פרשני:בבלי:גיטין סא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סא א

חברותא[עריכה]

ומבארת הגמרא: באוזלי ואוהרי (הן רשתות של חוטין ושל גמי שיש להן תוך),  כולי עלמא - בין רבנן ובין רבי יוסי - לא פליגי,  1  שהלוקח מהן הוא גזל גמור, שהרי קנו לו לפורש המצודה כליו, מדין "חצר".

 1.  לשון "לא פליגי" משמע שרבנן מודים לרבי יוסי; ואולם צריך ביאור, לפי מה שכתב רש"י במשנה: דרבי יוסי לא אמר גזל גמור אלא מדבריהם, אם כן אין שייך בזה לשון "לא פליגי", דאם יש להן תוך הוי גזל גמור מדאורייתא.
כי פליגי - רבנן ורבי יוסי - ולרבנן אינו גזל גמור, בלחי (חכה) וקוקרי (נותנים חוט ארוך בנהר, וחורזים בו מחטים על פני כול, והדגים נתפסים במחטים), שהן מיני מצודות שאין להם תוך, ואין לפורש המצודה במה לקנות.
שנינו במשנה: מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור:
אמר רב חסדא:  2 

 2.  מרש"י במשנה מוכח, שדברי רב חסדא נאמרו על כל "גזל גמור" שנזכר בדברי רבי יוסי במשנתנו.
אף כשאמר רבי יוסי שהוא "גזל גמור" לא נתכוין לומר שהוא גזל גמור מן התורה, אלא אף לשיטתו אינו אלא גזל גמור מדבריהם (מדרבנן).
ולמאי נפקא מינה, אם הוא גזל גמור מדבריהם, או שהוא תקנה דרבנן שלא ליקח מהן מפני דרכי שלום?
להוציאו בדיינין ממי שלקח מהם, שאם אינו אלא תקנה שלא ליקח מהן, אין מוציאין מן הנוטל בדיינין.  3  שנינו במשנה: עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום:

 3.  כתב רש"י: "ומיהו לרבי יוסי גזל מעליא לא הוי, ליפסל לעדות, ולעבור עליו בלאו".
תנא בברייתא:
אם ליקט העני זיתים ונתן ביד, ובא אחר ולקח ממנו, הרי זה גזל גמור.  4 

 4.  ביארו התוספות, דקא משמע לן, שבתלשן בידו ומפילן, אף על פי שלא נתעכבו בידו, ולא אחז בהן אלא להפילם, מכל מקום הוי גזל גמור. והרשב"א כתב, דקא משמע לן אפילו אם לא נתכוין לזכות בהם, וראה "משנה למלך" (גזילה יז ח), בענין יד אם היא קונה שלא מדעתו, והביא סוגייתנו, ראה שם; וראה עוד בתוספות בבא בתרא נד א ד"ה אדעתא, וב"מחנה אפרים" קנין משיכה סימן ד.
רב כהנא הוה קאזיל להוצל (היה בדרכו להוצל מקומו של רבי יאשיה), חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי (ראה אדם שהיה משליך מקלות לעבר הדקל ומשיר על ידי כך תמרים), אזל רב כהנא קא מנקיט ואכיל (נטל מהתמרים ואכל) כיון שלא זכה בהם.  5 

 5.  תמהו התוספות: והרי סוף סוף יש בהן גזל משום דרכי שלום! ? ולכן פירשו את הענין באופן אחר, ראה בדבריהם.
אמר ליה אותו אדם לאביי: חזי מר דבידאי שדיתינהו (דע לך שבידי השרתים), כלומר: והרי שנינו: "ליקט ונתן ביד, הרי זה גזל גמור".
אמר ליה אביי לאותו אדם: ניכר בך כי מאתריה דרבי יאשיה אתה (מהוצל עירו של רבי יאשיה אתה), ולפיכך אתה בקי בדינין, שהוא דורש ומלמד הלכות לרבים.
קרי עליה אביי על רבי יאשיה: "וצדיק יסוד עולם".  6 

 6.  ראה חידושי חת"ם סופר.
שנינו במשנה: אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה מפני דרכי שלום:
תנו רבנן:
מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל, כלומר: כשמפרנסין את עניי ישראל מפרנסין עמהם גם את ענייהם.
ומבקרין חולי גויים עם חולי ישראל.
וקוברין מתי גויים עם גויי ישראל.  7 

 7.  כתב רש"י: " לא בקברי ישראל, אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל".
והכל מפני דרכי שלום.
מתניתין:
א. פירות שביעית חייבים בביעור מן הבית, לאחר שכבר כלה מינם מן השדה ; וכל זמן שלא ביערם והפקירם, הרי הם אסורים באכילה ; ובכל זאת:
משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחים ותנור!
ואף שהשואלת חשודה לעבור על איסור זה, וכשהיא משאילה לה את הכלים האמורים, יש לחוש שתשתמש בהם לצורך פירות שביעית לאחר זמן הביעור כדי לתקנם לאכילה, ונמצאת מסייעת בידה לעבור עבירה -
מכל מקום התירו חכמים להשאיל לה כלים אלו, לפי שאינה מסייעת לה בזמן העבירה עצמה.
אבל לא תבור (תברור) עמה את החיטים, ולא תטחן אותן עמה,  8  שמא הם מתבואת שביעית שכבר עבר זמן ביעורה,  9  ובכך היא מסייעת בידיים לדבר עבירה  10  בשעת העבירה עצמה.  11 

 8.  ומדברי רבינו קרשק"ש משמע, דאף קודם הביעור אסור לסייע, שמא תשמור את הפירות עד לאחר הביעור ואז תאכלם. וה"חזון איש" (סימן י"ב לשביעית ס"ק יא) כתב בפשיטות, דקודם זמן הביעור אין לחוש לכך. דאין זה אלא כמו פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, דמותר לסייע עמה במלאכתם, ולא חיישינן שמא תטמאם לאחר שיוכשרו, וראה עוד שם. והתוספות רי"ד כתב, דחיישינן שמא זרעה את הפירות האלו בשביעית, והרי הם אסורים באכילה. וכבר נסתפק בזה הירושלמי בשביעית (פרק ה הלכה ט), האם החשש הוא לאיסור זריעה, או לאיסור אכילת פירות לאחר זמן ביעורם.   9.  וצריך לומר, דידוע שאין לה לחשודה כי אם פירות שביעית. אבל אם יש לה גם פירות של היתר, אף בלא טעמא דדרכי שלום מותר להשאיל לה כלים. משום שאפשר לתלות שתשתמש בהם רק לפירות של היתר. וכמו דמצינו בשביעית פרק ה משנה ח: בית שמאי אומרים: לא ימכור לו (לחשוד על השביעית) פרה חורשת בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה; תוספות בשם רבינו תם. ולדעתם, במכירה אין משום דרכי שלום, ובכל זאת התירו למכור, משום שאפשר לתלות שישתמש בהם הקונה לדבר היתר. מיהו בירושלמי איתא, שאף כאן לא התירו אלא להשאילה בסתמא. משום שיש לתלות שתשתמש בהם בהיתר, וכגון נפה לספור בה מעות, וכברה לכבור בה חול. אבל להשאילה בפירוש לשם מלאכת פירות, אסור. אך כבר כתבו התוספות, שאין זו תליה גמורה, כמו תליה בפירות של היתר. ודוקא בתליה רחוקה כזו בעינן לטעמא דדרכי שלום. אבל הרמב"ן לא חילק בזה, וכתב, דאף במקום שיש לתלות בפירות היתר לא התרנו אלא משום דרכי שלום. ודחה את מה שהוכיחו התוספות מהמשנה בשביעית שהותרה מכירה מחמת תליה בהיתר אף בלא טעמא דדרכי שלום, דמכירה שאני, משום שהיא צורך המוכר, והוא נהנה ממנה. אבל בשאילה, שאין המשאיל נהנה כלום, לא סגי במה שאפשר לתלות בשימוש של היתר, לולא הטעם של דרכי שלום. עוד יעויין ברמב"ן בעבודה זרה טו ב, שנחלק על עצם הנחת התוספות דבמכירה לא שייכא טעם דרכי שלום כל עיקר. וכתב דאף במכירה, כיון דלכולי עלמא הוא מוכר, ולחשוד לא ימכור, יש בזה משום איבה.   10.  ואיסור זה הוא מן התורה, משום "לפני עור לא תתן מכשול". מיהו, זהו בדוקא היכן שלולא הסיוע אין באפשרות חבירו לעבור את העבירה. אבל אם בין כך יעבור את העבירה, אין בזה משום "לפני עור", כן איתא בעבודה זרה ו ב. (מיהו איסור דרבנן איכא אף בכהאי גוונא, משום שחייב להפרישו מאיסור, וכל שכן שאסור לסייעו. תוספות שבת ג). ויעויין ב"משנה ראשונה" שהקשה על מה שמבואר בראשונים בסוגיין, שכל ההיתר להשאיל כלים במתניתין הוא משום דתלינן שתשתמש בהם לדבר היתר, והלא סוף סוף ספק הוא. ולדעת הרבה ראשונים ספיקא דאורייתא אסור מן התורה. ואף כאן ספק איסור תורה של "לפני עור" הוא; ויעויין שם במה שתירץ. וה"חזון איש" בשביעית סימן יב ס"ק יב כתב, דמה שהקילו חכמים בספק דאורייתא ד"לפני עור", הוא משום שאם נחמיר בספיקו, נמי איכא מכשול, שנמנע חסד ודרכי חיים ושלום מעצמנו ומהם. והרי חייבים אנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכל שכן שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברים על "לא תשנא", ועוד כמה לאוין שאין איסורם קל מאיסור זה שאנו באים להציל אותם ממנו. ולכן שקלו חכמים בפלס, עד כמה יש לקונסם ולמשוך ידינו מהם, והכריעו לאסור בזמן שהוא ודאי עבירה, ולהתיר בספק, וזו הדרך הממוצעת והישרה.   11.  רש"י. והוסיף רבינו קרשק"ש בזה, דלעולם אף בשביעית ליכא איסור בטחינה עצמה, אלא האכילה בלבד אסורה. ומכל מקום, כיון שהאכילה אסורה, אסור לסייעה בתיקון הדבר לאכילה. אבל בסיפא דמתניתין גבי עיסה, אינה חשודה אלא באיסור טומאת החלה, ולא באיסור אכילה. הלכך לא אסרו לסייע אלא באותה מלאכה שבה נטמאת העיסה, דהיינו משעת הטלת המים בעיסה.
ב. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ, נפה וכברה! ואף שחשודה היא להשתמש בהן באיסור, ובגמרא יבואר לאיזה איסור יש לחוש כאן. ולא זו בלבד, אלא אף בוררת עמה את החיטים, וטוחנת אותן עמה, ומרקדת עמה את הקמח!  12  ובגמרא יבואר, מאי שנא מחשודה על השביעית שאסרנו בה לסייע לה בשעת המלאכה עצמה.

 12.  וכתב הרמב"ן להוכיח מכאן, שסתם עם הארץ אינו חשוד על השביעית, דאם לא כן, אמאי לא נאסור אף בסיפא לסייע, משום החשש דלמא פירות שביעית הן. ודחה רבינו קרשק"ש ראייתו, וכתב דסיפא מיירי בזמן רחוק מן השביעית, שאין לחוש בו דלמא עדיין מפירות שביעית הם. ויעויין בתוספות רבי עקיבא איגר לפרק ג מדמאי משנה ה, שדייק מדברי הרמב"ם בפרק יא מהלכות מעשר הלכה יב, דדוקא בשנת השמיטה עצמה חיישינן דלמא הם מפירות שביעית שעבר זמן ביעורם.
ואולם היות ואסור לגרום טומאה לתרומה ולחלה, ומשום דכתיב: "את משמרת תרומותי" ; לכן:
אבל משתטיל אשת עם הארץ את המים לקמח, שוב לא תגע את החבר עמה לסייעה בלישת העיסה ואפייתה! ומשום שבהטלת המים נתחייבה העיסה בחלה,  13  ומאחר שכליה של אשת עם הארץ הם בחזקת טמאים, הרי הם מטמאים את החלה המעורבת בעיסה זו -

 13.  ומדברי רש"י משמע, שהטלת מים היינו גלגול. אבל תוספות כתבו, שעדיין לא נחשב לגלגול, ומכל מקום כבר משעת הטלת המים אסרו לטמאותה, מחמת החיוב חלה שיחול בגלגול. והוסיף בזה תוספות הרא"ש, דאף שעדיין אינה חייבת בחלה, אם הפריש חלתו חלה; ודמי לפירות קודם גמר מלאכתן, דאף דלא נתחייבו בתרומה, אם תרם מהן תרומתו תרומה; וכן כתב הרמב"ן בקידושין מו ב. (וכשם שאסור לטמאות פירות אף קודם שנגמרה מלאכתם, כדמייתי התוספות בד"ה רישא, מדברי הגמרא בעבודה זרה נו א, משום הפסד הכהן (שאם אחר כך יתרמו מהם תרומה, תהיה התרומה טמאה ותיאסר באכילה) כן אסור לטמאות את העיסה לאחר שיש בה כבר זיקת חלה, אף שעדיין לא נתחייבה). ורבינו קרשק"ש כתב, שאין איסורו אלא מדרבנן ; ואף דמבואר בסוגיין דבאיסור דרבנן התירו לסייע מפני דרכי שלום, שאני איסור דרבנן זה, משום שיש לו עיקר מן התורה. שאסרוהו משום סרך איסור תורה שיש בטומאת העיסה לאחר שהוטבלה בגלגול. ולא נתבאר כאן בדבריו סיבת איסור זה; והריטב"א בנדה ו ב כתב שגזירה היא, שאם תסייע לה קודם גלגול, תבוא לסייע עמה אף לאחר הגלגול, ואז איסור הטומאה הוא מן התורה.
לפי שאין מחזיקין את ידי עוברי עבירה!
וכולן - השאלת כלים לחשודה על השביעית, וסיוע שלא בשעת העבירה - ששנינו בהם שהתירום חכמים, לא אמרו כן והתירום, אלא מפני דרכי שלום!
שהרי מן הדין היה מקום לאסור זאת, משום שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אלא שמפני דרכי שלום התירו סיוע זה, כיון שאינו בשעת העבירה עצמה.
ג. ומחזיקין ידי נכרים בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית! אף שמצווה הישראל בהשבתת הקרקע בשביעית; ומבואר בגמרא, שמחזיקים את ידיהם באמירה בפה בלבד.
אבל לא מחזיקין ידי ישראל, בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע בשביעית!
וכן שואלין בשלומן של הנכרים, בימי חגם! ולא חיישינן שילך הנכרי ויודה לעבודה זרה על כך ; ואף זאת לא התירו, אלא מפני דרכי שלום!
גמרא:
שנינו ברישא דמתניתין: משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית וכו', אבל לא תבור ולא תטחן עמה! ואילו בסיפא, לגבי אשת עם הארץ, שנינו: בוררת וטוחנת ומרקדת עמה!
והוינן בה: מאי שנא רישא, ומאי שנא סיפא!?  14 

 14.  ואם תאמר, לדברי רבינו תם (הובאו בהערה 9) דרישא מיירי בידוע שיש לה רק מפירות שביעית, מאי פריך! ? והלא אפשר דבסיפא הקלנו, משום דאין ידוע בודאי שפירות טבל הם, ואפשר שהם מעושרים. ויש לומר, שסברה הגמרא, שהחמירו חכמים בפירות עם הארץ, כאילו הן ודאי טבל, תוספות; (וקצת נראה מזה, שגדר איסור דמאי אינו רק חשש חכמים שחששו לאיסור דאורייתא של טבל, אלא איסור מחודש הוא, ואסור בתורת ודאי, ודלא כמבואר בהערה 15, וצריך תלמוד).
והרי כשם שאסרנו את הסיוע במלאכה גופה במקום שיש חשש איסור שביעית, כמו כן יש לאסור סיוע בסיפא משום איסור טבל, שהרי עמי הארץ חשודים על המעשרות.
אמר תירץ אביי:
רוב עמי הארץ מעשרין הן את פירותיהם, ופירותיו אינם אסורים אלא מדרבנן, שחששו חכמים למיעוט שאינם מעשרים, וזה הוא איסור "דמאי" ; והיות שהסיוע הוא לעוברי עבירה דרבנן בלבד, לכן התירו לסייע להם מפני דרכי שלום.
רבא אמר: סתם עמי הארץ, חשודים מן התורה על המעשרות, לפי שמחציתם מעשרים ומחציתם אינם מעשרים וספק שקול הוא, ואכן אסור לסייעם -  15 

 15.  רש"י. ותוספות כתבו, דאף רבא מודה דרוב עמי הארץ מעשרין, ואין איסור דמאי אלא מדרבנן, ומכל מקום אסור לסייעם משום איסור זה. (ואף דבאיסור דרבנן התירו לסייעם מפני דרכי שלום, מכל מקום עיקר איסור טבל הוא מדאורייתא. ואף דמן התורה סמכינן ארובא, חששו חכמים למיעוט לענין איסור תורה דטבל, ואין זה איסור חכמים מחודש. כן נראה בכונת דברי הרשב"א. וכן כתב המהרש"א בפסחים לה ב ברש"י ד"ה טבול מדרבנן, דטבל אינו בגדר איסור חכמים, אלא חשש חכמים הוא באיסור דאורייתא). עוד הוסיף הרשב"א, שדוקא הכא החמירו, משום שאין לו בסיועו שום הנאה, ולכן לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק, ולהכנס לחשש מסייע לידי עוברי עבירה.
והכא במשנתנו במאי עסקינן: בעם הארץ דרבי מאיר (ומפרש לה ואזיל), שהוא אינו חשוד על המעשרות, אלא חשוד רק לאכול פירות חולין בטומאה.
ואיסורי טומאה וטהרה בפירות חולין, הרי אינן אלא מדרבנן! כי מן התורה אין איסור אלא באכילת תרומה וקדשים טמאים.
דתניא:
איזהו עם הארץ? - כל שאינו אוכל את חוליו בטהרה! - דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר את פירותיו, קרוי עם הארץ!
ומשנתנו עוסקת באשת עם הארץ, כדוגמת עם הארץ שדיבר בו רבי מאיר, שאין בפירותיו חשש איסור טבל, אלא איסור טומאה בלבד, שאינו איסור דאורייתא.  16 

 16.  שאסור מדרבנן לגרום טומאה לפירות ארץ ישראל, רשב"א. ובעבודה זרה נה ב, איתא: בראשונה היו אומרים: אין בוצרין עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל! וחזרו לומר: בוצרין עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל! ולכאורה דברי הרשב"א אינם אלא בשיטת המשנה ראשונה. וכן כתב הפני יהושע בדעת הרמב"ם, דמתניתין אזלא בהכרח אליבא דמשנה ראשונה התם. עוד כתב, דלשיטת רש"י התם, דוקא חולין של עכו"ם מותר לטמאותם. אבל פירות ישראל שטבולים לתרומה, אסור לטמאותם משום "משמרת תרומותי". ולפי זה, מתניתין אתי שפיר אף למשנה אחרונה. (ודבריו צריכים עיון, דאם כן, הרי איסור טומאתם הוא דאורייתא, ואיך התירו לסייע בזה, ומאי שנא מהיכא שכבר הטילה מים בעיסה שאסור לסייעה, משום שכבר הוטבלה העיסה לחלה? והלא אף קודם לכן יש לאסור, משום שהטובלו החיטים לתרומה. ובהכרח דלא חיישינן לכך, משום שכבר הופרשה תרומה מהם, דהרי בעם הארץ שאינו חשוד על התרומה עסקינן. וכן כתב להדיא הרמב"ן שם. ואי משום החלה דאיתא בעיסה, הרי עדיין לא הוטבלה העיסה לחלה). עוד הביאו התוספות שם בשם רש"י, דדוקא חולין של גוי או של ישראל חבר מותר לטמא. אבל פירות של ישראל החשוד לאכול חולין בטומאה אסור לטמאם, כדי שלא לסייעו בעבירה זו. ולא נתבאר דבריהם מהו האיסור. ואפשר דרש"י לשיטתו בזה, דסבר דאם פסול גויה (שהאוכל אוכלים טמאים נטמא גופו) דאורייתא, אסור מן התורה לאכול אוכל טמא, מפני שמטמא את גופו. (ובחולין ב ב הביאו התוספות שיטה, דאיסור דאורייתא הוא להיטמא, כדכתיב "והתקדשתם והייתם קדושים"). ואם פסול גויה דרבנן הוא, אסור לאכלם מדרבנן. ולפי זה אתי שפיר מתניתין, דמשום דרכי שלום הותר לסייע באיסור דרבנן זה. ויעויין ב"משנה למלך" פרק טז מטומאת אוכלין שהאריך בענין.
ומקשינן: והא מדקתני בסיפא דמשנתנו: "משתטיל את המים, לא תגע עמה", מכלל, הרי בהכרח, דרישא - שהוא קודם הטלת המים וקודם שהוכשרו לטומאה - לאו בחשש טומאה וטהרה עסקינן! שהרי אין הפירות מקבלים טומאה, עד שהוכשרו לכך על ידי נפילת משקין עליהם, וקשיא לרבא שמעמיד אף את הרישא בחשש טומאה!?
ומשנינן: לא כן הוא, אלא גם ברישא של המשנה העוסקת קודם הטלת המים, וגם בסיפא, הנידון הוא בחשש טומאה וטהרה, וכגון שהוכשרו כבר החיטין לקבלת טומאה.
וטעם החילוק שבין הרישא לסיפא, הוא:
רישא - העוסקת בחיטים וקמח שעדיין לא נתחייבו בחלה, לפי שחיובה אינו חל אלא משעת לישה  17  - אינה דנה אלא בחשש טומאת חולין, שאין איסורו מן התורה, כאמור, ולפיכך התירו לסייע לאשת עם הארץ מפני דרכי שלום.

 17.  ולא דמי להא דאיתא בעבודה זרה נו א, דאין בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה, אף דעדיין אין הפירות טבולים לתרומה (שהרי עדיין לא נגמרה מלאכתן), משום דהתם אם תרם מהם תרומתו תרומה, אף שעדיין אינם אסורים משום טבל. אבל עיסה, קודם שהוטבלה על ידי נתינת המים בעיסה, אם הפריש ממנה חלה לא חלה הפרשתו כלל. תוספות. ורבינו תם תירץ, דהתם מיירי בישראל שעושה בודאי את פירותיו בטומאה, ולכן החמירו לאסור לסייעו אף קודם שהוטבלו הפירות. אבל כאן לא מיירי אלא מחשוד על הטומאה, אבל אין זה ודאי שהוא מטמא את פירותיו. ולא החמירו בו אלא משעת הטלת המים בלבד.
ואילו בסיפא - שכבר הטילה מים בעיסה וחל חיוב חלה - הרי בטומאת חלה אנו עוסקים, וטומאת חלה דאורייתא היא משום "משמרת תרומותי", ולכן אסור לסייע בידה.  18 

 18.  והביא רבינו קרשק"ש, דיש מי שפירש דסיפא איירי דוקא בפירות שלא הוכשרו. דאם לא כן, אמאי לא תסייע עמה לאחר הטלת המים, והרי בין כך כבר נטמאו החיטים, וחלה טמאה היא; וכן משמע מתוספות ד"ה רישא בסוף הדיבור. עוד כתב, דיש מי שפירש, דאף לאחר שהוכשרו ונטמאו אסור לטמא שוב את החלה בידיים, אף שכבר נטמאה. משום דכתיב "משמרת תרומותי", אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, אסור לטמאה. מיהו הסיק, דאין דין זה שייך אלא בחלה עצמה, אבל לא בעיסה שהוטבלה לחלה קודם הפרשה. ואין איסור לטמאותה אלא משום דכתיב "ונתתם אותה לאהרן הכהן", ודריש בירושלמי, עשה שתתננה לאהרן בכהונתו. כלומר הזהר בטבל, שתוכל לתרום ממנו תרומה, באופן שיוכל הכהן לאוכלה בטהרה. ואיסור זה ודאי אינו שייך אלא בטבל טהור. אבל אם כבר נטמא, בין כך לא יוכל הכהן לאכול את תרומתו. והסיק, דהא דאסרו לסייע בעיסה, הוא משום דחיישינן שאחר כך תפריש אשת עם הארץ חלה, ותטמאנה, ואז תעבור על איסור תורה של "משמרת תרומותי", אף שכבר נטמאה העיסה קודם לכן. מיהו רש"י בנדה ו ב כתב, דאף בעיסה איכא דין "משמרת תרומותי" לאחר שהוטבלה לחלה. וכן היא פשטות דברי הגמרא שם, "חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה". עוד יעויין בריטב"א כתב יד, שכתב, דאף דמיירי בפירות שהוכשרו, מכל מקום אין טומאתם ודאית, שהרי עיסת עם הארץ בספק טומאה היא עומדת. הלכך אכתי יש לחוש שמא עדיין לא נטמאה, ורק עכשיו תבוא לטמאותה. ולכך אסור לסייע עמה משתטיל את המים לעיסה.
ורמינהו, מקשה הגמרא מהא דתניא:

דרשני המקוצר[עריכה]