ז, יז ד"ה ועוד) מבאר את הטעם של הרמב"ם שאין מעידים על קטן, שהיינו משום שקיימא לן שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין, וקטן נחשב כלא בפניו כיון שאין לו דעת, (כמבואר בתוספות בבא בתרא ה, ב ד"ה ואפילו).
לפיכך, אם רצה הבעל לחזור בו מהגט לאחר שמסרו לשליח וקודם שיגיע לידה - יחזור.
והטעם, משום שאין קטן עושה שליח, ולכן השליח אינו נחשב שליח קבלה כדי שהאשה תתגרש מיד עם קבלת הגט, אלא הוא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמגיע לידה.
ואם אביה של הקטנה קיים, ואמר לו אביה לשליח: צא למקום הארוס של בתי והתקבל לבתי גיטה, דינו של השליח הוא כדין שליח לקבלה, ולאחר שנתן הבעל את הגט לשליח, אם רצה הבעל לחזור - לא יחזור, שידו של השליח כיד האב, ומתגרשת הקטנה עם זכית השליח בגט.
האומר לשלוחו: תן גט זה לאשתי במקום פ לוני,
ושינה השליח בשליחותו, ונתנו לה במקום אחר -
הואיל ואמר לשליח במפורש שיתן לה את הגט במקום פלוני, הגט פסול, שהבעל מקפיד על כך ואינו רוצה שיתננו לה במקום אחר  7 , כדי שלא יליזו עליו שם  8 .

 7.  בשיעורי רבי שמואל (קידושין אות תג) מבאר, מה שאינה מגורשת במקום אחר, אינו משום שהבעל עשה תנאי, אלא משום שהמינוי שליחות היה רק לגרש במקום פלוני, ואין מינוי שליחות במקום אחר.   8.  כך מפרש רש"י, שהקפידא משום בזיון הבעל. אבל התוס' רי"ד מפרש שהקפידא משום משום שהבעל חפץ לבזות את האשה דוקא באותו מקום. וכתב הבית אהרן שהנפקא מינה בין הפירושים, אם השליח נתן בתחילה במקום אחר ואחר כך נתן שוב במקום שציווה הבעל, שלפי רש"י אינה מגורשת כיון שנתן במקום שהבעל הקפיד ואף על פי שנתן גם במקום אחר, ולפי התוס' רי"ד יועיל, כיון שנתן באותו מקום שיש בזיון לאשה.
אבל אם אמר הבעל לשליח: הרי היא במקום פלוני, ולא הורה במפורש לשליח שיתן לה את הגט שם, ונתנו לה השליח את הגט במקום אחר - כשר הגט, שלא נתכוון אלא להראות לו מקומה שימצאנה שם, ולא הקפיד על כך שיתן לה דוקא שם את הגט.
וכן האשה שאמרה לשלוחה: התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר - פסול הגט, שאף לגבי האשה יש לומר, שהיא מקפידה שלא יקבל את הגט אלא במקום פלוני ולא במקום אחר.
רבי אלעזר מכשיר. שלדעתו דווקא בבעל יש לומר שהוא תולה נתינת הגט דוקא במקום פלוני, לפי שהוא מגרש מדעתו והכל תלוי בו, אבל האשה, שבעל כורחה מתגרשת, לא שייך לומר בה שמקפידה על מקום קבלת הגט, וזה שאמרה לשליח "קבל גיטי במקום פלוני", לא התכוונה אלא להראות לו מקום בעלה.
ואם אמרה האשה לשליח: הבא והולך לי גיטי, ממקום פלוני, שלא עשתה אותו שליח לקבלה, אלא אמרה לו שיביא לה את הגט ממקום פלוני, והביאו לה השליח את הגט ממקום אחר, הואיל ואינה מתגרשת בקבלתו את הגט, אלא משיגיע הגט לידה, כשר לדברי הכל, שבכגון זה בודאי אינה מקפידה כשמביא לה את הגט ממקום אחר  9 .

 9.  ר"ן. והוכיחו מכאן הר"ן (ריש פירקין ד"ה ונחלקו) והמגיד משנה (גירושין ו, ד) ראיה לשיטת הרמב"ם שהאשה יכולה לעשות שליח להבאה, שאם האשה אינה יכולה לעשות שליח הבאה, ורק הבעל עושה שליח הולכה, אם כן פשיטא שהבעל יכול לעשות שליח הולכה באיזה מקום שירצה, ומה הנפקא מינה אם האשה אמרה הבא לי ממקום פלוני.
גמרא:
הגמרא דנה בענין השינוי ששינה השליח את מקום השליחות בגט.
ומקשה הגמרא: ולדעת רבי אלעזר שבמשנה, מאי שנא (מדוע שונה) דינו ברישא, דלא פליג (שאינו חולק) על תנא קמא, ומודה שאם שינה מדברי הבעל ומסר את הגט במקום אחר, שהגט פסול,
ומאי שנא סיפא באופן שהשליח שינה מדברי האשה, וקיבל את הגט במקום אחר דפליג רבי אלעזר וסובר שכשר?
ומתרצינן: יש חלוק אם שינה השליח מדברי הבעל מאשר אם שינה מדברי האשה, כיון שאיהו, הבעל, דמדעתיה מגרש (שהגירושין תלוי בדעתו) - קפיד (מסתבר שמקפיד) ומדקדק, כשאומר מקום מסוים.
מה שאין כן איהי, האשה, דבעל כרחה מתגרשת, ואינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום - לכן מסתבר שרק מראה מקום היא לו לשליח.
מתניתין:
משנתנו דנה בבת ישראל הנשואה לכהן, כשמתגרשת ממנו, מאימתי אסורה לאכול בתרומה ; ובאה המשנה ללמדנו שיש הבדל בענין זה בין אם עשתה שליח להבאת הגט ובין עשתה שליח לקבלת הגט.
אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן ואין לה בן ממנו, הרי היא אוכלת בתרומה רק עד שתתגרש, אבל משהתגרשה שוב אינה אוכלת בתרומה, אלא אם יש לה בן מהכהן.
לכן, אם אמרה לשליח: הבא לי גיטי, שמינתה אותו רק לשליח להולכת הגט לידה, אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, כיון שכל זמן שלא הגיע הגט לידה, אינה מגורשת.
אבל אם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי, שמינתה אותו לזכות בגט עבורה - אסורה לאכול בתרומה מיד כשיצא השליח, שמא קיבל את הגט לאלתר, וכבר נתגרשה, וכל שהיא ספק גרושה אסורה לאכול בתרומה  10 .

 10.  מאירי.
ואם אמרה לשליח: התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום, שאינו נעשה שלוחה לזכות בגט עבורה, עד שיגיע לאותו מקום, ורק אז היא מגורשת. ומשערים כמה זמן צריך השליח ללכת עד שיגיע לאותו מקום.
רבי אליעזר אוסר מיד, משפירש השליח ממנה. לפי שרבי אליעזר הולך לשיטתו, שהיא רק מראה לו מקום ואינה מקפדת אם יזכה השליח בגט עבורה במקום אחר. לכן, משפירש ממנה השליח אסורה, כיון שאולי מצא את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר השליח עבורה.
גמרא:
שנינו במשנה: אמרה לשליח התקבל לי גיטי במקום פלוני - אוכלת בתרומה עד שיגיע השליח עם הגט לאותו מקום.
ומקשינן: וכי כשיגיע השליח לאותו מקום עם הגט בידו, גיטא מיהא הוי, אף על פי שקיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר?
והאמרת רישא, במשנה הקודמת, שאם שינה השליח מדבריה וקיבל את הגט במקום אחר לא הוי גיטא! וכאן הרי השליח קיבל את הגט מידי הבעל במקום אחר!
ומתרצינן: לא צריכא, מדובר במשנתנו בכגון דאמרה ליה לשליח: התקבל לי גיטא במתא (בעיר) מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה (ופעמים שתמצא את בעלי) בבבל.
וכיון שכך אמרה לו, משמע שאינה מקפדת אם השליח יקבל בשבילה את הגט במקום אחר, ומה שקבעה לשליח שיקבל את הגט בעיר מחסיא הכי קאמרה ליה (כך הוא משמעות דבריה): משקל (לקחת) את הגט, כל היכא דמשכחת ליה - שקליה מיניה (בכל מקום שתמצא את הבעל, קח ממנו את הגט).

דרשני המקוצר[עריכה]