פרשני:בבלי:גיטין כח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כח ב

חברותא[עריכה]

רבא אמר ליישב את סתירת המשנה והברייתא: חלוק הוא דין משנתנו מדין הברייתא ד"הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי", שהרי במשנתנו החשש הוא שמא כבר מת הבעל,  ולשמא מת לא חיישינן! משום דמוקמינן ליה על חזקתו שהוא עדיין בחיים.
אבל בברייתא, אף אם עדיין לא מת, אלא ימות בעוד שעה כבר חל גיטה מעכשיו ומיד נאסרת בתרומה, ולשמא ימות חיישינן! שהרי אין אנו באים לומר שכבר מת ולגרע את חזקת החיים, אלא רק חיישינן שימות בעתיד.
הבין רב אדא בר מתנא מדברי רבא - שנחלק על אביי שהעמיד את המשנה והברייתא במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה שנחלקו גבי נוד - שלדעתו, הן המשנה והן הברייתא כדברי הכל הם ; ולפיכך:
אמר הקשה ליה רב אדא בר מתנא לרבא:
והא נוד היין שלא חשש רבי מאיר לבקיעתו, דהרי כשמא ימות הוא, שהלא אם יבקע בעתיד לאחר שתרם ממנו, תתבטל התרומה למפרע.
ובכל זאת פליגי בזה רבי מאיר ורבי יהודה! הרי שמע מינה, דאף לשמא ימות לא חייש רבי מאיר, והאיך תתפרש הברייתא לדעתו!? אמר (תירץ) רב יהודה מדסקרתא:
שאני נוד שלא חשש בו רבי מאיר שמא יבקע, משום דאפשר דמסר ליה לשומר שישמרנו שלא יבקע, אבל ל"שמא ימות" אף רבי מאיר חושש.
מתקיף לה רב משרשיא: מה תועיל המסירה לשומר לסלק את חשש הבקיעה? הלא ערביך ערבא צריך (הערב שהבאת אף הוא זקוק לערב; ומשל הוא, שאף הערב עצמו שאחראי על הלווה שישלם את חובו, אף הוא צריך אדם נוסף שיהיה ערב לו שיעמוד בערבותו).
כלומר: הרי יש לחוש שמא השומר עצמו יפשע בשמירה, ויבקע הנוד.
אלא אמר רבא: אכן אין לומר שהן המשנה והן הברייתא דברי הכל היא, אלא:
לשמא מת לא חיישינן אף לרבי יהודה החושש לבקיעת הנוד, ומשנתנו אתיא שפיר לדברי הכל.
אבל באם חיישינן לשמא ימות, מחלוקת תנאי היא! שרבי מאיר אינו חושש אף לכך, ורק רבי יהודה הוא זה שחושש לכך, וכשיטתו נשנתה הברייתא.
שנינו במשנה: השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים:
ותמהינן: והא בחטאת בעינא סמיכה בידיו של בעל הקרבן על ראש קרבנו, ואם כן איך הוא יכול לשלוח את חטאתו על ידי שליח!?  1  והלא אי אפשר שיסמוך השליח תחתיו, כדתניא בתורת כהנים: "וסמך את ידו" - ולא יד שלוחו!

 1.  ואף על גב שהסמיכה אינה מעכבת בקרבן, מכל מקום אין להקריב בלא סמיכה. תוספות.
אמר תירץ רב יוסף: הכא במאי עסקינן: בקרבן חטאת של נשים, ואין הנשים סומכות, משום שנאמר: "דבר אל בני ישראל, וסמך וכו'", בני ישראל סומכים, ואין נשים סומכות!
רב פפא תירץ ואמר: משנתנו עוסקת בחטאת העוף שהיא אינה טעונה סמיכה, ולכך הוא יכול לשולחה על ידי שליח.
כאן שבה הגמרא לשלשת האופנים שנזכרו במשנתנו, שמעמידים את האדם בחזקת חי:
א. המביא גט, והניח השליח את הבעל כשהוא זקן או חולה, הרי הוא נותנו לאשה, בחזקת שבעלה קיים!
ב. בת ישראל הנשואה לכהן, והלך בעלה למדינת הים, הרי היא אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים! ג. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה, בחזקת שהוא קיים -
ומבארת הגמרא שצריכא משנתנו להשמיענו חידוש זה בכל שלושת האופנים ; ומשום:
דאי אשמועינן בגט בלבד דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בגט הדין כן, משום דלא אפשר לגרש שום אשה כשנמצא בעלה ממדינת הים, אם לא נסמוך על חזקת החיים שלו.
אבל לענין תרומה, דאף אם נאסור את האשה באכילתה, אפשר לה להתקיים על ידי אכילת חולין, אימא לא סמכינן אחזקה, וחיישינן למיתת הבעל.
ואי אשמועינן בתרומה דלא חיישינן למיתת הבעל, הוה אמינא דדוקא בתרומה הדין כן, משום דזימנין דלא אפשר לה לאשה להתקיים בלא אכילת תרומה, וכגון שהיא עניה, וכל מזונותיה הם ממה שנוטלת תרומה בבית הגרנות.  2 

 2.  נתבאר על פי לשון רש"י; והקשה ב"גליוני הש"ס": הרי איתא ביבמות (צט ב), דאין חולקים מתנות כהונה לאשה כהנת בבית הגרנות, אלא משגרים לה לביתה; (ומיהו לפי המבואר בגמרא שם ק א פעמים שחולקים לה בבית הגרנות, וכגון שהגורן קרובה לעיר ושכיחי שם אנשים, ראה שם).
אבל בחטאת העוף הייתי אומר: מספיקא  3  לא ליעול (לא נתיר להביא) חולין לעזרה!  4  שהרי אם מת אין החטאת ראויה להקרבה.

 3.  ואם תאמר, והלא חטאת העוף באה אף על הספק, שכן מצינו (בנדה ע א) בשני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם זה בזה, וקרב קרבנו של אחד מהם, ואין ידוע של מי, ואחר כך מת אחד מהם, והשני מסופק אם כבר קרב קרבנו שלו או לא, הרי הוא מביא מספק את הקרבן שנותר. ויש לומר, שדוקא הוא עצמו מביאה על הספק, כדי לפטור את עצמו, אבל לשליח לא הותר להביא על הספק. תוספות. ובנדה (שם) הוסיפו, דהתם הגברא שנמצא לפנינו, הרי הוא מחויב בקרבן מספק, ולכך התרנו לו להקריב. אבל הכא שהבעלים אינו לפנינו, ואם מת הרי אין כאן כלל גברא בר חיובא, אין להקריב מספק; וראה ב"אילת השחר" שהאריך בביאור דבריהם. והרשב"א כתב, דהך צריכותא לא קאי אלא לתירוץ רב יוסף, דבקרבן נשים מיירי. והרש"ש כתב: שלא מצינו להדיא שחטאת העוף באה על הספק אלא במחוסרי כפרה, כגון מצורע ויולדת, ואפשר שהותר להם להקריב מספק כדי שיוכלו לאכול בקדשים; אבל הכא אפשר דמיירי בחטאת העוף של קרבן עולה ויורד. ויעוין עוד בהערה 4 בישוב קושית התוספות.   4.  כתב רבי עקיבא איגר (תשובות החדשות סימן יא), שדלכאורה לשון "חולין בעזרה" הוא לאו בדוקא ; שהרי אינה חולין, אלא היא חטאת שדינה למות ולא להקרב (שמחמש חטאות המתות הן, ואחת מהן היא חטאת שמתו בעליה). אלא שנתקשה, דלפי זה לא קשיא מידי קושית התוספות (הובאה לעיל בהערה 3), מהא דקיימא לן דחטאת העוף באה על הספק, שהרי זה אינו אלא היכא שהחיוב מוטל בספק, אבל כאן הספק הוא שמא יש פסול בקרבן, ודמי להיכא שהעוף הוא ספק טריפה, דפשיטא שאינו קרב. ויעוין ב"אילת השחר" שכתב, דלאו ראיה היא מספק טריפה, שהרי התם אף לאחר שיקריבנה עדיין לא נפטר, דשמא קרבן פסול הוא, ובין כך יצטרך להביא אחרת.
לפיכך צריכא משנתנו להשמיענו, בכל שלושת האופנים האלו, שמעמידים את האדם בחזקת חי.
מתניתין:
שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים, וקיימו את דבריו (הסכימו לדברים אלו)!
ואלו הן:
א. על עיר שהקיפה כרקום (מצור של אויב) ובתוכה בני אדם.
ב. ועל הספינה המוטרפת בים, ועדיין לא טבעה ובתוכה בני אדם.
ג. ועל אדם היוצא לידון בבית דין על דבר שעונשו מיתה, ועדיין לא נגמר דינו להיהרג -
שכל בני אדם אלו, אף שהם בסכנת חיים, כל זמן שלא נודע לנו מה עלה בסופם, הרי הן בחזקת קיימין! ואם הם כהנים, נשותיהם מותרות באכילת תרומה, ולא חיישינן שמא מתו בעליהן.
וכן לענין גט, אם מסר אחד מהם גט ביד שליח, וקודם שמסרו השליח לאשה נכנס הבעל באחת מסכנות החיים האלו, ימסרנו השליח לאשה.
אבל עיר שכבר כבשה הכרקום (האויב הצר עליה), חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.
וכן ספינה שכבר אבדה בים,  5  חוששים לאנשים הנמצאים בתוכה, שמא מתו.

 5.  והרמב"ם בפירוש המשניות (בתוספות הסבר המאירי) כתב, ד"נאבדה" היינו שנשברו כליה, ולא נשאר שם משוט ולא קרבניט, ואף על פי שהיא עדיין על המים. ו"מוטרפת" היינו ששלמה היא לגמרי, אלא שהים סוער עליה, ואין המלחים יכולים להוליכה כרצונם, מפני סערו של ים. ויעוין ב"פני יהושע" שדייק מזה, שאם טבעה הספינה ממש, מחזיקים את יושביה למתים בודאי; ואף שלענין איסור אשת איש החמירו לכתחילה אף בזה, מכל מקום לענין אכילת תרומה של נשותיהם לא חששו שמא חיים הם.
וכן מי שכבר נגמר דינו למיתה, והרי הוא יוצא ליהרג -
אין אלו בחזקת חיים, אלא ספק חיים ספק מתים הם, ולפיכך, נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים!  6 

 6.  כתב הריב"ש בתשובה שעט, שבשלשת מקרים אלו, אף שרובם הולכים לאיבוד ומתים, אין הולכים אחר הרוב, אלא לאחר חזקה; ואף דקיימא לן: "רובא וחזקה רובא עדיף", כאן ישנן שתי חזקות כנגד הרוב, חזקת חיים של הבעל, וחזקת אשת איש של האשה, ולכן ספק הוא, ואזלינן לחומרא.
שאם בת ישראל נשואה לאחד מהם שהוא כהן, לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא מת, ואסורה בתרומה.
ולעומת זאת, אם בת כהן נשואה לאחד מהם שהוא ישראל, אף היא לא תאכל בתרומה! משום דחיישינן שמא לא מת בעלה הישראל, וכל זמן שהיא תחתיו דינה כישראל, ואינה אוכלת בתרומה.
גמרא:
שנינו במשנה: והיוצא ליהרג, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים!
אמר רב יוסף:
לא שנו במשנתנו שהיוצא ליהרג אינו אלא ספק מת, אלא ביוצא ליהרג בבית דין של ישראל!
ומשום שאף לאחר שנגמר דינו, אם מתגלה לבית דין צד זכות על הנידון, הרי הם מחזירים את הדין ופוטרים אותו מהמיתה. הלכך, לחומרא אנו חוששים שמא עדיין הוא חי.
אבל היוצא ליהרג בבית דין של גויים, מחזיקים אותו למת ודאי, ואף לחומרא אין חוששין שמא הוא חי.
משום דכיון דגמיר ליה דינא לקטלא, מיקטל קטלי ליה! לאחר שגמרו את דינו להריגה, שוב אינם חוזרים בהם, וודאי הרגוהו לבסוף.
אמר ליה אביי: הלא בית דין של גויים נמי לפעמים הם מחזירים את הדין ופוטרים את הנידון, משום דמקבלי שוחדא (שוחד) כדי שיזכוהו! ואם כן, אף ביוצא ליהרג בבית דינם, יש לחשוש ולהחמיר בו שמא הוא עדיין חי.
אמר ליה רב יוסף: כי שקלי (אימתי הם מקבלים שוחד) - רק מקמי דלחתום פורסי שנמג! (קודם שנחתם גמר הדין, "פורסי שנמג" הוא פסק דין בלשון פרסית).  7 

 7.  נתקשה המהרש"א, אם כן, מאי דוחקיה דרב יוסף להעמיד את משנתנו דוקא בבית דין של ישראל, והרי אפשר להעמידה אף בגויים, ומיקמי דליחתום פורסי שנמג (וכמו שכתבו תוספות לקמן, דברייתא דקומנטריסים של גויים בהכרח מיתוקמא קודם גמר דין לרב יוסף, לפי סברת המקשן לקמן; ויעוין בהערה 9). ותירץ ה"פני יהושע", דקודם חיתום הדין לא היה התנא קוראו "יוצא ליהרג", שהרי אז עדיין אין הם מוציאים אותו ליהרג, כי עדיין יכולים הם לפוטרו על ידי מתן שוחד. מיהו בברייתא לקמן שפיר קתני "יוצא ליהרג" אף קודם חיתום הדין, לפי שזהו לשון הקומנטריסים, שכך הם מספרים לעד, שהוא יוצא ליהרג. ואף דאליבא דאמת עדיין יכול ליפטר, אך הם משקרים ואומרים על עצמם שאינם מקבלים שוחד, ולדבריהם הוא "יוצא ליהרג" אף קודם חיתום הדין.
אבל לבתר דמיחתם פורסי שנמג, לא שקלי שופטי הגויים שוחד! ובכהאי גוונא ברי לנו שנהרג לבסוף.
מיתיבי לרב יוסף מהא דתנן:
אדם שנגמר דינו בבית דין ליהרג, וברח: כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו ליהרג בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני הם עדיו שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה - הרי זה יהרג על ידי בית דין זה! ואף שבית דין זה לא גבה את עדותם של עדי העבירה, הרי הוא סומך על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.
הרי למדנו, שלא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר שנגמר דינו, ופטרו ממיתה, משום שאין הדבר שכיח, וקשיא לרב יוסף!?  8 

 8.  וקשה, מה מקשה מהתם, אולי דוקא במשנתנו חיישינן לכך שמצאו לו צד זכות ופטרוהו ממיתה, משום חזקת החיים שיש לו, אבל שפיר אפשר להורגו על סמך שנגמר דינו, ואין זה נגד שום חזקה. וכתב ב"אילת השחר", שלדברי הריב"ש (הובאו בהערה 6) אתי שפיר; שאם במקום חזקה חיישינן למיעוט שנמצא לו צד זכות, שמע מינה דמיעוט שכיח וחשוב הוא. ואם כן מקשה שפיר, שלא היה לבית דין להורגו על סמך הרוב שלא נמצא צד זכות, אלא היה להם לשלוח ולברר אם אכן עדיין הגמר דין הוא בעינו, וכדקיימא לן: כל היכא דאפשר לברר מבררינן! ואם בכל זאת לא חיישינן לכך, בהכרח שמיעוט זה של נמצא לו צד זכות הוא מיעוט לא מצוי, וכמיעוטא דמיעוטא הוא, ואם כן אף במקום חזקה אין לחוש לו.
ומשנינן: דלמא בורח שאני! כי מאחר שברח מהמקום שבו נידון למיתה, הדבר מוכיח שעדיין גמר דינו עומד בעינו, ולא פטרוהו ממיתה.
תא שמע דלא כרב יוסף מהא דתניא:
אם שמע עד מפי בית דין של ישראל, שהיו אומרים:
איש פלוני מת מיתת עצמו מחמת שעבר עבירה, שלא הרגוהו בידים אלא הכניסוהו לכיפה עד שימות מאליו, וכגון שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות ולקה, ושוב עבר אותה עבירה ולקה עליה, ושחטא בשלישית כונסין אותו לכיפה.
או ששמע מהם שאמרו: איש פלוני נהרג באחת מארבע מיתות בית דין -
אף שאינו מעיד על עצם המיתה, ישיאו את אשתו של פלוני זה על ידי עדותו! ואין חוששין שמא עדיין הוא חי ואכתי אשת איש היא.
אבל אם שמע העד מקומנטריסין (ממונים על הריגת החייבים מיתה) של גויים שאמרו: "איש פלוני מת"! וכגון שנידון בדיני המלכות להכלא, בבית מלא עפר עד שימות מאליו - או שאמרו: "איש פלוני נהרג"
- אל ישיאו את אשתו על סמך עדות זו.
והרי: מאי "מת", ומאי "נהרג", דקתני בברייתא!?
אילימא ד"מת" היינו ששמע שאמרו שמת ממש, וכן "נהרג" היינו שאמרו שנהרג ממש, וכבר נתקיים גזר דינו, ובזה נאמר שאם שמע כן מפי בית דין של ישראל, משיאין את אשתו -
הרי אי אפשר לומר כך, כי:
דאם כן, כוותיה (דומה לאופן זה) גבי עד מפי קומנטריסים של גויים - שאמרו לו כבר מת או כבר נהרג - אמאי שנינו בברייתא דאל ישיאו את אשתו!!
והא קיימא לן: דכל שמסיח הנכרי לפי תומו שמת בעלה של אשה פלונית, הימוני מהימני ליה (מאמינים לו) ומשיאים אותה על פיו. כי מאחר ואינו יודע שאנו סומכים עליו להתיר את האשה, ואינו אומר כן בתורת עדות, אלא כמספר סיפור דברים בעלמא, אינו חשוד לשקר.
אלא לאו בהכרח ד"מת" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה יוצא למות, וכן "נהרג" היינו שיוצא ליהרג, ולא ראוהו שמת ונהרג ממש?!
ועם זה קתני, שאם שמע כן בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו! הרי מוכח דלא חיישינן שמא לאחר שנגזר דינו, מצא בית דין צד לזכותו ופטרו מן המיתה, וקשיא לרב יוסף!?  9 

 9.  מיהו, ממאי דקתני דבגויים לא ישיאו את אשתו לא קשיא לרב יוסף דאמר דכיון דגמרו את דינו ודאי הרגוהו לסוף, משום שאפשר להעמיד את הברייתא קודם גמר דין. ועוד אומר ר"י, דלא ישיאו את אשתו על סמך עדות הגויים, משום שאינם נאמנים על זה. ואף דכל שמסיחים לפי תומם נאמנים בעדות אשה, אין זה אלא כשמעידים שכבר מת ממש, אבל לא כשמעידים שיצא למות משום שעשויים הם לטעות בכך, תוספות.
ומשנינן: לעולם אנו עוסקים בכגון ששמע מהם שמת ממש, וכן שמע שנהרג ממש, ודוקא באופן זה מתירין את אשתו להנשא.
ודקאמרת להקשות, דאם כן כוותיה גבי גויים אמאי לא ישיאו את אשתו, והא קיימא לן: דכל מסיח לפי תותו הימוני מהימני!?
לא קשיא, דהני מילי שנאמן הגוי בעדות אשה כשמסיח לפי תומו, היינו דוקא במילתא דלא שייכי בה! שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.
אבל במילתא דשייכי בה, ומתגאים הוא בכך שהרגו אדם בבית דינם, אינם נאמנים. משום דעבדי לאחזוקי שיקרייהו (עלולים הם לשקר) ולומר שכבר נהרג, אף על פי שלא ראוהו אלא רק עומד לדין בדיני נפשות.
איכא דאמרי: אמר רב יוסף: לא שנו ביוצא ליהרג - שנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים - אלא כשנתחייב מיתה בבית דין של גויים! שכל זמן שלא נהרג עדיין קיימת אפשרות שישחד את השופטים, ויפטרוהו ממיתה.

דרשני המקוצר[עריכה]