פרשני:בבלי:גיטין נב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נב ב

חברותא[עריכה]

אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה היא לדידהו  דאתו (שמא יבואו) מוכרים למימר להו (ליתומים) נשרפו חיטכם שהיו בעלייה.
כלומר, אם יקנו היתומים במעותיהם, הרי החיטים שבעליית המוכר שייכים להם, ואם תפרוץ שריפה, לא יטרח המוכר לכבותה, כי יכול הוא לומר ליתומים: חיטים שלכם נשרפו ואתם הפסדתם.  1 

 1.  א. ואם תאמר, אם ישרפו החיטים, נאמר "לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש", ולא קנו היתומים עד שימשכו, ולא יפסידו מחמת השריפה, וכדרך שאנו אומרים כאשר הוזלו הפירות? תירץ רש"י, שאף בהדיוט, לא תיקנו חכמים שיהיו החיטים באחריות המוכר, אלא מחמת הנאה שיש לו בכך שיכול הוא לחזור בו אם יוזלו הפירות. וממילא, אין אנו יכולים לתפוס את החבל בשתי קצוות, ולומר, הרי הוא כהדיוט, לעניין אחריות המוכר בשריפה, ואינו כהדיוט, לענין חזרתו של מוכר בהוזלו הפירות; וראה עוד בתוספות, ב"חמדת שלמה" וברמב"ן. ב. ואם תאמר, משכו לקוחות פירות מן היתומים, הא אמרינן לעיל, דבין אם התייקרו הפירות בין אם הוזלו יד יתומים על העליונה, ואם כן, אין החיטים ברשות מוכר לענין שריפה, ואין זה טובתם של יתומים! ? תירצו הראשונים, כיון שהלקוחות יכולים להשתמש בפירות בשעה שירצו, על כן, אחראים הם על הפירות. ותוספות כתבו, שיש ללקוחות דין שומר שכר. והר"ן כתב, דיש להם דין שואל, ונפקא מינה, אם חייבים הם בשריפה שבאה באונס. וראה במהרש"א, "קרני ראם", "תורת גיטין" ו"חמדת שלמה" בביאור שיטות הראשונים. ג. ראה בתוספות בבא מציעא מג א ד"ה מאי, דאין לחשוש שיאמר המוכר ללוקח "נשרפו מעותיך בעלייה", אחרי שתיקנו שאין מעות קונות לו עד שימשוך, וראה עוד בסמ"ע קצח ז.
ולפיכך, טובת היתומים היא, שיוכל המוכר לחזור בו, אם יתייקרו הפירות, וממילא החיטים עומדים ברשות המוכר, ואם תפרוץ שריפה, לא יפסידו היתומים אלא המוכר.
ז. יהבי להו (אחרים) זוזי ליתמי אפירי (כדי לקנות פירות) של יתומים.
אם אייקר (התייקרו הפירות) קודם שמשכו אותם, הרי טובתם של יתומים שלא יהיו המעות קונות.
ולפיכך, לא יהא כח הדיוט שאינו קונה בקנין כסף חמור מהקדש (יתומים), ואף מן היתומים לא קנו המעות, ויכולים הם לחזור בהם.
ח. נתנו אחרים מעות ליתומים, כדי לקנות מהם פירות, וזול פירי, קודם שמשכו אותם.
סבור מינה (בני הישיבה): היינו דרב חנילאי בר אידי, שחל הקנין על ידי מעות, ולא יוכלו לקוחות לחזור בהם.
אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה הוא לדידהו, דזימנין דמצטרכי יתמי לזוזי, וליכא דיהיב להו זוזי, עד דיהבי להו (ללוקח) פירי.
כלומר, אם כאשר יתנו הלקוחות מעות ליתומים, נפסוק תמיד לטובת היתומים, בסופו של דבר יפסידו היתומים, כי אף אחד לא ירצה לתת להם מעות בלי שיקבל מיד את הפירות, והרי לפעמים זקוקים היתומים למעות ואין באפשרותם לתת מיד את הפירות.
ולפיכך, טובתם של יתומים, שבמקרה זה, יהיה דינם כהדיוט, ואין הלקוחות קונים קנין גמור עד שעת משיכה.
ונמצא, שדין היתומים, שוה לשאר בני אדם, בכל דבר, חוץ ממקרה שמשכו אחרים מהן, והוק רו.
אין מוכרים נכסי יתומים, אפילו לצרכם, אלא בהכרזה שלשים יום, קרקע פלוני יוצאת להמכר בבית דין, כדי שעל ידי כן ירבו במחיר הקרקע.
אמר רב אשי: אנא ורב כהנא חתמינן (היינו עדים בדבר) אשטרא דאימיה דזעירא יתמא שהיתה אפוטרופוס עליו,  2  דמזבנא ארעא דיתמי, לכרגא דיתמי (לפרוע מס גולגולת שהטיל המלך על היתומים) בלא אכרזתא, מפני שגבאי המלך ממהר לדרכו, ושמא יכעס אם יעכבוהו, ויפסידו היתומים.  3  ואף על פי, שלשאר צרכי יתומים, אין מוכרים בלא אכרזתא, הכא שאני, כדברי נהרדעי.

 2.  ראה במאירי שפירש הא דאימיה דזעירא, כגון שסמכו יתומים אצלה, וכדמצינו לעיל בההיא סבתא דזבנה תורתא דיתמי. אך ב"חידושים מכתב יד" הביא דעת הרמ"ה, שבסמכו יתומים אצל בעל הבית, אינו רשאי למכור קרקעות, כמו שיתומים עצמן אינם יכולים למכור קרקעות, היות שקטנים הם, ולפיכך פירש, שאביו של זעירא מינה אותה להיות אפוטרופסית. וראה בשלחן ערוך רצ כד: "יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית, הם מעצמם, ונשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר, אפילו סמכו אצל אשה".   3.  על פי רש"י כאן, ובבבא מציעא קח ב. ומשמע שאם יהיה גבאי המלך מרוצה, אפשר שיתבע פחות מן היתומים, ולכן עדיף לוותר על האכרזתא בכדי לפייס את שליח המלך, כי אם יכעס, יתכן שידרוש הרבה יותר ויפסידו היתומים.
דאמרי נהרדעי: א. לכרגא דיתמי.  4 

 4.  רש"י פירש בכרגא דיתמי, ומשמע, שלשאר צרכי יתומים אין מוכרים בלא אכרזתא, וראה בתוספות מה שהקשו על זה. וגם משמע, שלכרגא דאשה לא מזבנינן בלא אכרזתא, אך תוספות פירשו "כרגא" דהכא בכרגא דאשה ובנות, דכמו שהיה בעלה משלם עבורה, כך היתומים חייבים, שבכלל מזונות הוא.
ב. ולמזוני דאשה ובנות הניזונות מנכסיו לאחר מיתה, או לצורך היתומים.
ג. ולקבורה דמת או דיתומים.  5 

 5.  כך פירש רש"י בכתובות פז א; אבל תוספות פירשו, אף לקבורת האשה והבנות. וכתבו התוספות, דהא פשיטא שאין ממתינים לקבור את המת עד כלות ימי ההכרזה, אלא דאף אם לוו לצורך קבורה, אין צריכים למכור בהכרזה, אלא מוכרים מיד ופורעים את החוב.
בכולהו מזבנינן, מיד, בלא אכרזתא, כי הדבר נחוץ ואי אפשר להמתין.
עמרם צבעא (צבעי היה) אפוטרופא דיתמי הוה.
אתו קרובים, להתלונן עליו, לקמיה דרב נחמן.
אמרי ליה: קא לביש ומכסי (מתלבש הוא ומכסה את עצמו בבגדים) מנכסי יתמי, וגוזל הוא אותם בכך.
אמר להו: רשאי הוא לעשות כן, כי צורך היתומים הוא, שיהא נראה כאדם חשוב, כי היכי דלישתמען מיליה (כדי שעל ידי זה יהיו דברים נשמעים), ויעשו רצונו, כאשר הוא מטפל בצרכי היתומים.
אמרי ליה: קאכיל ושתי מדידהו.
ולא אמוד, כלומר, אינו עשיר כל כך,  6  ולפיכך, מסתבר שהוא אוכל ושותה משלהם.

 6.  לשון "לא אמוד" פירש רש"י בשתי דרכים: האחת, עמרם אינו "איש אמיד" כלומר עשיר, שהיות ובני אדם רגילים לדבר על ממונם של עשירים ולאמוד אותם, לכן מכנים אותם "אמידים ". ודרך שניה - אין בני אדם אומדים (מעריכים) את עמרם שיהיה ממונו ראוי להוצאות מרובות כל כך. ולפי זה "לא אמוד" אינו שם תואר אלא פועל.
אמר להם: אין זו ראיה, שהוא אוכל משל יתומים, כי אימור (יש לתלות ולומר): מציאה אשכח (מצא), ואת דמיה הוא אוכל.  7 

 7.  שיטת הרמב"ם והרמב"ן, שאין אומרים "אימור מציאה אשכח", אלא באפוטרופוס שמינה אביהם של יתומים, כי היות והוא מינה אותו, איננו מסלקים אותו מספק, אבל בית דין אינם ממנים אלא אדם נאמן, ומי שיש עליו רינונים אינו ראוי לכך, וראה בסמ"ע רצ יא. והרשב"א חולק, וסובר: אמנם מלכתחילה אין ממנים אותו, אבל אחר שמינוהו אין מסלקים אותו מספק "דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן", ואם חושדים אותו, אף אם מינהו אבי יתומים יש לסלקו. (וראה בהערה בעמוד א, מה שהובא בביאור גדר אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ושמינוהו בית דין). ולפיכך, לא הוצרכה הגמרא להדגיש מי מינה את עמרם צבעא, כי בין כה וכה אין מסלקים אותו.
אמרי ליה: והא קא מפסיד נכסי יתומים, שאינו מטפל בהם כראוי.
אמר להו: אייתו לי סהדי (הביאו לי עדים)  8  דמפסיד ואיסלקיניה (ואסלקנו) שלא יהיה אפוטרופוס שלהם.

 8.  הבית יוסף (סימן רצ מחודש י), הביא תשובת הרמב"ן, שלמד מדברי רב נחמן, שאין צורך בכך שיעידו העדים בפני האפוטרופוס כדי לסלקו, שהרי טענותיהם של הקרובים היו שלא בפני האפוטרופוס, ורב נחמן אמר להם שיביאו ראיה לדבריהם, ולא אמר שיבוא גם הוא לדיון. וראה שם שבתשובת ריטב"א חולק על זה, וב"חידושים מכתב יד" המיוחסים לריטב"א, כתוב כדעת הרמב"ן.
דאמר רב הונא חברין (חבירו של רב נחמן היה) משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד מסלקינן ליה.
דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד, רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה.
דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה.  9  והלכתא: אפוטרופא דמפסיד, מסלקינן ליה.  10 

 9.  ב"חידושים מכתב יד" כתוב: אם הפסיד בפשיעה לדברי הכל מסלקינן ליה. ואי אפסיד באונס, לדברי הכל לא מסלקינן ליה. והמחלוקת היא, כגון שהפסיד שלא בפשיעה ושלא באונס, כגון דעבד שמירה פחותה. ומשמע, שעמרם צבעא היה מפסיד בגרמא בלבד ושלא בפשיעה, שהרי רב נחמן תלה את דבריו בדעת רב הונא, וראה ברש"י ד"ה והא קמפסיד.   10.  ואף על פי שאין משביעים אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים (לדעת אבא שאול, וכן לרבנן במינוהו בית דין), הני מילי כשלא מצאנו שהפסיד נכסי יתומים, אבל כאשר מסלקים אותו מחמת פסידא, צריך הוא להשבע שלא עיכב משלהם כלום - רי"ף.
שנינו במשנה: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים, ישבע.
ומפרשינן: מאי טעמא, ישבע, ואין חוששים שמא מתוך כך, שיודע הוא שיצטרך להשבע לבסוף, ימנע מתחילה מלהעשות אפוטרופוס.
כי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה דאב, לא הוה ליה (לא היה נעשה) אפוטרופוס, ומשום שבועה, לא אתי לאמנועי (לא ימנע) שהרי נהנה ממנו.
אבל, מינוהו בית דין, לא ישבע.
כי, מילתא בעלמא (טובת חינם) הוא דעביד לבי דינא, ולפיכך, אי רמית עליה שבועה, חיישינן, דילמא אתי לאמנועי מעיקרא, מלקבל עליו להיות אפוטרופוס.  11 

 11.  כן הוא לשון רש"י, אך אם התחיל באפוטרופסות, משמע, שאינו יכול לחזור בו, וכן אמרו בתוספתא (בבא בתרא ח ג): אפוטרופין, עד שלא החזיקו בנכסי יתומין, יכולין לחזור בהן, משהחזיקו בנכסי יתומין, אין יכולין לחזור בהן. וכתב בהגהות הרמ"א (רצ כג), דהוא הדין אם התחיל לעסוק בצרכיהם של יתומים, אף על פי שלא החזיק בממונם. וראה ב"קצות החושן", שאינו דומה לפועל שיכול לחזור בו אפילו בחצי היום, כי פועל רשאי לחזור משום "עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים, אבל אפוטרופסות מצוה היא, ועבדות ה' היא, ולפיכך, אי אפשר לו לחזור בו אחרי שהתחיל. וכל זה אחרי שהתחיל באפוטרופסות, אבל מעיקרא אין בית דין כופין על כך, ראה במהר"ם שי"ף.
אבא שאול אומר: חילוף הדברים.
ומפרשינן: מאי טעמא?
מינוהו בית דין, ישבע, כי בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא (באותה הנאה שיוצא עליו קול שאדם נאמן הוא), דהא סמיך עליה בי דינא, משום שבועה, לא אתי לאמנועי.
אבל, מינהו אבי יתומים, לא ישבע, לדעת אבא שאול.
כי יש לומר: מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי, כלומר, דברי אהבה וריעות היו ביניהם, וכטובת חינם היא, כי לא היתה בינהם הנאת ממון כל כך.
ולפיכך, אי רמית עליה שבועה, יש לחוש, דילמא אתי לאמנועי מלהיות אפוטרופוס, ולפיכך, פטרוהו מלהשבע.
ופטור שבועה זה, "תיקון העולם" הוא, כדי שיתרצו בני אדם הגונים, להיות אפוטרופסים ליתומים.
אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא: כאבא שאול ועל כן, אפוטרופוס שמינוהו בית דין, ישבע ואם מינהו אבי יתומים, לא ישבע.  12 

 12.  כתבו הראשונים, דהני מילי כאשר אין היתומים טוענים על האפוטרופוס שהוא עיכב משלהם, אבל אם טוענים היתומים טענת ודאי: "ברי לנו שיש בידו משלנו", והאפוטרופוס מכחישם, צריך הוא להשבע.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה (בין מינהו אבי יתומים בין מינוהו בית דין) ישבע.
ופוסקת הברייתא: והלכה כדבריו של רבי אליעזר בן יעקב.  13 

 13.  אף על פי שפסק התנא בברייתא כרבי אליעזר בן יעקב, מכל מקום כתבו הראשונים שאנו סומכים על פסק האמוראים, והלכה כאבא שאול כמו שפסק שמואל. (ראה בבא בתרא קל ב: "אין למדין הלכה מפי משנה"), וראה ב"תפארת יעקב".
תני רב תחליפא בר מערבא ברייתא קמיה דרבי אבהו:
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים,  14  ישבע, מפני שהוא נושא שכר, ומשמע, שחייב הוא להשבע, היות וקיבל תשלום על אפוטרופסותו.

 14.  ראה בראשונים שגרסו בברייתא: אפוטרופוס שמינוהו בית דין ישבע, כדעת אבא שאול וכהילכתא (וכן הוא בירושלמי - "יפה עינים"), אבל לגירסתינו סוברת הברייתא כרבנן, ואין הלכה כן, וראה ב"תפארת יעקב". ולגירסת הראשונים, מה שאמרו "מפני שהוא כנושא שכר", הכוונה לפי שהוא נהנה במה שבית דין מאמינים לו וסומכים עליו.
אמר ליה (הקשה) רבי אבהו לרב תחליפא: את אייתת קבא (כלי מדידה) וכיילת ליה (מדדת אותו)?!
כלומר וכי כולם בחזקת מקבלי תשלום על מינויים!?
אלא אימא (כך תאמר) ישבע ואין לחשוש שימנע מלהיות אפוטרופוס, מפני שהוא כנושא שכר, שהרי מחמת מה שנהנה מאביהם הוא עושה כן.
מתניתין:
אף משנתינו עוסקת בהלכות שנאמר בהן "מפני תיקון העולם".
א. המטמא טהרותיו של חבירו, כגון תרומה, והזיק אותה בכך, היות שאסור לאכול תרומה טמאה.
ב. וכן המדמע שעירב תרומה בחולין של חבירו, והפסידו, כיון שנאסרו בכך לזרים, וצריך למוכרן לכהנים בזול.
ג. וכן המנסך יינו של חבירו, ומפרש לה בגמרא.
בשלושה אלו: אם הזיק בשוגג פטור מלשלם ואם הזיק במזיד חייב, ודין זה הוא מפני תיקון העולם, וכפי שיתבאר בגמרא.
גמרא:
איתמר: מנסך ששנינו במשנה: רב אמר (פירש) מנסך ממש הוא, כגון המשכשך ידו בתוך היין לשם עבודה זרה.  15 

 15.  רש"י. אי נמי שהוריק מן הכלי מעט לשם עבודה זרה, "חידושים מכתב יד". וראה ברא"ש עבודה זרה ד יא, דתרי גווני ניסוך יש, בפני העבודה זרה שפיכת היין מן הכלי, ושלא בפניה דוקא שכשוך. ודעת רבינו תם (ראה תוספות כתובות לא א), שאי אפשר לנסך בלא הגבהה תחילה, ולדעת רש"י נחלקו אמוראים בדבר, וסוגיין מתפרשת כמאן דאמר: אפשר לנסך בלא הגבהה (ראה ב"ברכת אברהם"). וראה עוד בעבודה זרה נט ב, ברש"י ד"ה כי היכי, וברשב"א שם בשם הראב"ד, וברשב"א גיטין; וראה במהר"ם שי"ף כאן ובכתובות, וראה בהערה לקמן.
ושמואל אמר (פירש) לא במנסך את היין לעבודה זרה דיברה המשנה, אלא במערב יין נסך ביין כשר של חבירו, ועל ידי כך נאסר יין חבירו בהנאה.  16 

 16.  רש"י. והאחרונים תמהו: הרי שמואל עצמו סובר בעבודה זרה עד א, שאין היין נאסר בהנאה, וראה לקמן נג א רש"י ד"ה מנסך, ובמה שתירצו ה"תורת גיטין" וה"תפארת יעקב".
ומפרשינן: מאן דאמר מערב (שמואל) מאי טעמא לא אמר מנסך: ממש כדברי רב?
אין אדם מתחייב על מעשה אחד גם מיתה וגם תשלומין.
כגון, עבד עבודה זרה על ידי ממון של חבירו ואסרו בהנאה, היות ומתחייב הוא בנפשו, על כן אי אפשר לחייבו גם ממון, ופטור הוא מתשלומי ממון.
כי אמר לך, אי אפשר לפרש את המשנה במנסך ממש, שהרי עובד עבודת כוכבים הוא ובמזיד חייב הוא סקילה, ופטור מלשלם כי קם ליה בדרבה מיניה (עומד הוא בעונש מיתה הגדול מעונש ממון).
ואידך (רב) אמר לך: אין הוא פטור משום דקם ליה בדרבה מיניה, כדפירש רבי ירמיה.
דאמר רבי ירמיה: אין חיוב הממון וחיוב העבירה באים באחת.
כי משעת הגבהה שהגביה את הכלי עם היין, הוא דקנה את היין לענין חיוב תשלומין כיון שהגביהו על מנת לגוזלו.  17 

 17.  רש"י. וראה במהר"ם שי"ף שכתב, שאם לא הגביהו על מנת לגוזלו, אי אפשר לו לאסור את היין, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וראה שם בביאור על מהר"ם שי"ף, שהתוספות בחולין מ א חולקים על רש"י שם, וסוברים, שאינו נעשה "שלו" על ידי גזילה, ומכל מקום נאסר היין, היות ועשה מעשה, או שמדובר כשיש לו שותפות ביין. ומה שהזכירה הגמרא הגבהה ביין, הוא משום שלדעת רבינו תם, אי אפשר לנסך בלא הגבהה, וכמו שהובא בהערה לעיל. וראה עוד מה שכתב בספר חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק.
ואילו מתחייב בנפשו, על שעבד עבודה זרה, לא הוי, עד שעת הניסוך, ולפיכך אין חיובו על הניסוך פוטרו מתשלומי ממון.  18 

 18.  ושמואל חולק על רבי ירמיה, וסובר, שאף כאן שייך "קם ליה בדרבה מיניה", כי היות ואי אפשר לנסך בלא הגבהה, נמצא שהגבהה צורך הניסוך היא, ואף על הגזילה שבשעת ההגבהה פטור הוא, משום דקם ליה בדרבה מיניה, תוספות. ודברים אלו מתאימים לשיטת רבינו תם, שאי אפשר לנסך בלא הגבהה; אך לרש"י (ראה לעיל הערה 15), צריך לפרש כמו שכתבו התוספות בסוף דבריהם, שלדעת שמואל המגביה את היין ומנסכו פטור, כי מה שנתנסך היין היזק שאינו ניכר הוא, ויכול הגזלן לומר לו "הרי שלך לפניך", ראה לקמן נג ב. וראה בתוספות ובתוספות הרא"ש, (ולהלן נג א ברש"י ד"ה כרבי ירמיה וב"חידושי הריטב"א" שם), מה טעמו של רב החולק על שמואל בזה. והרשב"א כתב, שלדעת שמואל המשנה מיירי במנסך סתם בלא הגבהה, וראה ב"מנחת יהודה".
ולמאן דאמר מנסך ממש (רב): מאי טעמא לא אמר מערב (כשמואל)?  19 

 19.  קושיית הגמרא צריכה תלמוד, כי "מנסך" בפשוטו מנסך ממש הוא, ומה הקשו על רב מאי טעמא לא אמר כשמואל! ? ולפי דברי הרשב"א בהערה הקודמת, ניחא, כי רב צריך להעמיד אוקימתא, שהיתה מקודם הגבהה, ולשמואל אין צורך להדחק בכך.
כי אמר לך: מערב יין נסך ביין של התר.

דרשני המקוצר[עריכה]