פרשני:בבלי:גיטין נז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נז ב

חברותא[עריכה]

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח (סיפר) לי זקן אחד מאנשי ירושלים (שהיתה קבלה בידו ממה שאירע בזמן בית ראשון):
בבקעה זו (בקעת בית ידים) הרג נבוזראדן רב טבחים, מאתים ואחת עשרה רבוא.  1 

 1.  ראה בסנהדרין צו ב שהזכירו רק את ההרוגים בירושלים ואת ענין רתיחת דמו של זכריה. ויש לומר שהרוגי בקעת בית ידים לא על חטא זה נהרגו ומקרא ד"דמים בדמים נגעו" לא נאמר עליהם.
ובירושלים הרג נבוזראדן תשעים וארבע רבוא על אבן אחת.
עד שהלך דמן של ההרוגים ונגע בדמו של זכריה בן יהוידע הכהן, שהרגוהו שרי יהודה בעזרה, במצות יואש, כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה.
לקיים מה שנאמר בנבואה (הושע ד ב): "ודמים בדמים נגעו".
אשכחיה (מצא) נבוזראדן לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק (דמו היה תוסס ומעלה הבל).
אמר נבוזראדן: מאי האי!? והלא אין דרכו של דם בכך, ובודאי יש כאן עניין מיוחד, שגורם לשינוי טבעו של הדם.
אמרו ליה לנבוזראדן: דם זבחים הוא דאישתפוך (שנשפך) ולא נעשה כמצוותו,  2  ולכך הוא תוסס.

 2.  מהרש"א.
אייתי דמי (הביאו דם בהמות) ולא אידמו (לא היו דומים) לדם שהיה מרתח בעזרה. ויש להסיק מכאן, שדם אדם נשפך שם, ולא דם בהמה.  3 

 3.  בפירוש רש"י בראשית לז לא כתב שדמו של שעיר עיזים דומה לשל אדם. וקשה ממה שאמרו כאן דאייתי דמי בהמה ולא אידמו לדמו של זכריה. ובשו"ת חוות יאיר סימן ל תירץ שרק אם אינם עומדים זה ליד זה אפשר להחליפם זה בזה, ולא כאשר הם עומדים זה ליד זה, כי אז ניכר ההבדל, וכבר קדמו בפירוש החזקוני על התורה ראה במהר"ם שי"ף.
אמר להו: אי אמריתו לי (אם תאמרו לי), מה טיבו של דם זה, מוטב.
ואם לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי.
(אם לא תאמרו לי, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל, עד שתהיו מוכרחים לספר לי פשרו של דם זה).
אמרי ליה: מאי נימא לך: נבייא הוה בן, דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא.
(אמרו לו, מה נאמר לך, עלינו להודות על האמת, נביא היה בנו, שהיה מוכיח אותנו בדבר ה' על מעשינו).
קמינן עילויה וקטלינן ליה (קמנו עליו והרגנוהו), והא כמה שנים עברו,  4  דלא קא נייח דמיה מתסיסתו.

 4.  מאתים חמישים ושתים שנה - עץ יוסף בשם קהלת רבה.
אמר להו: אנא מפייסנא ליה, על ידי שאדרוש ואנקום את דמו.
אייתי סנהדרין גדולה (של שבעים ואחד), וסנהדרין קטנה (של עשרים ושלשה), קטל עילויה (והרגם על דמו של זכריה), ועדיין לא נח מרתיחתו.
הביא בחורים ובתולות וקטל עילויה (והרגם) ועדיין לא נח מרתיחתו.
אייתי תינוקות של בית רבן, קטל עילויה ולא נח.
אמר ליה (נבוזראדן לדמו של זכריה): זכריה זכריה, הרי טובים שבהן איבדתים, וכי ניחא לך דאבדינהו לכולהו (וכי נוח לך שאאבד את כולם)!?
כדאמר ליה הכי (כשאמר לו נבוזראדן לזכריה כך): נח הדם מרתיחתו.
בההיא שעתא (באותה שעה), הרהר נבוזראדן תשובה בדעתיה (בדעתו).  5 

 5.  ראה בעיו יעקב, מדוע לא הרהר בתשובה קודם לכן, ובבן יהוידע כתב שכאשר ראה שעל ידי הריגתו לא נח הדם, ועל ידי פיוסו בדיבור נח הדם, חשב אולי היה יכול לפייסו בדברים מעיקרא, ונמצא שכל הריגותיו היו לבטלה, ועל כן הרהר תשובה בדעתו.
כי אמר בלבו: ומה אם על נפש אחת שהרגו ישראל, כך הגיע להם פורענות.
ההוא גברא (אותו האיש, ועל עצמו היה אומר) דקטל כל הני נשמתא (שהרג כל כך הרבה נשמות), על אחת כמה וכמה שיקבל עונשו.
ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה, ואגייר.  6  (ברח נבוזראדן, ושלח שטר צואה לפרט מה יעשו בנכסיו, והתגייר).

 6.  ראה יבמות מח ב דעת רבי יוסי שאין גר נענש על עבירות שעשה בגיותו, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". וראה בהגהות ריעב"ץ, שנבוזראדן לא התגייר מיד אלא לאחר זמן.
תנא: א. נעמן גר תושב היה (לא קיבל עליו שאר מצות אלא שלא לעבוד עבודה זרה).
ב. נבוזראדן גר צדק היה.
ג. מבני בניו של המן, למדו תורה בבני ברק.  7 

 7.  בתפארת שלמה הקשה מהא דאמרינן בפסיקתא דאין מקבלים גרים מעמלק, ואיך קיבלו את בן בנו של המן, ותירץ בגליוני הש"ס, דיש לומר שבתו נישאה לגוי מעם אחר, והבן הולך אחרי הזכר כדאיתא בסוף פרק האומר, ובני בניו לאו דוקא.
ד. מבני בניו של סיסרא, למדו תינוקות בירושלים.  8 

 8.  בספר עשרה מאמרות כתב שרבי עקיבא יצא מסיסרא, וראה מה שכתב על זה במהר"ם שי"ף.
ה. מבני בניו של סנחריב, למדו תורה ברבים; ומאן אינון (מי הם)? שמעיה ואבטליון.
עתה חוזרת הגמרא אל דמו של זכריה, שהיו מכסים אותו, והיה הדם חוזר ומבצבץ, כדי לנקום נקמתו.
היינו דכתיב (יחזקאל כד ז ח): "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר, להעלות חמה לנקום נקם, נתתי את דמה על צחיח סלע (אבן חלקה) לבלתי הכסות".
עתה חוזרת הגמרא לדרוש את ענייני החורבן בזמן בית שני:
כתיב: (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו":
"הקול": זה קול צווחה ובכי, שראה יצחק בנבואתו, שיעלה מזרע יעקב, בזמן אדריינוס קיסר, שהרג יהודים באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא שהם כפלים כיוצאי מצרים.  9 

 9.  לא אמרו "מאה ועשרים ריבוא" כדי להורות שמנין זה כולל גברים בלבד ולא נשים וטף כמו ששים ריבוא דיוצאי מצרים - מהר"ם שי"ף.
"קול יעקב": זה הבכי של בני יעקב בזמן אספסיינוס קיסר,  10  שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא, ואמרי לה (יש אומרים): ארבעת אלפים רבוא.

 10.  ראה בהגהות ריעב"ץ ומהר"ץ חיות שגורסים בזמן אדריינוס, כי אספסיינוס היה קודם חורבן ירושלים, וחורבן ביתר היה חמשים ושתים שנה אחרי חורבן המקדש על ידי טיטוס.
"והידים ידי עשו": זו מלכות אדום הרשעה, שהחריבה את בתינו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
דבר אחר (דרוש אחר על אותו פסוק):
"הקול קול יעקב": אין לך תפלה שמועלת, שאין בה מזרעו של יעקב ("קול" - לשון תפילה, אינו מועיל אלא כשהוא "קול יעקב")
"והידים ידי עשו": אין לך מלחמה שנוצחת (אין לך נוצחים במלחמה) בדרך הטבע,  11  שאין משתתפים בה מזרעו של עשו, שהרי עשו קיבל את ברכת יצחק (בראשית כז מ): "ועל חרבך תחיה".

 11.  מהר"ם שי"ף.
עתה חוזרת הגמרא למה שאמרנו לעיל, שעל ידי לשון הרע, חרב הבית, ונהרגו כמה רבבות.  12 

 12.  רש"י. וראה מהרש"א ומהר"ם שי"ף.
והיינו דאמר רבי אלעזר, כלומר על עניין זה, קרא רבי אלעזר את הפסוק הבא (איוב ה כא):
"בשוט לשון תחבא, ולא תירא משוד כי יבוא", כלומר, בשעה של חירחורי לשון (מריבות על ידי דיבור לשון הרע) תחבא, שמא יכה אותך השוט.
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהילים קלז א): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון":
מלמד, שהראהו הקדוש ברוך הוא לדוד, בנבואה, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
חורבן בית ראשון: שנאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו - כשגלינו לשם בחורבן הבית הראשון - גם בכינו".
חורבן בית שני, שהיה על ידי אדום: דכתיב (שם פסוק ז): "זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה".  13 

 13.  ראה לעיל נו ב "רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע" ובהערה שם בשם המהרש"א.
אמר רב יהודה אמר שמואל; ואיתימא: רבי אמי, ואמרי לה: במתניתא תנא:
מעשה, בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ילדים למשכב זכור, וילדות לפלגשים).
הרגישו הילדים בעצמן למה הן מתבקשים (לשם מה שבו אותם, ומה יעשו בהם).
אמרו (שאלו זה את זה): אם אנו טובעין בים, האם אנו באין לחיי עולם הבא?  14 

 14.  יש שפירשו שהילדים הסתפקו האם יהיו נידונים כמאבד עצמו לדעת שאין לו חלק לעולם הבא, אך אם כן לא מובן כיצד מוכח דבר זה מן הפסוק. וראה במהרש"א שהם הסתפקו האם יקומו לחיי עולם הבא על ידי גלגול מחילות. וראה בבן יהוידע שהילדים לא הסתפקו האם למסור את נפשם או לא, אלא הסתפקו האם לעשות זאת מיד, מחשש שאחר כך לא יהיה בידם, או שעדיף להם לחכות עד ליבשה ולבא לקבורה.
דרש להן הגדול שבהן את הפסוק (תהילים סח כג): "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" -
"מבשן אשיב", מבין שיני אריה. ("מבשן" נוטריקון: "מבין שן").
"אשיב ממצולות ים": אלו שטובעין בים, וכולם יבואו לעולם הבא, אף על פי שבשרם נתעכל במעי האריה, ואינם קבורים ביבשה.
כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים, ומסרו את נפשן, שלא יטמאום הגוים.  15 

 15.  מוכח מסוגיא דידן דהיכא דירא פן יכריחוהו הנכרים לעבירה מצוה למסור את נפשו - תוספות עבודה זרה יח א, וראה שם בעין יעקב בשם הריטב"א ובים של שלמה בבא קמא ח נט ובהגהות ריעב"ץ תמה הלא לא היו הילדים עושים מעשה, וב"קרקע עולם" אין חיוב מסירות נפש.
נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו, ילדות, שדרכן לכך (לתשמיש), ואין קלונן מרובה כקלון שלנו, כך מסרו את נפשן.
אנו, שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה, ראוי לנו למסור את נפשינו, ואף הם קפצו לתוך הים.
ועליהם הכתוב אומר (תהילים מד כג): "כי עליך (על קדושת שמך) הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה".
ורב יהודה אמר: זו (מקרא זה נאמר על): המעשה שהיה באשה ושבעה בניה; וכך היה המעשה:  16 

 16.  מעשה זה אירע בפני אנטיוכוס - ריעב"ץ.
אתיוהו לקמא לקמיה דקיסר, ואמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!
(הביאו את הבן הראשון לפני הקיסר, ואמרו לו: עבוד עבודה זרה!) אמר להו: כתוב בתורה (שמות כ ב): "אנכי ה' אלקיך", ובו אני מאמין ולא אעבוד עבודה זרה.
אפקוהו וקטלוהו (הוציאוהו והרגוהו).
ואתיוהו לאידך (את השני) לקמיה דקיסר, ואמרו אף ליה: פלח לעבודת כוכבים!
אמר להו: כתוב בתורה (שמות כ ג): "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".  17 

 17.  כל אחד מהילדים אמר פסוק אחר, כי הבין שאחיו אמרו את הפסוקים הקודמים - מהר"ם שיף. וראה במהרש"א, עץ יוסף וגרש ירחים שפירשו שבעת ענינים שיש ללמוד משבעת הפסוקים שהובאו כאן.
אפקוהו אף לשני וקטלוהו.
אתיוהו לאידך (את השלישי), ואמרו אף ליה: פלח לעבודת כוכבים!
אמר להו: כתוב בתורה (שמות כב יט): "זובח לאלהים (אחרים) יחרם".
אפקוהו אף לשלישי וקטלוהו.
אתיוהו לאידך (את הרביעי), אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה (שמות לד יד): "לא תשתחוה לאל אחר".
אפקוהו וקטלוהו.
אתיוהו לאידך (את החמישי), אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!
אמר להו: כתוב בתורה (דברים ו ד): "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד" ואין אחר.
אפקוהו וקטלוהו.
אתיוהו לאידך (את השישי), אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!
אמר להו: כתוב בתורה (דברים ד לט): "וידעת היום, והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלהים, בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, אין עוד".
אפקוהו וקטלוהו.
אתיוהו לאידך, (את השביעי), אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים!
אמר להו: כתוב בתורה (דברים כו יז יח): "את ה' האמרת היום, להיות לך לאלהים, וללכת בדרכיו, ולשמור חקיו ומצותיו ומשפטיו, ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום, להיות לו לעם סגולה, כאשר דבר לך, ולשמור כל מצותיו".
ופירש להם: כבר נשבענו להקדוש ברוך הוא, שאין אנו מעבירין אותו באל אחר, וזהו שנאמר: "את ה' האמרת", כלומר, הפרשת והבדלת מאלהי הנכר.
ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת, וזהו שנאמר "וה' האמירך", שהפריש אותנו מעמי הארץ "להיות לו לעם סגולה".
אמר ליה קיסר: אישדי לך גושפנקא שלי, ואת גחין ושקליה, כי היכי דלימרו: קביל עליה הרמנא דמלכא.
(אמר לו הקיסר: אשליך את החותמת שלי על הקרקע, תתכופף ותקח אותה, ואז ייראה מרחוק, כאילו משתחוה אתה לצורתי הטבועה בה, ויאמרו שקיבלת עליך לעשות את שולטנות המלך).
אמר לו הבן השביעי: חבל עלך קיסר! חבל עלך קיסר!
אם על כבוד עצמך כל כך אתה טורח, להראות שאני מציית לך.
על כבוד הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה שיש לטרוח, ולמסור את הנפש.
אפקוהו למיקטליה (הוציאוהו מלפני המלך כדי להורגו).
אמרה להו אימיה: יהבוהו ניהלי ואינשקיה פ ורתא.
(אמרה להם אמו: תנו אותו לי, כדי שאוכל לנשקו מעט).
החזירוהו לאמו והיא אמרה לו (ולאחיו): בניי, ממקום שאתם בשמים: לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד את יצחק בנך, ואני עקדתי שבעה מזבחות את כל שבעת בני.  18  כשראתה האם שרוצים לכוף אותה לעבודה זרה,  19  אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה.

 18.  כי היא שידלה אותם למסור את נפשם ראה בעץ יוסף ובגרש ירחים.   19.  מהר"ל. ראה שם.
יצתה בת קול ואמרה על אשה זו: "אם הבנים שמחה". (ולשון מקרא הוא בתהילים קיג ט: "מושיבי עקרת הבית", שנשארה עקרה בלא בנים, ואף על פי כן "אם הבנים שמחה".)
וזהו שאמר הכתוב: "כי עליך הורגנו כל היום": אלו הבנים ; "נחשבנו כצאן טבחה: זו אם הבנים.
רבי יהושע בן לוי אמר: "כי עליך הורגנו כל היום" זו מילה שניתנה לעשותה, ביום השמיני, כי דמו של התינוק נשפך, ולפעמים מת הוא, ואף על פי כן מלים כל ישראל את בניהם.
רבי שמעון בן לקיש אמר: אלו תלמידי חכמים, שכדי לברר היטב ענין השחיטה, הן מראין הלכות שחיטה בעצמן (על צואר עצמן), אף על פי שסכנה היא.
דאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה, ודבר אחר (צרעת).
(כל דבר יכול אדם להדגים על עצמו, חוץ משחיטה בסכין, שמא יתחבנו בגרונו,  20  וחוץ ממראות נגעי צרעת, מפני שעל ידי כן מסתכן הוא, שמא תקפוץ עליו צרעת.)

 20.  רש"י. ובמהרש"א כתב דמרעי מזליה כענין אל יפתח אדם פיו לשטן, ואם הדיבור מביאו לידי כך כל שכן המעשה, וכמו שאמרו בסמוך על צרעת.
רב נחמן בר יצחק אמר: ("כי עליך הורגנו כל היום" נאמר על) אלו תלמידי חכמים, שממיתין עצמן על דברי תורה, כי רק כך זוכים שיתקיימו אצלם דברי התורה, וכדברי רבי שמעון בן לקיש.
דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם.
כי, כדי שהאדם יוכל להיות דבק בתורה בקביעות, צריך הוא "להמית את גופו", כלומר להשליך מעצמו את מותר התאוה ורצונותיו החמריים.  21 

 21.  מהרש"א. וראה עוד במהר"ל.
שנאמר (במדבר יט יד): "זאת התורה, אדם כי ימות באהל".
עתה חוזרת הגמרא לחורבן ביתר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:

דרשני המקוצר[עריכה]