פרשני:בבלי:גיטין יח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין יח א

חברותא[עריכה]

אמר ליה, שאל רבינא לרבא: כתביה את הגט עם זמן,  ואותביה - והניחו, בכיסתיה - בכיסו, דאי מיפסייה תיפייס - שאם יתפייסו מהקטטות שביניהם לא יגרשנה, מאי? האם הגט הזה כשר ליתן לה, או לא.
כי אם תאמר שגט כזה כשר, אם כן יכול לחפות הבעל על אשתו, שיכתוב גט, ויחזיק את הגט תחת ידו, ואם תזנה, יתן לה את הגט, והיא תאמר שמשעת כתיבה נתגרשה.
אמר ליה רבא: מקרה כזה הוא לא מצוי, ואין לחוש לו, כי לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה.
אמר ליה רבינא לרב אשי: בכל הגיטין הבאים ממדינת הים, דמיכתבי בניסן, ולא מטו, ואינם מגיעים ממדינת הים עד תשרי, מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי יכול לחפות עליה, אם תזנה בין ניסן לתשרי.
אמר ליה רב אשי: הנהו גיטין - קלא אית להו, שנכתבו ביום אחד, אך נמסרו ביום אחר, ויודעים את יום המסירה, ולא יוכל לחפות עליה.
איתמר: מאימתי מונין לגט, לאשה שהתגרשה בגט, את שלושת חודשי ה"הבחנה", שקבעו חכמים כי אשה לא תתחתן עם בעל שני, אלא רק אחרי שעברו שלושה חודשים מיום שנתגרשה או נתאלמנה מהבעל הראשון, כדי שנדע למי משתייך הולד שנולד לאחר הגירושין או מיתת בעלה הראשון, אם לבעל הראשון או לבעל השני. ולכך תקנו שלעולם תמתין האשה מלהנשא לבעל שני, עד שלושה חודשים.
ונחלקו האמוראים מאימתי גרושה צריכה למנות את שלשת חדשי ההבחנה, משעת כתיבת הגט, או משעת נתינתו, שהיא שעת הגירושין.
רב אמר, משעת נתינה של הגט.
ושמואל אמר, משעת כתיבה של הגט.
והטעם של שמואל הוא, כיון שמכתיבת הגט אסור לו להתייחד עמה, כי אם יתייחד עמה הגט יפסל (משום "גט ישן"), אם כן ודאי הדבר שלא נתייחד עמה אחר זמן כתיבת הגט, ולכן, יכולה היא לה למנות שלושה חודשים משעת כתיבת הגט.
ורב לא חולק על סברא זו, אלא הוא חלק על שמואל מטעם גזירה, וכמבואר בהמשך.
מתקיף לה רב נתן בר הושעיא, לשמואל: לדבריך, שמשעת כתיבה האשה יכולה היא למנות את שלושת חודשי ההבחנה, אם כן, יאמרו שתי נשים בחצר אחת - של בעל אחד ונתגרשו שניהם ביום אחד ולאחת מהם כתב את הגט לפני הגירושין ונמצא שזו תהא אסורה עד שיעברו שלושה חודשים ולאחת כתב את הגט חודש לפני הגירושין ונמצא שזו תהא מותרת אחרי שני חודשים וזה דבר שאנשים יתמהו עליו.
אמר ליה אביי: אנשים לא יתמהו על כך, כי זו שאסורה עד שלושה חודשים, זמן גיטה מוכיח עליה, שנכתב הגט בשעת הגירושין, וצריכה להמתין מאז שלושה חודשים. וזו שנכתב הגט חודש לפני הגירושין, זמן גיטה מוכיח עליה מתי הגט נכתב, ומאותו זמן היא ממתנת שלושה חודשים. ולכן אחר חודשים היא תהא מותרת.
תניא כוותיה דרב, ותניא כוותיה דשמואל.
תניא כוותיה דרב: השולח גט לאשתו, ונשתהה שליח בדרך שלושה חודשים, אפילו הכי, כשהגיע גט לידה, צריכה להמתין שלושה חודשים מזמן הגירושין.
ו"לגט ישן"  15  - אין חוששין, שהרי לא ראינו שנתייחד עמה - ואין חוששין שמא בא עליה.

 15.  כל גט שאחר כתיבתו בא הבעל על האשה, הגט פסול משום הולד שיולד לאחר מכן, כי יאמרו האנשים שהולד הזה אחרי הגירושין הוא נולד, ומזנות הוא נולד, ולכן פסלו חכמים מלגרש בגט כזה, והוא נקרא "גט ישן".
וכאן מתבאר, שרב, הסובר שמונין משעת הגירושין ולא מזמן כתיבת הגט, טעמו אינו משום החשש שמא בא עליה בעלה לפני הגירושין, כי זה נתבאר בברייתא שלא חוששים שמא בא עליה. ובהכרח, הטעם שרב פסל, הוא כמו שאמר רב נתן בר הושעיא לרבה, שתי נשים של אדם אחד שנתגרשו באותו יום, וזמן כתיבת גיטם שונה, ימצא שימתינו זו ב' חודשים וזו ג'
- וזה דבר תמוה. ולכן סבר רב שלעולם מונין מהגירושין.
תניא כוותיה דשמואל: המשליש גט לאשתו ביד שליש, ואמר הבעל לשליש: אל תתנהו לה אלא לאחר שלושה חודשים! משנתנו לה את הגט, מותרת לינשא מיד, ואינה צריכה עוד לחכות שלושה חודשים של הבחנה. כי את חודשי ההבחנה סופרים משעת כתיבת הגט.
ולגט ישן, אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה.
רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי - הנהיגו את הצורך בשלושה חודשי הבחנה, משעת כתיבה, כשמואל.
רב פפי ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי את שלושה החודשים משעת נתינה - כרב.
והלכתא משעת כתיבה, כשמואל.
איתמר -
בשנה השביעית נוהגת מצות שמיטה בעבודת הקרקע, ומצות שמיטת כספים, שנשמטים החובות הכספיים.
ונחלקו חכמים מהם החובות שנשמטים בשביעית:
יש הסובר (במסכת שביעית י א) שרק חובות של הלוואה נשמטים ולא חובות של הקפת החנות, או שכר שכיר, וכדומה.
ויש מי שסובר שכל חוב נשמט בשביעית.
חוב שנוצר ע"י חיוב של בית דין, הנקרא "מעשה בית דין", לדברי הכל אינו משמט. ולכך, חוב הכתובה שחייב הבעל לאשתו כשגירשה, לפי כולם אינו נשמט, כי הוא "מעשה בית דין".
אך בשעה שהתחיל הבעל לפרוע את כתובתה, והיינו, שכבר שילם לה חלק מהכתובה, נהיה החוב הנותר לחוב רגיל של הלואה, שנשמט בשביעית.
ובזה נחלקו האמוראים, מאימתי כתובה נחשבת לחוב רגיל של הלואה, ומשמטת?
רב אמר: משתפגום - שהתחילה להיפרע את כתובתה, וגם תזקוף - תעמיד את שאר חוב הכתובה כהלוואה - רק אז הכתובה נחשבת כחוב רגיל של הלואה, ומשמטת בשביעית.
ושמואל אמר: פגמה - התחילה ליפרע את הכתובה, אף על פי שלא זקפה - לא העמידה את הנשאר כחוב של הלואה - די בכך שמעתה חוב הכתובה הנשאר נחשב כחוב רגיל של הלואה, ומשמט בשביעית,
או זקפה, העמידה את הכתובה כחוב של הלוואה, אף על פי שלא פגמה - שלא התחילה ליפרע, די בכך להחשיב את חוב הכתובה כחוב של מלוה שנשמט בשביעית.
תניא כוותיה דרב. תניא כוותיה דשמואל.
תניא כוותיה דרב: דתניא: מאימתי כתובה משמטת? - משתפגום ותזקוף.
אבל, אם פגמה ולא זקפה, או זקפה ולא פגמה - אינה משמטת, עד שתפגום ותזקוף.
ומפורש כרב שצריכים שני תנאים כדי שהכתובה תחשב כחוב של מלוה, ותישמט: א. שתתחיל ליפרע את הכתובה. ב. שתעמיד את הנשאר כחוב של הלוואה.
תניא כוותיה דשמואל:
דתניא: חיוב תשלומי אדם שאונס אשה, או חיוב תשלומי קנס, של אדם המוציא שם רע על אשתו, בשקר, שזינתה, וחיוב תשלומים של פיתוי - אדם שפיתה נערה בתולה, וחיוב של כתובת אשה -
שזקפן במלוה - אם העמידם כחוב של הלוואה, מעתה הם נחשבים לחוב של מלוה, ומשמטין.
ואם לאו, שלא זקפן במלוה, אין משמטין.
ומפורש בברייתא זו כשמואל, שהעמדה כחוב בלבד מספיקה להחשיב את חוב תשלום הכתובה כחוב של מלוה, ומשמטת.
ועתה מפרשת הגמרא מה הפירוש "תזקוף" במלווה:
מאימתי "נזקפים במלוה"? איך מעמידים את חוב הכתובה כחוב של הלוואה?
משעת העמדה בדין. משעה שהאשה תובעת את הכתובה בבית דין, נחשבת הכתובה כחוב רגיל של הלואה - כי נחשבת תביעתה כמי שהעמידה את חוב הכתובה כחוב רגיל של הלואה.
אמר שמואל: כתובה - כמעשה בית דין דמיא! משום שהחוב הזה לא תלוי ברצון האדם להתחייב בו, אלא בית דין מחייב כל אדם שנשא אשה להתחייב בחוב כתובה.
ונפקא מינה לכך שזה חוב של "מעשה בית דין":
מה, כמו מעשה בית דין, לא איכפת אם נכתבין ביום ונחתמין בלילה, אפילו שהלילה הבא אחר היום הוא תאריך אחר, אין זה "שטר מוקדם", שהיות ופסקו את הדין ביום, כבר יצא קול, ולכן לא איכפת לנו אם החתימה היתה בלילה שלאחריו.
אף כתובה, הנחשבת למעשה בית דין, נכתבת ביום ונחתמת בלילה, ואין כאן פסול של שטר מוקדם.
ומביאה הגמרא מעשה שהיה, שכך נהגו הלכה למעשה:
כתובתיה דרבי חייא בר רב, איכתוב ביום ואיחתום בלילה.
הוה רב התם, ולא אמר להו ולא מידי - ולא פסל את הכתובה מדין שטר מוקדם של משנתנו.
ומקשינן: לימא רב, כשמואל סבירא ליה, שכתובה, כיון שהיא מעשה בית דין, אין בה חיסרון של "שטר מוקדם".
ודחינן: אין זו ראיה שרב סבר כשמואל. כי יתכן שלעולם רב חולק על שמואל, וסובר שכתובה מוקדמת - שנכתבה ביום ונחתמה בלילה - פסולה.
ומה שרב לא מיחה בידם, משום ש"עסוקין באותו ענין" הוו, ומהכתיבה ביום עד החתימה בלילה דיברו בענין הכתובה. והעדים היו מזומנים לחתום עליה. ורק במקרה כזה, שהעדים היו מזומנים לחתום, ונתעכבו כי דיברו בענין הכתובה, אז יש קול כבר משעת הכתיבה, ושטר הכתובה כשר.
דתניא, אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק: לא שנו במשנתנו שטר שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, אלא כשאין עסוקין באותו ענין מזמן כתיבת הכתובה עד החתימה עליה.
אבל עסוקים באותו ענין, מהכתיבה, ולכן נדחתה החתימה ללילה, השטר כשר, ומשום שיש קול מהכתיבה.
שנינו במשנה: רבי שמעון מכשיר גט שנכתב ביום ונחתם בלילה.
אמר רבא מאי טעמא דרבי שמעון קסבר כיון שנתן הבעל עיניו לגרשה שוב אין לו פירות מנכסי מילוג שלה וממילא אין שום חשש בגט כזה כי האשה תוציא מהבעל או מהלקוחות את הפירות משעת הכתיבה ובאמת זה דינה.
ולחשש שמא יחפה, פירשה הגמרא לעיל שרבי שמעון לית ליה חשש זה.
אמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, אלא לאלתר שנכתב ביום ונחתם בלילה.
אבל מכאן ועד עשרה ימים, נכתב ביום אחד ונחתם אחרי עשרה ימים, לא הכשיר רבי שמעון, ומודה לרבנן.

דרשני המקוצר[עריכה]