פרשני:בבלי:גיטין נח א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נח א

חברותא[עריכה]

ארבעים סאה  קצוצי תפילין (בית של תפילין ללא הרצועה נקרא: קציצה) נמצאו בראשי הרוגי ביתר, שכך הרגום הרומאים כשהם עטורים בתפילין, ומשדה הקטל נאספה כמות של ארבעים סאה בתים של תפילין ; ובהמשך הענין מתבאר, אם בתים של יד או בתים של ראש.
רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר: משדה הקטל נאספו שלש קופות של ארבעים ארבעים סאה (כל קופה ארבעים סאה) קצוצי תפילין.
ואילו במתניתא תנא (בברייתא שנינו): ארבעים קופות היו שם, של שלש שלש סאין קצוצי תפילין בכל אחת מהקופות.
ונמצא, בין לרבי ינאי בין למתניתא מאה ועשרים סאין היו, אבל לרבי יוחנן לא היו שם אלא שליש מכמות זו דהיינו ארבעים סאה.
ולא פליגי, רבי יוחנן ורבי ינאי; כי:
הא - דרבי ינאי - בבתים דרישא (של ראש), שהם גדולים פי שלשה מבתים של יד, היות והם מחולקים למספר בתים, וצריך לעשות ריוח ביניהם.
הא - דרבי יוחנן - בבתים דדרעא (תפילין שבזרוע) שגודלם שליש בלבד מבתים של ראש.  1 

 1.  על פי רש"י. ולכאורה קשה לפי מה שהעמידה הגמרא את דברי רבי יוחנן בתפילין של יד, מדוע אמר רבי יוחנן שנמצאו בראשי הרוגי ביתר? ותירץ המהר"ם שיף, על פי המבואר בבבא מציעא קה ב, שהנושא משא בזרועו מניח את תפילין של יד בראשו, שבראש יש מקום להניח שתי תפילין, ובשעת מלחמה שנושאים את כלי זיינם על זרועם ומחזיקים ברמחים נותנים תפילין של יד גם כן בראש. וראה ב"הפלאה שבערכין" על ספר הערוך ערך "קץ" שהאריך לדון בדבריו. ובעץ יוסף פירש להיפך, של ראש היו ארבעים סאה כדברי רבי יוחנן, ושל יד מאה ועשרים סאה, וראה שם בשם רבינו עקיבא איגר, שהיות ואסור להניח תפילין של ראש לפני תפילין של יד, וכן מסירים את התפילין של ראש בתחילה, אם כן נמצא כשבאו שונאים עליהם הרבה מהם הניחו של יד ועדיין לא הספיקו להניח של ראש, וכן הרבה החלו לחלוץ והספיקו להסיר רק את של ראש, וחלקם היה עליהם גם של יד וגם של ראש, וכולם נהרגו, נמצא אם כן, שהיו עליהם תפילין של יד פי שלושה ממה שהיו תפילין של ראש.
אמר רבי אסי: ארבעה קבין מוח של ראשים מרוצצים, נמצאו בחורבן בית ראשון  2  על אבן אחת.

 2.  רש"י, וראיה - מהפסוק שמביאה הגמרא על בני בבל שהחריבו את בית ראשון.
עולא אמר: תשעת קבין היו.
אמר רב כהנא, ואיתימא: שילא בר מרי: מאי קראה (היכן מצאנו במקרא) שריצצו בני בבל ראשים אל הסלעים?
דכתיב (תהילים קלז ח ט): "בת בבל השדודה, אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע" כשם שעשית לנו.  3 

 3.  אף שהפסוק מדבר בבני בבל עצמם, מכל מקום יש ללמוד מכאן שכך עשו בני בבל לבני ישראל וכסיום הכתוב: "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו", כי ריצוץ ראשיהם של הבבלים הוא מדה במדה על מה שעשו לבני ישראל - מהרש"א ומהר"ם שיף.
כתוב (איכה ד ב): "בני ציון היקרים, המסולאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש, מעשה ידי יוצר".
ומפרשינן: מאי "מסולאים בפז"?
אילימא (שמא תאמר) דהוו בני ציון מחפי בפיזא (מכוסים ומקושטים בפז ובתכשיטי זהב)?
כך אי אפשר לומר, שהרי: והאמרי דבי רבי שילא: תרתי מתקלי איסתרי פיזא - נחות בעלמא, חדא ברומי, וחדא בכולי עלמא.
(כי בבית מדרשו של רבי שילא אמרו: שני מטילי פז קטנים  4  ירדו לעולם, האחד ירד ברומי, וכנגדו ירד עוד אחד בלבד בכל העולם).

 4.  על פי תוספות בעבודה זרה יא ב ד"ה מתקל, ראה שם.
נמצא, שבני ציון לא היו משובחים במיוחד בעושרם בפז, כי שבח זה התייחד לרומי כנגד כל העולם.
אלא שהיו משובחין כל כך ביופיים, עד שהיו מגנין את הפז ביופיין, כלומר: הפז מתגנה לעומת יופיין.  5 

 5.  "מסולאים" היינו משובחים, ומעיקרא סלקא דעתין שהיו משובחים על ידי מה שהתכסו והתקשטו בפז, ומסקינן, דהיו משובחים יותר מן הפז. וראה במהרש"א שהקשה, דאם כן הוה ליה למימר המסולאים מפז? ועל כן פירש את הפסוק על פי המשך הגמרא, דמעיקרא הוו משמשי כנגד בליונא דגושפנקא וצורות נאות העשויות מפז, ואחר כך לקחו בני ישראל במקום פז (זהו בפז- במקום פז) ומשמשי כנגדם.
מעיקרא, חשיבי דרומאי, הוו נקטי בליונא דגושפנקא, ומשמשי ערסייהו.
(מתחילה, כשהיו חשובי רומי משמשים מיטותיהם, היו מעמידים נגד עיניהם צורות נאות, החקוקות בחותמת, כדי שתתעברנה נשותיהם בנים יפים כמותם).
מכאן - מאז ששבו הרומאים את בני ציון מסולאי הפז - ואילך:
הוו מייתו את בני ישראל שלקחו בשבי, והוו אסרי להו בכרעי דפורייהו, וכך הוו משמשי מיטתם. (היו מביאים אותם, וקושרים אותם לרגלי מטותיהם  6  וכך היו משמשים).

 6.  ראה במהר"ל שהיו בני ישראל צריכים לשמש אותם תמיד בחדר משכיותיהם, כדי שיראו אותם תמיד, וכל הזמן מחשבתם עליהם וזה נחשב כמו שקשרו אותם אל מיטתם.
אמר ליה חד לחבריה שהיה אסור כמותו: והא היכא כתיבא בתורה? (אמר האחד לחבירו שהיה אסור כמותו: צרה זו היכן נרמזה בתורה?).
אמר ענה ליה חבירו: בפסוק זה שבתוכחה היא רמוזה, שנאמר (דברים כח סא): "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך", (ולכך לא נכתבו במפורש, כי דבר מגונה הוא להזכירו.  7 )

 7.  מהרש"א. וזהו מה שנאמר "כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" כלומר דבר שאינו ראוי להכתב -בן יהוידע ושיעורים בהגדות חז"ל.
אמר, שאל מקבל התשובה את אומרה: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן (בכמה רחוק מקום שאני אוחז בו בלימודי, מאותו מקום בו כתוב פסוק זה)?
אמר ליה מביא הפסוק: אינך רחוק אלא אינגד (מעט), פוסתא ופלגא (דף וחצי).
אמר ליה השואל למביא הפסוק: אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך. (אם אכן הייתי מגיע בלימודי לשם, לא הייתי צריך לדבריך, כי מאלי הייתי מבין כדבריך).
אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל:
מאי דכתיב (איכה ג מט): "עיני עוללה לנפשי, מכל בנות עירי", (עיני ניוולה את פני מרוב דמעות, ממה שאירע לבני עירי)?  8 

 8.  רש"י.
ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר.
ובכל אחת ואחת, היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות.
וכל אחד ואחד, היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן.  9 

 9.  האחרונים הקשו הרי בבבא בתרא כא א אמרו שראוי להושיב מלמד לכל עשרים וחמשה תלמידים, ואיך הושיבו כאן ארבע מאות תלמידים לפני מלמד אחד? וראה בעיון יעקב, שיתכן ואכן נענשו בשביל זה וכדאיתא במדרש רבה ריש איכה, תני רבי שמעון בן יוחאי אם ראית עיירות נתלשות ממקומן, שלא החזיקו בשכר סופרים וכו' ראה שם. ובהגהות ריעב"ץ כתב שבמשך יום שלם היו עוברים לפניו סך הכל ארבע מאות תלמידים, אך לא היו באותה שעה יחדיו.
וכשהיה אויב נכנס לשם, לא היו חוששים ממנו, מחמת רבויים, כי היו דוקרין אותן בחוטריהן (בקולמוסים שלהם).  10 

 10.  ספר הערוך ערך מחק, וראה בעץ יוסף שבזכות התורה היו מנצחים כל אוייב, וכשגבר אויב בעוונם ולכדום, לא עמדה להם זכות לימודם שאפילו ספרי קודש היו נשרפים עמהם בעוונם, שכרכו כל אחד בספרו, שהיו ספריהם עשויים בגלילה כעין ספר תורה שלנו, ושרפום עמהם.
ואולם כשגרם החטא וגבר האויב, לא יכלו לעמוד כנגדו, ולכדום, וכרכום בספריהם והציתום באש.
תנו רבנן:
מעשה ברבי יהושע בן חנניה, שהלך לכרך גדול שברומי.
אמרו לו: תינוק (ילד יהודי) אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו (קווצות שערותיו) סדורות לו תלתלים.  11 

 11.  צריך תלמוד, לשם מה ציינו את יופיו החיצוני של התינוק, וראה בעץ יוסף שהביא מן המדרש שאותו תינוק נשבה לקלון (כאותם ארבע מאות ילדים, לעיל נז ב) וכתב בבן יהוידע שמחמת יופיו יש למהר להצילו ולהפרישו מאיסור.
הלך, ועמד על פתח בית האסורים.  12 

 12.  צריך להבין מה היתה כוונתו של רבי יהושע כשקרא פסוק זה בפתח בית האסורים, וראה בעץ יוסף שכתב על פי המדרש הנ"ל שרבי יהושע רצה לבחון אם התינוק רוצה עדיין לצאת מהמאסר או שכבר נטמא ביניהם ולא ירצה לצאת וכאשר השיב לו "הלא ה זו חטאנו לו" ידע שמצטער בשביו.
אמר (בלשון שאילה) את המקרא הזה (ישעיה מב כד): "מי נתן למשיסה יעקב, ישראל לבוזזים"? הצדיק התינוק את הדין עליו, וענה אותו תינוק, ואמר (את המשך הפסוק): "הלא ה', זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו".
אמר רבי יהושע בן חנניה: מובטחני בו בתינוק זה, שיהיה מורה הוראה בישראל.  13 

 13.  ראה במפרשי העין יעקב, שהתינוק התכוון לדבר עמוק במה שסיים את הפסוק שהתחיל רבי יהושע, ומכך למד רבי יהושע על מעלתו המיוחדת.
העבודה (לשון שבועה)! שאיני זז מכאן, עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו.  14 

 14.  הקשו התוספות, הרי קיימא לן (לעיל מה א): "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן", ראה מה שתירצו, ולעיל כתבו התוספות שהיות וטעם האיסור הוא מחשש שמא יתאמצו הגויים לשבות שבויים נוספים, יש לומר שבזמן החורבן לא שייך טעם זה (כי בלאו הכי היו השבויים מרובים).
ואכן, אמרו: לא זז משם רבי יהושע בן חנניה עד שפדאו לאותו תינוק בממון הרבה.
ואכן, לא היו (עברו) אלא ימים מועטין, עד שהורה אותו תינוק הוראה בישראל.
ומנו (מי היה אותו תינוק)? הוא התנא רבי ישמעאל בן אלישע.  15 

 15.  אין זה רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול הנזכר בברכות ו א, שהרי רבי ישמעאל שימש בכהונה גדולה בזמן הבית, ואילו רבי ישמעאל דהכא תינוק היה בזמן החורבן, אלא תרי רבי ישמעאל בן אלישע הוו, ראה בתוספות רבינו יהודה החסיד לברכות נז ב ובתוספות יבמות קד א ד"ה אמר, ובמהר"ם שיף.
אמר רב יהודה אמר רב:
מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים.
לימים, נזדווגו שניהם במקום אחד (אחרי תקופה הזדמנו שני האדונים הללו למקום אחד) -
זה (מי ששבה את הבן) אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם.
וזה (מי ששבה את הבת) אומר: יש לי שפחה, שאין בכל העולם כולו, כיופיה.
אמרו שניהם, אם כן, בוא ונשיאם זה לזה, ומחמת רוב יופיים, יהיו הוולדות משובחים ודמיהם יקרים, ונחלק בינינו את הוולדות.
הכניסום בלילה לחדר אחד.
זה נתרחק וישב בקרן זוית זה, וזו נתרחקה וישבה בקרן זוית זה.
זה אומר לעצמו, אני כהן בן כהנים גדולים,  16  האשא שפחה!?

 16.  אם רבי ישמעאל אביהם הוא רבי ישמעאל הנזכר לעיל, אם כן צריך לפרש שהיו ממשפחת כהנים גדולים, או אפשר שרבי ישמעאל אביהם הוא רבי ישמעאל כהן גדול שבברכות - הגהות ריעב"ץ.
וזאת אומרת לעצמה, אני כהנת בת כהנים גדולים, וכי אנשא לעבד!?
ובכו כל אחד בפני עצמו, כל הלילה.
כיון שעלה עמוד השחר, והאיר היום, הכירו האח והאחות זה את זה, ונפלו זה על זה, וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתן.  17 

 17.  ראה בבן יהוידע שצערם הגדול היה מרוב חסידותם, שנצטערו על קריאת שם עבד לאחיה ושם שפחה לאחותו ופגעו בכבוד כהונה ובכבוד אבותם.
ועליהן, קונן ירמיה בנבואת החורבן: "קרא עלי מועד (שנתוועדו האדונים) לשבור (טהרת) בחורי. גת דרך ה' לבתולת בת יהודה. על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי, היו בני שוממים כי גבר אויב" (איכה א טז).  18 

 18.  ראה מהרש"א.
אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת, וצפנת בת פניאל שמה.
"צפנת" היתה נקראת על שם שהכל צופין בה מרוב יופיה.
ובת "פניאל" היתה נקראת, על שם שהיתה בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים.
שנתעלל בה השבאי ששבאה כל הלילה.
למחר, הלבישה שבעה חלוקים לצניעות ולכבודה, כדי להחשיבה, והוציאה למוכרה.
בא אדם אחד, שהיה מכוער ביותר.
אמר לו אותו אדם: הראני את יופיה כדי שאקחנה.
אמר לו המוכר: ריקא (טיפש), אם אתה רוצה ליקח, קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו.
אמר לו: אף על פי כן רוצה אני לראות את יופיה!
הפשיטה ששה חלוקים, ושביעי קרעתה היא עצמה, ונתפלשה באפר.
התפללה ואמרה לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, כי חטאנו, על קדושת שמך הגבור, למה לא תחוס ונקום נקמתך!?
ועליה קונן ירמיה (ירמיה ו כו): "בת עמי חגרי שק, והתפלשי באפר, אבל יחיד עשי לך, מספד תמרורים, כי פתאם יבא השודד עלינו".
"עליך" בלשון יחיד, על בת עמי, לא נאמר, אלא "עלינו", בלשון רבים, כביכול, עלי (כלפי מעלה) ועליך בא שודד כי שם שמים נתחלל בכך.
אמר רב יהודה אמר רב:
מאי דכתיב (מיכה ב ב): "ועשקו גבר וביתו, ואיש ונחלתו"?
מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושוליא דנגרי הוה (לא היה רבו לתורה, אלא לאומנות של נגרים).
פעם אחת הוצרך רבו ללוות מעות.
אמר לו השוליא ; שגר (שלח) אשתך אצלי, וא לו נה.
שיגר אשתו אצלו ושהה השוליא עמה שלשה ימים.
כשראה שאין אשתו חוזרת, קדם המורה, ובא אצלו (אצל השוליא), ואמר לו: אשתי ששגרתי לך, היכן היא?
אמר לו התלמיד: אני פטרתיה לאלתר (שלחתי אותה מיד), ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך.  19 

 19.  ראה במהרש"א שהיא עשתה זאת מרצון ונאסרה על בעלה, וראה בבן יהוידע שלכך הזכיר שתינוקות היו, היות ואין בכחם לבא עליה באונס, וגם אין דרכם לעשות מעשיהם בהסתר כל כך, ועל ידי זה נודע לו הדבר.
אמר לו המורה לתלמידו: מה אעשה?
אמר לו התלמיד: אם אתה שומע לעצתי, גרשה!
אמר לו המורה: רוצה אני לגרשה, אך מה אעשה וכתובתה מרובה ואין בידי לשלם לה?
אמר לו: אני אלווך, ותן לה כתובתה.
עמד זה (הבעל, המורה) וגרשה, והלך הוא (התלמיד) ונשאה.
כיון שהגיע זמנו לשלם את החוב, ולא היה לו לפורעו.
אמר לו התלמיד: בא ועשה עמי מלאכה במקום חובך.
והיו הם, התלמיד ואשתו, (אשתו לשעבר של המורה), יושבים ואוכלין ושותין.
והוא (המורה, בעלה הראשון) היה עומד ומשקה עליהן.
והיו דמעות נושרות מעיניו, ונופלות בכ וסיהן.
ועל אותה שעה, על העוול הזה, נתחתם גזר דין.
ואמרי לה: גזר הדין נחתם על שתי פתילות בנר אחד, משל הוא לשני אנשים המשמשים עם אשה אחת.
ופירש המהרש"א: ששתי הלשונות על אותו מעשה נתכוונו, כי לפי הלשון הראשון, בשעה שהיה השוליא עם אשת רבו, לא עבר עמה עבירה, אלא שעל אותה שעה שעשקו להסיתו לגרשה ולהשתעבד בו על ידי כתובתה, על כך נתחתם גזר דין ; ולפי הלשון השני "אותה שעה" אינה עיקר העבירה, אלא שכאשר שהתה עמו שלשה ימים עבר עמה עבירה, וזו היא שאמרו: שתי פתילות בנר אחד, שהרי היתה אשת איש, ונאסרה לשוליא על ידי הזנות גם לאחר שנתגרשה, כדין סוטה לבועלה.  20 

 20.  וראה עוד במהר"ל ובבן יהוידע.
שנינו במשנה: לקח מן הסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כו', לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל.
אמר רב: לא שנו "מקחו בטל" לפי משנה ראשונה, אלא דאמר לו בעלים ללוקח: "לך חזק וקני", כלומר: לך וקנה לך את השדה בחזקה.
כי היות ולא עשה הבעלים מעשה אלא דיבור בעלמא, יש לומר, לא נתכוין להקנות לו, אלא לסלק את הסיקריקון (או את האשה - כשלקח מן האשה) מעליו, כי את הלוקח נוח לו לתבוע יותר מאשר לדון עם הסיקריקון.
אבל בכגון שכתב לו שטר, הרי קנה הלוקח, כי בודאי מדעתו הקנה לו, כי אם לא נתכוין למכר גמור, לא היה לו צורך לטרוח ולכתוב שטר, והיה יכול להסתפק בקנין חזקה.  21 

 21.  רש"י. וראה בתוספות בבבא בתרא מז ב ד"ה אבל שכתבו דאף אם כתב שטר אין ראיה על הסכמתו, כי שמא מפחד הוא מן הסיקריקון, אלא דהכא מיירי שאחרי הקנין הוסיף לתת לו עוד שטר ראיה. ועוד כתבו, שבין רב ובין שמואל סוברים שאם כתב לו שטר בלא אחריות לא קנה, אלא שרב סובר "אחריות טעות סופר", כלומר אף אם לא נכתבה אחריות בשטר, אנו תולים זאת בטעותו של הסופר והשטר נחשב כמי שנכתבה בו אחריות, ולפי זה אם כתב בשטר במפורש שהוא מוכר שלא באחריות, גם לדעת רב לא קנה. (וראה בריטב"א ובנימוקי יוסף בבבא בתרא שכאשר כותב שטר בעל כורחו לא אומרים "אחריות טעות סופר").
ושמואל אמר: אף בכתב לו שטר, נמי לא קנה הלוקח,  22  עד שיכתוב לו אחריות, שאם יטרפו ממנו יוכל לחזור ולגבות מן המוכר את דמי הקרקע, כי אז ודאי שמדעתו הוא מקנה, ואין כוונתו להפטר מן הסיקריקון בלבד.

 22.  כי בכל גווני אנו אומרים שמתיירא הוא מן הסיקריקון ועל כן אין השטר מהוה ראיה להסכמתו.

דרשני המקוצר[עריכה]