פרשני:בבלי:גיטין נד ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נד ב

חברותא[עריכה]

א. איסור שנתערב בהתר, מן התורה בטל הוא ברוב שנאמר (שמות כג ב): "אחרי רבים להטות".
ב. מדרבנן, אין ערלה, ולא כלאי הכרם, בטלים, אלא במאתים.
ג. דברים חשובים, אינם בטלים, מדרבנן, אפילו באלף.
ד. "אגוזי פרך" (אגוזים של מקום ששמו פרך) הם מן הדברים החשובים שאינם בטלים כלל. ודוקא כשהם שלימים אבל אם "נתפצעו" (נשברו) בטלה חשיבותם.
ה. "אין מבטלין איסור לכתחילה" כלומר, אסור לערב איסור בהיתר, כדי לבטלו,  1  ואף אם נתערב באופן שאינו בטל ברוב, אסור לעשות מעשה שיגרום לביטולו ברוב.

 1.  לדעת התוספות, אין איסור זה אלא מדרבנן, ולדעת הראב"ד, מן התורה אסור לערב איסור בהיתר כדי לבטלו, ראה רשב"א חולין צח ב, ולהלן בהערה.
אגוזי פרך של היתר, ונפלו לתוכן אגוזים של ערלה, שחשובים הם, אינם בטלים, אפילו באלף, וכל התערובת אסורה.
חזרו ונתפצעו (נשברו), אחרי שנפלו ונתערבו.
אחד שפצען שוגג שלא נתכוין לבטל חשיבותן, ואחד שפצען מזיד, (כדי לבטלן בכך) לא יעלו (לא בטלו). כי "אין מבטלים איסור לכתחילה". וכיון שעבר על דברי חכמים קנסו רבנן, במזיד, ואף בשוגג, אטו מזיד.
ואלו הם: דברי רבי מאיר ורבי יהודה.
רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בשוגג, יעלו, (בטלים הם), במזיד, לא יעלו. שקנסוהו חכמים במזיד, ולא קנסוהו בשוגג, אטו מזיד.
והא הכא, דמדאורייתא אפילו חד בתרי (אחד של איסור בשנים של היתר) בטל ברוב ונמצא, שכבר בטלו האגוזים, מדין תורה, משעת נפילתם.
ורק מדרבנן הוא דגזור, שלא יתבטלו אגוזי פרך שלימים, ונמצא, שעל ידי פציעתן, עבר איסור דרבנן, ולא איסור תורה.  2 

 2.  לפי השיטות ש"אין מבטלין איסור לכתחילה" אינו אלא איסור דרבנן, צריך עיון, לשם מה היתה צריכה הגמרא להדגיש שמן התורה חד בתרי בטיל, הלא אף בלאו הכי אין כאן אלא איסור דרבנן? - "פלתי". וראה בתשובת "נודע ביהודה" (תניינא יורה דעה סימן מה ד"ה והשלישית), שאף למאן דאמר שאינו אסור אלא מדרבנן, אין זה אלא בתערובת לח בלח, אבל יבש ביבש שהאיסור בעין, ואם יבוא אליהו ויאמר שזוהי החתיכה האסורה, הרי הוא עומד באיסורו הקודם, (אלא שכל זמן שאין מכירין אותו, מותר מגזירת הכתוב ד"אחרי רבים להטות"), בזה לכולי עלמא לא התירה התורה לבטלו לכתחילה. ולדבריו, מיושב מה שהיתה הגמרא צריכה להדגיש, שאין כאן אלא איסור דרבנן, היות שמן התורה חד בתרי בטיל - "מלא הרועים". וראה ב"אילת השחר", שבאיסורי הנאה יש לומר, שלכולי עלמא אסור לבטלן מן התורה, שהרי נהנה בהתירן, וכן כתב ב"חוות דעת" סימן צט.
ואף על פי כן, קא קניס רבי יהודה, אם פצען בשוגג, אטו מזיד, אף על פי שאינו אלא איסור דרבנן.
ולעיל אמרנו, שרבי יהודה אינו קונס, בדרבנן, שוגג אטו מזיד!?
ומשנינן: התם (בביטול האגוזים), היינו טעמא דרבי יהודה שקנס, משום דחיישינן דילמא אתי לאיערומי, ולבטלן במזיד ובמתכוין, ויאמר: שוגג הייתי, ולא נתכוונתי לבטלן.
ועל כן, בענין ביטול ברוב, קנס רבי יהודה, את השוגג, שמא מזיד היה.  3 

 3.  הקשו המהר"ם שי"ף והרש"ש, הרי במטמא ומדמע גם כן שייך חששא דדילמא אתי לאיערומי, ולמה לא קנס רבי יהודה את השוגג! ? וראה ברשב"א נג א ד"ה ומה טעם, ובמה שתירץ המהר"ם שי"ף, וב"אילת השחר".
בבריתא לעיל למדנו שרבי יוסי קונס את המבטל איסור במזיד.
ולפיכך מקשינן: רמי דרבי יוסי אדרבי יוסי:
דתנן:
אף על פי, שערלה (פירות אילן בשלש שנותיו הראשונות) וכלאי הכרם, (גפן שזרעו עמה זרעים, וגדלה עמהם) בטלים במאתים, מכל מקום, דווקא, כשהם תלושים, אם במחובר, חשובים הם  4  ואינם בטלים.

 4.  כך כתב רש"י. (דהוה ליה קבוע - "חוות דעת" יורה דעה קי ו בביאורים, וראה שם דעת הר"ש מקינון). וראה ב"חזון איש" ערלה ג ב, שקנס חכמים הוא, שלא יתבטל האיסור כשהוא מחובר, היות שעל ידי פשיעתו התערב האיסור, וראה שם שדייק כן מלשון הרמב"ם.
נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות בשדה, ואינו מכירם.
הרי זה לא ילקט, כי כל עוד הם מחוברים, אינם בטלים, ועל ידי לקיטתו הוא מבטל את האיסור.
ואם עבר וליקט, יעלו באחד ומאתים.  5 

 5.  א. כלומר, מה שליקט מותר באכילה, אם יש בכל הנטיעות מאתיים כנגד האיסור. ב. משמע, דאף אם יש בנטיעת הערלה הרבה פירות, ובנטיעה שליקט ממנה יש רק מעט פירות, מכל מקום בטילה הנטיעה של ערלה במאתים נטיעות של היתר, אף על פי שאין האיסור בעצם הנטיעות אלא בפירות - "אילת השח ר".
ובלבד, שלא יתכוין ללקט על מנת לבטלן, וכגון שסבור הוא שכבר בטלו במחובר.
אבל אם ליקט על מנת לבטל, אינן בטלים, כי קנסוהו חכמים היות ועבר על דבריהם במזיד.
רבי יוסי אומר: אף המזיד ומתכוין ללקט על מנת לבטל, לא קנסוהו חכמים ויעלו באחד ומאתים.
הרי, שאין רבי יוסי קונס אפילו את המזיד, ולעיל בברייתא דאגוזי פרך שנפלו ונתפצעו אמר רבי יוסי: "במזיד לא יעלו"!?
ומשנינן: הא אתמר עלה (הרי כבר נאמר על אותה ברייתא):
אמר רבא: מילתא דלא שכיחא היא, כי אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת.
והיות דלא שכיחא, לא החמירו חכמים.
אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא, וקנסו חכמים את המזיד.
וכן, כי אתא רבין (כשבא רבין מארץ ישראל לבבל) אמר בשם רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.
מתניתין:
ארבע "עבודות דם" יש בקרבן: שחיטה, קבלת הדם, הולכתו וזריקתו.
זמן יש להקטרת הקרבן - עד עמוד השחר, וכן לאכילתו יש זמן קצוב לכל קרבן, ואם חשב בשעת אחת מעבודות הדם להקטיר את אימוריו, או לאכול את בשרו, לאחר זמנם, נתפגל הקרבן ונפסל.  6 

 6.  כך כתב רש"י. ואפילו בקרבן הבא בנדבה, ואין הבעלים חייב באחריותו, מכל מקום יש כאן נזק לבעלים, שהרי להביא דורון היה מבקש - רש"י נג א. ויש מפרשים שהכהנים משלמים להקדש, ואף על פי שהקדש נתמעט מתשלומי נזיקין (ראה לעיל מט א), מכל מקום מדרבנן חייב לשלם, ראה ב"חידושי הריטב"א" נג א.
הכהנים שפיגלו קרבן במקדש, ופסלוהו  7  אם היו מזידין חייבין לשלם לבעלים את דמי הקרבן, ואף על פי ש"היזק שאינו ניכר" הוא, ולאו שמיה היזק, מכל מקום, חייבום חכמים לשלם, מפני "תיקון העולם" שלא יהיה כל אחד הולך ומזיק את חבירו ב"היזק שאינו ניכר" (וכפי שנתבאר בגמרא לעיל נג א)xxx

 7.  "במקדש" - ולא בבמת יחיד, כי שם לא תיקנו חכמים שמזידים חייבים - "תפארת יעקב". וראה שם, שלמאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק, לא תיקנו חכמים בבמה שהשוגגים פטורים.
ואם היו שוגגים, אינם חייבין לשלם, ולא קונסים שוגג אטו מזיד, כי אם נקנוס ימנעו הכהנים מלעבוד.  8 

 8.  תוספות לעיל נג ב ד"ה בדאורייתא.
גמרא:
תנו רבנן:
מי שהיה חבירו עושה עמו בטהרות, ואמר לו: "טהרות שעשיתי עמך - נטמאו".
וכן מי שהיה חבירו עושה עמו בזבחים (עובד עבודה בקרבן שלו) ואמר לו: "זבחים שעשיתי עמך - נתפגלו". כלומר, אני פיגלתי את הקרבן.  9 

 9.  רש"י.
בשנים אלו: נאמן. אבל, אמר לו: "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני - נטמאו", אינו נאמן.
וכן אם אמר לו: "זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני - נתפגלו", אינו נאמן.
ומקשינן: מאי שנא רישא, דלא אמר ליה "ביום פלוני" ונאמן הוא, ומאי שנא סיפא, דאמר ליה "ביום פלוני" ואינו נאמן!?
אמר (תירץ) אביי: כל שבידו לעשות, בשעה שמודיעו, נאמן הוא.
וברישא מיירי, כגון, שעדיין בידו לטמא את הטהרות, וכן בזבחים, כגון שהודיעו כהן בין שחיטה לזריקה, ואמר לו פיגלתי בשחיטה, ועדיין בידו לפגל בזריקה.  10 

 10.  א. כך כתב רש"י. והרא"ש כתב, ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו, אלא הואיל וברשותו הם, הרי הן כשלו ונאמן עליהן. וראה בש"ך יורה דעה קכז א, שהשולחן ערוך פסק כרש"י והתוספות והראב"ד והרשב"א, ודלא כדעת הרא"ש והטור; ונפקא מינה, כאשר הם עדיין ברשותו, אך אין בידו לטמאן ולפגלן. (וראה בתוספות רי"ד מה שדקדק בלשון אביי, שאמר, כל "שבידו" ולא כל "שהן בידו"). וראה ב"חזון איש" (ליקוטים כאן), שאין הרא"ש חולק על רש"י, ומודה הוא שלא להאמינו אם אין בידו לעשות, אלא שהרא"ש מחדש, שאין נאמנותו מטעם מיגו, אלא מטעם שהם ברשותו, והרי הוא כבעליו. וראה עוד ב"מטה יהונתן" על דברי הש"ך הנ"ל, בתוספות הרא"ש, ב"פני יהושע" ד"ה ואומר רבינו תם, וב"שב שמעתתא" שמעתא ו פרק ו. ב. אף על פי שאותו פיסול שאומר, אין בידו לעשות, מכל מקום נאמן הוא, שהרי אומר "בשחיטה פיגלתי", ואנו מאמינים אותו, היות ובידו לפגל בזריקה.
ו"ביום פלוני" דסיפא, היינו, שכבר יצאו מידו, ולפיכך - אינו נאמן לפוסלו.
רבא אמר: אף על פי שעכשיו אינו בידו, נאמן הוא.  11  וסיפא, דקתני "ביום פלוני אינו נאמן", כגון דאשכחיה (שמצאו), אחרי שיצאו הטהרות והזבחים מתחת ידו,  12  ולא אמר ליה, ולא מידי (מאומה).

 11.  א. תוספות ד"ה אמר. וראה ברש"י ד"ה רבא אמר, שכתב: "אף על פי שאין בידו נאמן", ולא כתב "שאין בידו עתה". וראה ביאור הגר"א קכז א, שרבא לא פליג על אביי, ועל כן אף דקיימא לן כרבא, כתב השלחן ערוך שאם הוא בידו - נאמן. ב. ראה בקידושין סה ב: אמר לו עד אחד "נטמאו טהרותיך" (או: "אכלת חלב" לחייבו קרבן, או: "שורך נרבע" ופסול לקרבן), והלה (הבעלים) שותק, נאמן. ואף על פי שאינו בידו, ולא היה בידו מעולם. והקשו התוספות, הרי לדעת אביי אין עד אחד נאמן אלא אם כן בידו הוא, ולדעת רבא צריך להיות שהיה בידו מעיקרא לכל הפחות! ? ותירצו תוספות: דהתם שאני שהבעלים שותק, ואינו מכחיש דברי העד, ושתיקתו כהודאה היא, אבל הכא מיירי במכחישו או באומר איני יודע, ולפיכך אין העד נאמן אלא אם כן "בידו". וראה בראשונים שחלקו על תוספות, וסוברים, שעד אחד נאמן בכל מקום, אף כשאינו בידו, ושאני הכא, שהוא פועל ושליח, והדבר מוטל עליו לעשות, ולכך אין להאמינו אלא אם כן בידו הוא, או היה בידו, ראה בתוספות רי"ד, ברשב"א (ובציון 347 שם), וב"חידושי ריטב"א" (וציון 634).   12.  ראה ב"חידושי הריטב"א", שהביא מחלוקת, אם נאמן כאשר בשעה שמסר לו את הטהרות לא אמר לו, ורק בפעם הבאה שפגשו אמר לו, וראה בתוספות רי"ד, הסובר, שאף לרבא אינו נאמן אלא כשהן ברשותו, אף על פי שאין בידו לעשות. וראה ב"כתב סופר" שבירר את שיטות הראשונים בסוגיא.
ולבתר הכי (אחר כך) אשכחיה ואמר ליה שנטמאו ונתפגלו, ועל כן אינו נאמן.
כי, אם היה דובר אמת, היה אומר לו כשפגשו בפעם הראשונה, והיות ולא אמר לו דבר זה מתחילה, אנו אומרים שמא כדי לצערו הוא אומר כך, ובאמת לא נטמאו הטהרות ולא נתפגלו הזבחים.  13  ההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו",

 13.  "חידושי הריטב"א".
אתא בעלים, לקמיה דרבי אמי, לשאול אותו אם עליו להאמין לדברי חבירו, היות שעכשיו אין בידו לטמאן.
אמר ליה רבי אמי: מצד שורת הדין, אינו נאמן, ואינך צריך לחשוש לדבריו, כדעת אביי.  14 

 14.  "חידושי הריטב"א". אבל אליבא דרבא נאמן הוא, כי אמר לו "נטמאו" בפעם ראשונה שפגשו, (ומה שנקט ההוא גברא: "ביום פלוני", אינו מתפרש כמו "יום פלוני" דברייתא). ולפי השיטות (ראה לעיל הערה 12), שאם מסר לו מיד ליד את הטהרות, ולא אמר ליה מידי אינן נאמן, צריך לפרש כאן, שהטהרות נמסרו על ידי שליח. ולפי השיטות שבשעת מסירה עצמה יתכן שהתבייש ממנו, ואף אם אמר לו שנטמאו בפעם הבאה נאמן הוא, ניחא טפי. ולדעת התוספות רי"ד, רבי אמי סובר כרבא, וכאן אינו נאמן, היות ואין הטהרות ברשותו, ולפי זה, דעת רבי יוחנן לקמן, היא שיטה שלישית; וראה מה שכתב על זה ב"חידושי הריטב"א ".
אמר לפניו (לפני רבי אמי) רבי אסי: רבי, אתה הוא שאומר כן! אבל רבי יוחנן חולק עליך וסובר כרבא, כי, הכי (כך) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה להקל, אף לאחר זמן, היות שהתורה האמינתו.
ומפרשינן: והיכן האמינתו תורה.
אמר רבי יצחק בר ביסנא: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח!
דכי אמר (כאשר יאמר): פיגול הוא פר ושעיר של יום הכיפורים, מהימן (נאמן הוא).
כי, הרי פיגול שייך בכל קרבן, ואף בפר ושעיר של יום הכיפורים.  15 

 15.  ובכל ארבעת העבודות - תוספות, וראה ברמב"ן ד"ה דלמא. וב"פני יהושע" כתב, שמדינא ד"וכל אדם לא יהיה באהל מועד", מוכח, שהכהן נאמן; וראה ב"אילת השחר".
א. פר ושעיר של יום הכיפורים, מזה הכהן הגדול מדמן, בקודש הקדשים כנגד הכפורת שעל הארון, ובקודש (בהיכל) - כנגד הפרוכת, ונותן מדמם על מזבח הזהב.
ב. בזמן שמזה הכהן הגדול את דם הפר והשעיר, אסור לכל אדם להיות עמו, שנאמר (ויקרא טז יז): "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו".
וקיבלו חכמים (יומא מד) שבין בשעה שמזה את הדם בקדש הקדשים, ובין בשעה שמזה את הדם בהיכל אסור לכל אדם להיות עמו.
ומנא ידעינן (מנין לנו), שאכן נתפגל הקרבן, אם אינו נאמן בעדותו.
שמא תאמר, עדים היו עמו וראוהו מפגל,
והכתיב: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" בשעת עבודת הדם.  16 

 16.  לענין הזאת הדם בקודש הקדשים, לא היתה הגמרא צריכה להביא מקרא זה, כי בלאו הכי פשיטא שאסור לזרים להכנס לקדש הקדשים ללא צורך. ומה שהביאה הגמרא קרא ד"וכל אדם לא יהיה באהל מועד", הוא כדי להוכיח אף ממתנות שבהיכל, ראה ברש"י ד"ה כהן גדול, וד"ה ודלמא דחזיניה בפשפש. וראה ב"פני יהושע" ד"ה היכן האמינתו, וב"אילת השחר".
אלא לאו, על כרחינו משום דמהימן, הכהן גדול עצמו, בעדותו, כאשר יצא מאהל מועד ויאמר "פיגלתי", ואף על פי שכבר אין בידו לפגל, ושמע מינה דלא כרבי אמי ואביי.
ודחינן: וממאי, דלמא כגון דשמעניה (שמענו אותו), מבחוץ, דפגיל בפיו, ואמר  17 : "הריני מזה מן הדם, על מנת להקטיר אימורין לאחר זמנם".

 17.  מהסוגיא משמע, שאין פיגול חל על ידי מחשבה בעלמא, אלא צריך שיוציא בפיו - תוספות בבא מציעא מג ב. וראה בתוספות הרא"ש כאן, ב"פני יהושע" וב"תפארת יעקב".
ואם כן, אין כאן "נאמנות" של הכהן הגדול, אלא ידיעה ברורה בעדים.
ומפרשינן: על כרחך נאמן הוא, דאי לאו דמהימן לנו, הכהן הגדול, אף על גב דשמעניה כשהיה בפנים, נמי לא מהימן, דדילמא לבתר הכי קאמר.
כלומר, אף אם שמענו אותו אומר, שמפגל הוא בשעת הזאה, הרי מנין לנו, שאכן בשעת עבודה, ממש, אמר את דבריו, ושמא, אחרי העבודה אמר כן, ואינו פיגול.  18 

 18.  הלשון משמע, שאם אמר, ואח"כ נתן את המתנות בשתיקה, הוי פיגול.
אם כן, על כרחך, נאמן, הכהן הגדול, לומר לנו, אחרי יציאתו, שהוא פיגל בשעת עבודה.
שני פשפשין (פתחים קטנים) היו פתוחים להיכל אחד בצפון ואחד בדרום, ומהם היה אפשר לראות את מה שנעשה בהיכל.  19 

 19.  ולול (חלון) קטן היה פתוח לקדש הקדשים, ודרכו אפשר לראות מאחורי קדש הקדשים את מה שנעשה לפני ולפנים.
ודחינן: אכתי ליכא ראייה, כי יש לומר: דילמא דחזיניה (ראינוהו) בשעת הזאת דם בהיכל  20  בפישפש, (דרך הפישפש), ושמענו אותו מפגל באותו שעה!? ומסקינן: אכן, קשיא לן, כיצד הוכיח רבי יוסי את דינו.

 20.  א. כך פירש רש"י, שהגמרא דיברה על מתנות שבהיכל, ואין אפשרות לראות אותו אלא דרך הפישפשים שבצידי ההיכל. ועל הזאות שבקדשי הקדשים גם כן קשה כיצד נוכל לראות את הכהן הגדול באותה שעה, וכתב רש"י, שהיה אפשר לראותו דרך ה"לול" שהיה פתוח לקדש הקדשים, (כי אם נאמר שאי אפשר לראותו שם, אם כן אי אפשר לפסול את הפר והשעיר, שהרי אין לנו הוכחה שפיגל אותם במשך כל עבודות הדם שלהם, ראה בתוספות זבחים מא ב בד"ה ממאי). ב. ראה בתוספות זבחים נה ב, שהקשו על פירוש רש"י, שהרי אי אפשר לראות דרך הפישפשים את מה שעושה הכהן בהיכל, ראה שם. ועוד, אין צורך בפישפשים כי אפשר לראותו דרך פתח ההיכל. ועל כן פירשו התוספות שם, ש"פישפש" דהכא "לול" הוא, ובמתנות שבקדש הקדשים עסקינן, וראה עוד בתוספות הרא"ש כאן. ג. במשכן שהיה במדבר, לא היה לול פתוח אל קדש הקדשים, ואם כן צריך להבין איך היה הכהן הגדול נאמן לומר שפיגל את הפר והשעיר בקדש הקדשים? וראה ב"אילת השחר".
ספר תורה צריך לעבד את הגוילים, עליהם הוא נכתב, לשמו, וכמו כן צריך לכותבו, ובפרט את אזכרותיו (שמות הקודש שבו),  21  לשם ספר תורה.

 21.  א. ראה בתוספות מנחות מב א, ד"ה ואל, שצידדו לחלק בין כתיבת שמות הקודש לבין כתיבת שאר הספר, וראה שם שיטה אחרת, הסוברת, שכתיבה בסתמא כשירה היא, ואין לפסול אלא אם כן כתב להדיא שלא לשמה. ב. ראה בהלכות ספר תורה של הרא"ש סימן ד, שכל כתיבת ספר תורה צריכה להיות לשמה, ואף על פי כן יש דין לשמה מיוחד באזכרות, (וכן הוא בשלחן ערוך יורה דעה רעו ב), וראה ב"תפארת שמואל" על הרא"ש שם באות ב.
ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי אמי.
אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני (עבור פלוני) את האזכרות שלו, לא כתבתים לשמן ופסול הוא.
אמר ליה (שאלו) רבי אמי: ספר תורה ביד מי הוא נמצא? אמר ליה: ביד לוקח הוא.
אמר ליה: אם כן, נאמן אתה להפסיד את שכרך, כי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
ואין אתה נאמן להפסיד את ספר התורה ולפוסלו, הואיל ואינו בידך.  22 

 22.  כך כתב רש"י, ומשמע שרבי אמי סובר כאביי, שהרי לדעת רבא אין צורך שיהיה בידו, וסגי במה שאמר לו בפעם ראשונה שפגש אותו. וכתב הרשב"א, שאם הספר בידיו של הסופר, נחשב "בידו לפוסלו", היות ויכול הוא לגרור את השמות, ולכתבן מחדש שלא לשמן. והרא"ש כתב, שזה אינו נחשב בידו לפסול, ומכל מקום נאמן הוא, היות והספר נמצא ברשותו, ראה לעיל הערה 10. עוד כתב הרשב"א, שאפשר לפרש את דברי רבי אמי כדעת רבא, ואף על פי שבמעשה הקודם סבר רבי אמי כאביי, מכל מקום אחרי ששמע שרבי יוחנן רבו סובר כרבא, חזר להורות כרבא, וראה עוד ב"חידושי הריטב"א". ובתוספות רי"ד כתב, שרבי אמי סובר כמו רבא, ואף על פי כן שאלו "ספר תורה בידי מי", כי אף לדעת רבא, אינו נאמן אם אין הספר ברשותו, ראה לעיל הערה 12.
לשונו של רבי אמי: "נאמן אתה להפסיד את שכרך", משמע, שכר כתיבת כל ספר התורה.
ועל כן, אמר ליה (שאל) רבי ירמיה את רבי אמי: נהי (אף אם נאמר) דהפסיד שכרם של אזכרות שלא כתבן לשמן.
שכר דספר תורה כוליה, מי (האם) הפסיד, הלא כתב את כולו, חוץ מאזכרות שבו, לשמו!?
אמר ליה רבי אמי: אין (כן הדבר), את כל שכרו הפסיד!
שהרי כל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן, אין תקנה להכשירו ואינו שוה כלום.  23 

 23.  א. אין כוונת דברי רבי אמי "שאין הספר שוה כלום", כפשוטם, שהרי אפשר ללמוד בו, ורק את העודף ששוה ספר תורה כדין לא יתן לו - מרדכי סימן שצד בשם ראבי"ה. והמהרש"ל כתב, שאסור ללמוד בספר זה, גזירה שמא יבואו לקרא בו בציבור. וראה עוד מה שכתב הט"ז סוף סימן רפא; ובגליון רבי עקיבא איגר לשלחן ערוך יורה דעה רעו ב, הביא בשם שו"ת "דבר שמואל", שהסתפק, אם פסול אזכרות שלא לשמן הוא פסול דאורייתא, או רק פסול דרבנן, וב"קרית ספר" על הרמב"ם סובר, שהוא מדרבנן, ואם כן, האיסור ללמוד בו הוא גזירה לגזירה. וראה ב"בית יוסף" סוף סימן רעו בשם הרשב"ץ, שאפשר לקלף את האזכרות, ולכתבן מחדש כהלכתן, ואף על פי כן הפסיד הסופר את שכרו, ראה שם. ובשו"ת ריב"ש סימן ז', וב"חידושי הריטב"א", כתבו, שאי אפשר לקלף את האזכרות ולכתבן מחדש, היות והספר יהיה "מנומר". ב. דברי רבי אמי צריכים ביאור, כי היות והספר כשר, נמצא שהלוקח נהנה מעבודתו של הסופר, ולמה לא ישלם לו על כך? וראה מה שכתב בזה ב"אילת השחר".
ושאלינן: ואמאי אין לו תקנה, ליעבר עלייהו קולמוס, וליקדשיה, כלומר, למה לא יעבור שוב על האזכרות, ויכתוב, על גבי כתב הראשון, לשמו!?  24  כמאן, אמרת, דאין לו תקנה!

 24.  ראה בחתם סופר לעיל כ א, שמסוגיין מוכח, דשרי למחוק אזכרה שנכתבה שלא לשמה כדי לכתוב לשמה, שהרי כתב על גבי כתב נחשב מחיקה של הראשון; וראה ב"אילת השחר".
נימא, (האם נלמד מכאן) דרבי אמי סבירא ליה, דלא כרבי יהודה, המכשיר בהעברת קולמוס לשמו!?
דתנן: הרי שהיה צריך לכתוב את שם השם בספר תורה, ובטעות נתכוון לכתוב יהודה.
וטעה ולא הטיל בו דלת (לא כתב אות דלת) כפי שהיה סבור שיהודה הוא צריך לכתוב, ונמצא, שכתב את השם במקומו הראוי, ושלא לשמו.
כיצד יעשה, לתקן את הדבר, מעביר עליו קולמוס, לשמו, ומקדשו, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: אין כתיבת שם השם הזו מן המובחר וספר תורה זה, פסול הוא.  25 

 25.  ראה לעיל כ א, שרב חסדא סובר בדעת רבנן, שאי אפשר להכשיר על ידי כתב עליון שנעשה בכשרות, ורב אחא בר יעקב סובר, שטעמם של רבנן הוא, משום שנאמר (שמות טו): "זה אלי ואנוהו".
ומסקינן: אפילו תימא כרבי יהודה אתי שפיר דברי רבי אמי.
כי, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, שמעביר עליו קולמוס ומקדשו, אלא בחדא אזכרה.
אבל באזכרות דכולי ספר תורה, לא הכשיר רבי יהודה, משום דמיחזי הספר תורה כמנומר (בגוונים גוונים) שהרי כולו כתוב בכתיבה אחת, והשמות - בכתיבה על גבי כתיבה.
ההוא גברא דאתא לקמיה דרבי אבהו.
אמר לו: ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילים שלו (שעליהם נכתב הספר), לא עיבדתים לשמן, ופסול הוא.
אמר לו: ספר תורה זה ביד מי הוא נמצא?
אמר לו: ביד לוקח
אמר לו: מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך, כי הודאת בעל דין כמאה עדים היא.
אתה נאמן גם כן, להפסיד ולפסול את ספר התורה בעדותך, כי חזקה עליך, שלא תאמר שקר, ותפסיד את שכרך חינם.  26 

 26.  דברי רבי אבהו צריכים הבנה, לשם מה שאל אותו מתחילה, ספר תורה ביד מי, הרי בין כך ובין כך נאמן הוא היות ומפסיד את שכרו! ? ותירץ המהר"ם שי"ף שרבי אבהו רצה להדגיש לו דבר זה, שאף אם הספר ביד לוקח, נאמן המוכר היות ומפסיד את שכרו. וראה עוד ברשב"א, ב"חידושי הריטב"א", ב"חידושים מכתב יד", ובש"ך רפא ט.

דרשני המקוצר[עריכה]