פרשני:בבלי:גיטין מז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין מז ב

חברותא[עריכה]

כל פרי שגדל באותה שדה, טבל וחולין מעורבין זה בזה,  1  שהרי כל פרי ופרי מעורב בו חלקו של הגוי הפטור מן המעשר, וחלקו של הישראל החייב במעשר, דברי רבי.

 1.  כתב רש"י: "אין לך כל חיטה וחיטה שאין חציה טבל וחציה חולין, שחלק הגוי פטור; ואף לאחר שחלקו התבואה, הלוקח מן הגוי צריך לעשר; וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה, ולא ממנו על טבל גמור, ולא מטבל גמור עליו, מפני שמפריש מן הפטור על החיוב (כשמפריש ממנו על טבל גמור), ומן החיוב על הפטור (כשמפריש מטבל גמור עליו), אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם, נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו, ומן הפטור שבו על הפטור שבו". אבל התוספות חלקו על רש"י, שנקט, דבכל חיטה וחיטה יש כאן חיוב גמור ופטור גמור, ולדעתם הכל הוא בספק, כי אין אנו יודעים איזה חלק הגיעו לישראל ואיזה לגוי, אם חלק החיוב הגיעו או חלק הפטור הגיעו, ואם כן אין תקנה לטבל זה במה שיעשר מיניה וביה, כי שמא מה שהוא מעשר הוא מחלקו של הגוי הפטור ממעשר, ונמצא מעשר מן הפטור על החיוב; וראה בדבריהם כיצד יתוקן טבל זה. וראה ב"קהלות יעקב" סימן לד שהאריך במחלוקתם זו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם חלקו הישראל והגוי את הפירות, הרי שאותם פירות של גוי (שהגיעו לחלקו של הגוי), פטור מן המעשר, (ואפילו קנה אותו הישראל ממנו קודם מירוח, ומירחו הישראל), ואילו של ישראל, (פירות המגיעים לחלקו של ישראל), חייב במעשר, כדמפרש טעמא ואזיל.
עד כאן לא פליגי - רבי ורבן שמעון בן גמליאל - אלא:
דמר - רבן שמעון בן גמליאל - סבר: יש ברירה,  2  לומר: הוברר הדבר למפרע, שאותו פרי שנפל בחלקו של כל אחד, הוא חלקו כבר מתחילה.

 2.  תמה ב"אילת השחר": לפי שיטת רש"י שמתחילה היה בודאי כל חטה וחיטה משותפת לשניהם, איך שייך לומר בזה "ברירה", ראה שם.
ומר - רבי - סבר: אין ברירה.
אבל דכולי עלמא, יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, שהרי לכולי עלמא חלקו של הגוי פטור ממעשר; ותיקשי לרבה שאינו סובר כן!? ומשנינן: הכא נמי בסוריא, וקסבר אף תנא של ברייתא זו: כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.
אמר רב חייא בר אבין: תא שמע ממשנתנו שיש קנין לגוי להפקיע מידי מעשר ובכורים:
שהרי שנינו: המוכר שדהו לגוי, הרי המוכר לוקח (חייב ליקח) מן הגוי את ביכורי פירותיו, ומביא אותם בכורים לירושלים, מפני תיקון העולם.
הרי משמע: מפני תיקון העולם, אין, אכן חייב הוא ליקח ממנו את הביכורים להביאם לירושלים, אבל מדאורייתא לא.
הרי למדת שיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים, שאם לא כן, היה חייב המוכר מן הדין לקחת מן הגוי את הבכורים ולהביאם לירושלים ; ואילו במשנתנו שנינו שאינו אלא מפני תיקון העולם.  3 

 3.  הוקשה לרש"י, לו יהא שאין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר, הרי זה רק לענין שאם קנה ממנו הישראל, הרי הוא חייב לעשר, אבל אין המוכר חייב לעשר ממקום אחר את שביד הגוי; ואם כן מה הוכיחה הגמרא ממשנתנו, והרי משנתנו מחייבת אותו לקנות את הבכורים מיד הגוי ולהביאם, וחיוב זה אינו אלא מפני תיקון העולם! ? ולזה ביאר רש"י, ש"אי אין קנין לגוי להפקיעה מקדושתה, הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה, וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא, ולא טבלי לאסור פירות באכילה (אין הפירות נעשים טבל לאוסרם באכילה קודם שהביא בכורים), מיחייב ליקח ולהביא; דלא דמי למעשר, דאפילו למאן דאמר "אין קנין" לא מיחייב לעשר על חלקו של גוי, דמעשר טביל ואסר ליה באכילה, ולאו מצוה דרמיא עליה היא, אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה (ראה לעיל מד א), אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא". ב. ב"חזון איש" (שביעית, הובא בליקוטים כאן דף נח א מדפי הספר, בסופו) תמה על רש"י: "אטו הקדושה מידי דמששא היא, שישאר בעלים על הקדושה ולא על השדה, ולמה ינהוג כאן בכורים כיון שהפירות של נכרי, ולמה יתחייב המוכר ליקח הפירות יותר מאיש אחר; ובתוספות (עמוד א ד"ה לוקח, ראה שם), נקטו בפשיטות שאין חייב ליקח, אפילו למאן דאמר "אין קנין", וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והרמב"ן רמז על פירוש רש"י וכתב שאינו מחוור" ; וראה עוד ב"אילת השחר" ד"ה יש לעיין לרש"י. ג. וב"משנת רבי אהרן" (זרעים סימן ח אות ט ד"ה דהנה) כתב, שמבואר בדברי רש"י אלו, שלמאן דאמר "אין קנין", אין הביאור שקנין הגוי אינו מעכב בקדושה של הקרקע, אלא שלמאן דאמר "אין קנין" אינו קנוי כלל לגוי, שבנוגע לקדושת הארץ ומצוותיה, מחשיבים אנו את הקרקע כאילו היא של ישראל. ד. ויש מי שהעיר, כי לפי דברי רבי אהרן זצ"ל, מתבאר לשונו של רבה בעמוד א: "אף על פי שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר כו' יש קנין לגוי לחפור בה בורות שיחין ומערות", והובא שם בהערה 10 בשם הראשונים, שהחידוש בדין זה הוא, אף על פי שהוא מפקיע מעשרות ממנה; ואשר לכאורה צריך ביאור: מה הקשר שבין שני הדינים! ? ולפי זה אכן ענין אחד הוא, שאף על פי שאין לו זכות ממונית בארץ ישראל להפקיעה מקדושתה ומצוותיה וכאילו לא קנאה; מכל מקום אין זה מונע ממנו לעשות בה מעשים שיפקיעו ממנה מעשרות, כי לגבי זה יש לו קנין.
אמר תירץ רב אשי: שתי תקנות הוו: כלומר: אכן אין עיקר חיובו בהבאת הביכורים, תקנת חכמים בלבד ומפני תיקון העולם, שהרי מדאורייתא חייב הוא בהם ; אלא שמתחילה הפקיעו חכמים מצות ביכורים מן השדה משום סייג, ושוב החזירו את הדבר לקדמותו מפני תיקון העולם, וכדמפרש הגמרא ואזיל:
תקנה ראשונה לפוטרם מבכורים: מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא (בתחילה היו מביאים בכורים משדה כזו כדין תורה), כיון שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ובכורים -
אלא כיון דחזו חכמים דקא מקרי (לשון "מקרה")  4  ומזבני (מקילים הישראל לעצמם למכור את שדותיהם שבארץ ישראל לגוי, ולעבור על "לא תחנם"), ומשום דסברי העולם: הרי בקדושתייהו קיימן (בקדושתם הם עומדים), שהרי מביאים ממנה בכורים, ואין אנחנו נענשים על שאנו מוכרים אותם לגוי -

 4.  מהר"ם שי"ף ; וראה רמב"ם בפירוש המשניות, ותוספות יום טוב, וחידושי מהר"ם ומהר"ם שיף על דברי הרמב"ם, וחידושי חתם סופר.
לפיכך תקינו להו חכמים משום סייג, דלא ליתו (שלא יביאו משדה כזו בכורים) ; וזו היא התקנה הראשונה שפטרתם מבכורים.
תקנה שניה לחייבם בבכורים: כיון דחזו חכמים, דמאן דלא סגי ליה, מזבן (הרי הוא מוכר לגוי), וסוף דקא משתקען השדות ביד הגויים -
הדר תקינו להו חכמים, והחזירו את הדבר לקדמותו, דליתו ממנה בכורים כדי שיטרח ויפדנו מן הגוי, וזו היא התקנה השניה שהחזירתם לדין תורה לחייבם בבכורים.
איתמר:
המוכר שדהו ל"פירות" בלבד, שיאכל הלוקח פירותיה עד איזה זמן, ותחזור הקרקע לבעליה:  5 

 5.  כתב רש"י: "ובזמן שאין היובל נוהג, קאמר, דהיינו משגלו שבט ראובן ושבט גד, שגלו תחילה מעבר הירדן על ידי סנחריב עד חרבות ירושלים, דאי בזמן שהיובל נוהג סתם מכירה לפירות היא, שהרי סופה לחזור ביובל", ודבריו הם על פי הסוגיא לקמן מח א, וראה שם במהר"ם שי"ף מה שהעיר על דברי רש"י אלו.
רבי יוחנן אמר: מביא הלוקח בכורים משדה זו הקנויה לו לפירות בלבד, ואף קורא עליהם "מקרא בכורים".
ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בשדה - כקנין הגוף דמי", ויכול לומר במקרא הבכורים: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'".
ריש לקיש אמר: מביא הלוקח בכורים,  6  ואולם אינו קורא עליהם "מקרא בכורים", כי היות ואין לו בשדה אלא "קנין פירות", אין אני קורא בשדה זו "אשר נתתה לי ה'" -

 6.  נחלקו הרשב"ם והתוספות בבא בתרא קלו ב: דעת הרשב"ם: "ומיהו בהבאה חייב (מן התורה), דכתיב "אשר תביא מארצך" שהרי שיעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו". דעת התוספות: "תקנו מדרבנן להביא משום קנין פירות, אבל קריאה לא, מדאמרינן (בבא בתרא פא א) משום דמיחזי כשיקרא, או משום דאתי לאפקועי מתרומה ומעשר"; וראה מה שתמהו שם על שיטת הרשב"ם.
ומשום ד"קנין פירות - שיש לו בה - לאו כקנין הגוף דמי".
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:
מהא דתניא: כתיב בפרשת ביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך", ולכך אמר הכתוב: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא ביכורי אשתו, ביכורים משדה שהכניסה לו אשתו כ"נכסי מלוג", שיש לו בה קנין פירות בלבד, וקורא "מקרא בכורים".  7  הרי שדי ב"קנין פירות" שיש לבעל בשדה, כדי שיביא ביכורים ויקרא!?

 7.  ביארו התוספות, שאף כי אכילת פירות בנכסי אשתו אינו אלא תקנה דרבנן, מכל מקום דרך נשים שנותנות פירות לבעליהן, ובאופן זה אומרת התורה שהבעל מביא בכורי אשתו, וראה עוד ברשב"א.
ומשנינן: שאני התם - בשדה של אשתו - משום דכתיב: "ולביתך" לרבות; ואדרבה ממה שהוצרך הכתוב ללמדנו שמביא בכורים משדה אשתו, יש לנו ללמוד ש"קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי".  8 

 8.  ב"חידושים מכתב יד" כתב: ואם תאמר וניגמר מיניה? ויש לומר דשאני נכסי אשתו שהם קנויים לו לבעל יותר משאר קנין פירות, ולבסוף עתיד לירשנה, אם תמות בחייו בעודה תחתיה.
ואיכא דאמרי, איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן, הסובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא:
דתניא: כתיב בפרשת בכורים: "ולביתך", מלמד: שאדם מביא בכורי אשתו, וקורא!?
הרי משמע: התם - בשדה של אשתו - הוא דמביא וקורא משום דכתיב "ולביתך", אבל בעלמא, בשאר שדה שיש לו לפירות בלבד, לא יקרא.
הרי למדנו, שהמוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא.
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: טעמא דידי נמי (טעמי שאני סובר: המוכר שדהו לפירות מביא וקורא), מהכא - מפסוק זה הוא דקאמינא לה, (מכאן למדתיה), שהרי לימד הכתוב בשדה אשתו, שקניינו בה כקנין הגוף דמי, והוא הדין בכל שאר קנין פירות.
איתיביה לריש לקיש האומר: המוכר שדהו לפירות מביא ואינו קורא:
היה בא בדרך לירושלים, וביכורי אשתו (ביכורים משדה נכסי מלוג שהכניסה לו אשתו) בידו, ושמע בדרך שמתה אשתו, הרי זה מביא אותן ביכורים שבידו, וקורא עליהם, שהרי ירש את גוף הקרקע, וקרינן באותה שדה בשעת קריאה: "האדמה אשר נתתה לי ה'".
ומשמע: מתה אשתו קודם שהביא, אין אכן קורא הוא "מקרא בכורים", אבל לא מתה, ואין לו בשדה אלא קנין פירות לא קורא, ותיקשי לריש לקיש!?
ומשנינן: הוא הדין דאף על גב דלא מתה אשתו, הרי הוא קורא ; ודקשיא לך: אם כן למה שנינו: "ושמע שמתה אשתו":
"ומתה" איצטריכא ליה (חידוש יש בדבר), כי סלקא דעתך אמינא: ליגזור - באופן זה שבשעת לקיחת הפירות מן השדה היתה השדה של אשתו, ועד שעת הבאה נעשתה השדה שלו, שלא יקרא מקרא בכורים - גזירה משום דרבי יוסי בר חנינא!
דאמר רבי יוסי בר חנינא:
דברי רבי יוסי בר חנינא מתפרשים כאן, כפי שפירשם הרשב"ם בבב בתרא פא ב.
בצרן לבכורי פירות שדהו, ושגרן לירושלים ביד שליח.
או שבצרן השליח, ומת שליח בדרך, ובא בעל השדה עצמו להביאם.
הרי זה מביא ואינו קורא, שנאמר: "ולקחת, והבאת", כלומר, הרי כתיב: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך", ולא היה לו לומר אלא: "והבאת מארצך", ולמה הוצרך הכתוב להזכיר את הלקיחה.
אלא ללמד: עד שתהא לקיחה מן השדה דהיינו בצירה, והבאה באחד, באדם אחד.
ולכן, כשבצר הוא והביאן השליח אין בעל הבית קורא, וכן אם בצרן השליח ומת, ובעל הבית מביא, אין בעל הבית קורא ; אבל אם בצרן השליח והביאן השליח עצמו, כי אז בעל הבית קורא, כי היתה הבצירה וההבאה באחד, (אבל השליח לעולם אינו קורא, ואפילו אם בצרן הוא והביאן הוא).
ואף כאן היות ובשעת בצירה היתה השדה של האשה, ובשעת הבאה היתה השדה שלו, הרי זה כמי שלקיחה והבאה אינם באחד, והייתי אומר שלא יקרא.
קא משמע לן הברייתא שמכל מקום מביא וקורא, אך סיבת הקריאה אינה "משום" שמתה אשתו, אלא "אף" שמתה אשתו.
ואזדו רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו (הלכו רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקת זו, לשיטתם שנחלקו כעין זה בענין אחר).

דרשני המקוצר[עריכה]