פרשני:בבלי:גיטין עח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין עח ב

חברותא[עריכה]

וגט יוצא מארבע אמות שלו לארבע אמות שלה, שהבעל זרק לה את הגט, והוא נפל כשחלקו אחד בארבע אמות שלו וחלקו השני בארבע אמות שלה, והרי הוא ברשות שניהם.
ומקשינן: והא אגיד גביה! הרי מקצת הגט עדיין נמצא ברשותו,  41  והתורה אומרת "ונתן בידה" שיהא כולו ברשותה, ואם לאו אינו גט, ומדוע אומרת המשנה שהוא ספק גירושין?

 41.  הגמרא אומרת האמת אבל אין צריך לזה, שגם בלא אגיד גביה אלא שמקצת הגט הוא רק חוץ לרשותה גם כן אינה מגורשת. תוס' הרא"ש.
ומתרצינן: אלא, רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, כת אחת אומרת שהגט נפל קרוב לו בתוך ארבע אמותיו, וכת אחת אומרת שהגט נפל קרוב לה בתוך ארבע אמותיה. וזו כוונת המשנה שהיה מחצה על מחצה, ולכן הוי ספק מגורשת.  42 

 42.  מדאורייתא אינה מגורשת, דאוקמינן איתתא בחזקת אשת איש, אלא מדרבנן הוי ספק מגורשת כמבואר ביבמות (לא א) דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן. תוס' ד"ה והא. בתוס' הרא"ש הקשה, שלגבי חוב מבואר במשנה דמחצה על מחצה יחלוקו, והיה לנו לומר דאוקמה אחזקת חיוב, כמו באיני יודע אם פרעתיך, דחייב לשלם הכל. ותירץ דשם הספק אינו מבורר לנו מה הצדדים לכאן ולכאן. אבל כאן הספק מבורר לנו ולכן אומרים יחלוקו. וזה לשון הרשב"א: דשאני התם דליכא רגלים שפרעו. אבל הכא הרי נולד ספק זה לפנינו והלכך יחלוקו. ובתוס' הקשו איפכא, נימא המוציא מחבירו עליו הראיה. ותירצו, דכאן לא הוי ספק. וכוונתם לפי האוקימתא דרבי יוחנן לקמן, דמחצה על מחצה היינו ששניהם יכולין או אין יכולין לשומרו, ולא משום ספק. תוס' ד"ה מחצה. ועדיין יקשה לפי האוקימתא דרבה ורב יוסף שמדובר בספק ממש. וביאר המהרש"א דרבה ורב יוסף לא יפרשו המשנה שמדובר באבד הכסף, אלא כמו שמפרש המרדכי שהכסף בעין ומוטל על הארץ והלוה חזר בו מתשלום החוב, ודורש מהמלוה שיחזיר לו הכסף כי לא הגיע עדיין זמן הפרעון. ואם הוא קרוב למלוה אינו יכול לחזור בו, ואם קרוב ללוה יכול לחזור בו, ומחצה על מחצה יחלוקו. ואין כאן מוחזק לומר המוציא מחבירו עליו הראיה. ובפני יהושע תירץ, שאפילו בשתי כתי עדים, זו אומרת קרוב למלוה וזו אומרת קרוב ללוה, איננו מחזיקין אותם כמכחישים זה את זה, אלא אמרינן ששניהם אומרים אמת, שהחוב היה בשמונה אמות מצומצמות, וכל כת טועה מעט. דלעולם אין לנו לדון את העדים כמכחישין זה את זה כשאפשר להתאים דבריהם זה לזה. וזו כוונת התוס' שאין כאן ספק. (וצריך עיון, אם כן גבי גט נמי נימא הכי, ושוב יקשה קושית הגמרא דהא אגיד גביה). והרש"ש תירץ קושית התוס', שלמסקנא דאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין הרי דינו כגט, וכמו ששם הוי ספיקא ולא מוקמינן אחזקת אשת איש, הוא הדין הכא לא מוקמינן אחזקת ממון. והרשב"א תירץ דכאן יש לשניהם חזקה, למלוה יש חזקת חיוב שלא פרעו, וללוה יש חזקת ממון שהוא מוחזק בו, הלכך יחלוקו.
רבי יוחנן אומר: "קרוב לה" שנינו במשנה, משמעותו, אפילו הגט רחוק ממנה מאה אמה היא מגורשת, ובלבד שהוא קרוב לה, ולא משום קנין ארבע אמות. וכן "קרוב לו" שנינו, ומשמע, אפילו רחוק ממנו מאה אמה אינה מגורשת, וכדמפרש להלן.
והוינן בה: היכי דמי לרבי יוחנן מחצה על מחצה?  43 

 43.  רע"א מבאר למה לא תירצה הגמרא גם כאן בשתי כתי עדים, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו כמו לעיל באוקימתא דארבע אמות. כי אם כן, תקשה קושית התוס' דלגבי חוב למה אמרו במשנה יחלוקו ולא המוציא מחבירו עליו הראיה, ותירצו התוס' דאין כאן ספק שהרי הגמרא אוקמה בשניהם יכולים או אין יכולים לשומרו. (עיין הערה 42). ולכן אם היינו מתרצים בשתי כתי עדים שזה ספק גמור שוב יקשה קושית התוס', דנימא המוציא מחבירו עליו הראיה. (ועיין שם מדוע לרבה ורב יוסף לא יקשה כן).
ומשנינן: אמר רב שמן בר אבא: לדידי מיפרשא לה מיניה דרבי יוחנן את כל האופנים: אם הגט נפל במקום שהוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו, זהו "קרוב לו" שאינה מגורשת.
ואם נפל במקום שהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו, זהו "קרוב לה" שהיא מגורשת.  44 

 44.  כתבו הראשונים, דמאה אמות דרבי יוחנן ודאי לאו מדינא הוא, שלא יכול שהאשה תקנה הגט על ידי מאה אמה הסמוכות לה, אלא תקנת חכמים היא בגיטין משום תקנת עגונות. ולכן אמר רבי יוחנן לקמן שרק לגיטין אמרו ולא לדבר אחר. וגם בקידושין תיקנו כן אגב גיטין, כי אי אפשר לחלק ביניהם כדכתיב "ויצאה והיתה". ועוד כתבו, שמא הוראת שעה היתה או שעת השמד (שהיה אסור לגרש כדין ולכן תיקנו שיזרוק לה מרחוק). וזה הטעם שאמר שמואל לרב יהודה לקמן שלא ינהוג כן למעשה כי לא תיקנו חכמים רק במקום שיש לחוש לקלקול ולא בכל דור. ועוד כתבו הראשונים, שרבי יוחנן מודה לרב שיש דין של ארבע אמות בגט כמבואר בבבא מציעא (י ב), אלא שלשון המשנה לא משמע ליה לפרש בארבע אמות, שקרוב לה וקרוב לו משמע אפילו רחוק הרבה. וגם מחצה על מחצה לא מתפרש יפה לרב. לכן נראה לו לפרש במאה אמה. ובכל זאת קיים גם הדין של ארבע אמות. והנפקא מינה, שבארבע אמות מועיל גם כשהוא יכול לשמור כמוה ובמאה אמה דוקא כשהיא יכולה לשמור ולא הוא. תוס' ד"ה רבי יוחנן ורא"ש.
ואם נפל במקום ששניהם יכולין לשומרו  45  או שניהם אין יכולין לשומרו,  46  זהו מחצה על מחצה, דהוי ספק גירושין.

 45.  הקשה הרשב"א, אם כל אחד יכול לשמור לבד אמאי אינה מגורשת, שהרי אינה צריכה לשמירת הבעל. ותירץ הרש"ש, כיון דשמירה עושה כאילו הוא רשותו וממילא הוי כרשות שניהם ולכן הוי ספק גירושין.   46.  היינו שכל אחד לבד אינו יכול לשומרו אלא שניהם יחד. אבל אם אינן יכולין לשומרו כלל פשיטא דלא הוי גט. תוס' ד"ה שניהם. והרמב"ן הקשה, כיון שצריך לשמירת הבעל הרי הגט אגיד ביה ולמה היא מגורשת מספק. ותירץ הר"ן דלא אמרינן אגיד גביה אלא כשמקצת הגט מונח ברשות שהיא שלו לגמרי. אבל כאן שהוא רק שמור על ידו ואינו מיוחד לו לגמרי מסתמא הוא משאיל לה אותו מקום.
אמרוה קמיה דרבי יוחנן את הפירוש הזה במשנתנו, משמיה דרבי יונתן הכי, שגם הוא פירש כמותו.
אמר רבי יוחנן: ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא! חברינו שבבבל (רבי יונתן עלה מבבל לארץ ישראל) יודעים לבאר בטעמים נכונים.
תניא נמי הכי, שהקורבה שבמשנתנו היינו היכולת לשמור, דתניא: רבי אליעזר אומר: כל שהוא קרוב לה יותר מלו, ובא כלב ונטלו את הגט, אינה מגורשת.
והוינן בה: אמאי אינה מגורשת? שהרי הגירושין כבר חלו ברגע שהגט הגיע בקירבתה ומה איכפת לן שהכלב נטלו אחר מכן כל היכי תינטריה ותיזיל וכי לעולם היא צריכה לשמור את הגט?
אלא לאו, הכי קאמר הברייתא: כל שקרוב לה מלו, כלומר, גם באופן שהגט קרוב יותר לה מאשר לו, בכל זאת, אם יש הפסק של נהר או תל עפר בינה לבין הגט, ואילו בא כלב ונטלו, אז רק והוא יכול לשמרו מהכלב ואילו היא אינה יכולה לשומרו. אינה מגורשת.
אמר ליה שמואל לרבי יהודה: שיננא! (כינוי לרב יהודה על שנינותו) הקורבה שבמשנתנו היינו כדי שתשוח ותטלנו שהגט כל כך קרוב לאשה שהיא רק צריכה להתכופף ולהרימו.  47 

 47.  רש"י. וכתב הר"ן לפרש דעת רש"י, ששמואל מוקי למשנתנו ברשות הרבים, והוא סובר שברשות הרבים לא תיקנו ארבע אמות, ולכן מדינא לא היתה מגורשת, אלא שתיקנו חכמים בגט משום עיגונא, ולא תיקנו אלא בקרוב לה עד כדי שתשוח ותטלנו. וכיון שאין זה מעיקר הדין, לכן אמר לתלמידו שיחמיר למעשה עד שיגיע הגט לידה. אבל במקום שארבע אמות קונות, מודה שמואל דמגורשת בכך. ואף למעשה אין צריך להחמיר. והרא"ש כתב, דשמואל לא בא לפרש המשנה, דמודה הוא שמתגרשת על ידי ארבע אמות, וכן מודה לרבי יוחנן ביכולה לשומרו אפילו מאה אמה. אלא, שמואל אמר לתלמידו שראוי להחמיר באופן ששניהם עומדים בתוך ארבע אמות של הגט אף על פי שהיא הקדימה לתוכן וזכתה בגט, שאינו גט עד שיהא קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו, לפי שלפעמים האיש יקדם לתוך ארבע אמות. וגם ביכולה לשומרו אין לסמוך על זה, שבקל יכול לבא לידי קלקול. ועוד אמר לתלמידו, שאתה בעצמך תחמיר יותר עד שיבא הגט לידה. אבל אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלה והוא עומד חוץ לארבע אמות, מודה שמואל דהוי גט. והחתם סופר כתב ששמואל סבר כהאמוראים בבבא מציעא (י א-ב) שבמקום שלא ניחא לאדם לקנות בקנין דרבנן, אינו קונה לו. וכאן האשה בודאי אינה רוצה לקנות הגט ולכן לא רצה להעמיד בקנין ארבע אמות או בשמירה.
ואף שכך הוא מעיקר הדין, מכל מקום, ואת, לא תעביד עובדא למעשה, אל תתיר אשה להינשא על סמך גט כזה, עד דמטי גיטא לידה רק כאשר הגיע הגט לידה ממש, וזאת משום גזירה, שמא יאמרו על גט שנפל רחוק ממנה, שהוא קרוב.  48 

 48.  כתבו התוס', דהיינו דוקא ברשות הרבים. אבל בחצרה אין צריך שיגיע הגט לידה. והראיה מעובדא דשכיב מרע לעיל (עז ב) שלא קיבלה האשה את הגט לידה בשבת. והביאו מהערוך שקבלה מרבותינו אפילו בזרקו לתוך חצרה אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. והוכיח כן מירושלמי. והתוס' דחו הראיה.
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: הוה עובדא הכי באשה שהגט הגיע קרוב אליה ולא קיבלה אותו בידה ממש, ואחר כך מת בעלה, ואצרכוה חליצה מדרבנן לחומרא כאילו לא התגרשה.
שנינו במשנה: וכן לענין קידושין.
אמר רבי אסי רבי יוחנן: לגיטין אמרו, רק לגבי גט נאמר הדין שהוא מועיל גם כאשר הוא הגיע רק קרוב אליה, כי בגט מועיל גם ליתנו לה בעל כרחה, ולכן די גם בנתינה כזו.  49 

 49.  זה לשון תוס' רי"ד: קנין הגט אינו דומה לקנין דעלמא, דקנין דעלמא אין אדם יכול להקנות לחבירו בעל כרחו. והגט, אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה. אם כן, טעם החצר דרבי ליה רחמנא, לא בעבור קנין הוא, שהרי היא עצובה בו ואינה חפצה לקנותו, ואין חצרה קונה לה, ואפילו הכי מתגרשת. אלא טעם הדבר הוא, מפני שהוא משתמר לדעתה. אם כן, בכל מקום שהוא משתמר לדעתה היא מגורשת. מה שאין כן בשאר קנינים דעלמא.
ולא לדבר אחר, כגון בעל חוב שזרק את תשלום החוב לעבר המלוה והכסף הגיע קרוב אליו, ואחר כך נאבד הכסף, לא אמרינן שהמלוה כבר זכה בכסף לפני שנאבד אלא הלוה עדיין נשאר חייב.
איתיביה רבי אבא לרבי אסי ממשנתנו: וכן לענין קידושין! הרי שלא רק בגט נאמר הדין של קורבה?
ומשנינן: שאני התם, דכתיב "ויצאה" - "והיתה", הוקשו קידושין לגירושין לכל דיניהם, מה שאין כן לגבי חוב, שלגביו לא נאמר הדין של קורבה.
איתיביה ממשנתנו: וכן לענין החוב. אם אמר לו בעל חובו "זרוק לי חובי", וזרקו לו, קרוב למלוה זכה הלוה (כלומר המלוה זכה בחוב, ונפטר הלוה בכך). קרוב ללוה, הלוה חייב, מחצה על מחצה, שניהם יחלוקו.
הרי שגם לענין חוב נאמר הדין של קורבה.
ומתרצינן: הכא במאי עסקינן: דאמר ליה המלוה ללוה: זרוק לי חובי ותיפטר בכך, ולכן מועיל גם כאשר הגיע החוב רק קרוב למלוה.
ומקשינן: אי הכי, מאי למימרא? פשיטא שהלוה נפטר בכך, שהרי המלוה פטר אותו במפורש על ידי פרעון כזה!  50 

 50.  קשה, דאדרבה היה צריך להקשות, דאם כן גם בקרוב ללוה היה לו להיפטר, שהרי פטרו בפירוש. ויש לומר, דמסתמא מיירי שפירש לו שיזרוק למקום שיוכל הוא לשומרו. תוס' ד"ה אי הכי.
ומתרצינן: לא צריכא, שמדובר דאמר ליה: זרוק לי חובי בתורת גיטין. שהמלוה מסכים שלגבי פרעון החוב, תועיל קבלה כזאת המועילה לגבי גט.  51 

 51.  כתב הרשב"א, מסתברא שבלשון הזה ממש אמר ליה, ולכן הוי סלקא דעתין דמשטה אני בך, שלא אמרתי אלא שתזרקהו לי בתורת שהוא גט, ולא שאזכה בו מיד שנכנס לרשותי כמו גט ותיפטר. אבל אם היינו מפרשים דבריו שיהא דינך כדין זורק גיטין, בזה פשיטא שלא יכול לומר משטה אני בך, שזה ממש כאומר לו זרוק לי חובי והיפטר, דמקשה הגמרא על זה פשיטא.
ומקשינן: ואכתי, מאי למימרא? שהרי גם זה פשיטא שמועיל? ומתרצינן: מהו דתימא, מצי אמר ליה המלוה ללוה: משטה אני בך, ולא התכוונתי לכך באמת. קמשמע לן שהוא אינו יכול לטעון כך.
אמר רב חסדא: נתן לה הבעל גט בידה ומשיחה ראש החוט שקשור לגט נשאר בידו.
אם החוט חזק שעל ידו יכול הבעל לנתקו את הגט מידי האשה ולהביא אצלו, אינה מגורשת. ואם לאו שהחוט אינו חזק כל כך ואם ימשוך בו הוא יקרע, הרי זו מגורשת.  52 

 52.  כך כתב רש"י בבבא מציעא ז א. והתוס' ביארו בשם ר"ת, שהגט כבד כל כך שאם ימשוך בחוט הוא ינתק. ובאופן אחר ביארו התוס', שידה היתה קפוצה ומחמת כן אינו יכול לנתקו. וכתבו דלא מיירי שידה היתה פתוחה בשעת נתינה ואחר כך קפצה ידה, דאם כן היא גרמה הנתינה והוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע. אלא, שידה היתה קפוצה, והוא תחב לתוכה את הגט. תוס' ד"ה אם. ושוב כתבו דנראה שכשר גם כאשר היא קפצה ידה לאחר נתינת הגט, דלא גרע מערק לה חרציה דלעיל (עח א), שאין הבעל נותנו לידה ממש ואפילו הכי מגורשת מאחר שקירב לה את הגט, וכל שכן הכא, שנתן לה הגט בידה ממש, אף שהיא גמרה הנתינה. ומכל מקום כתבו, שהמחמיר תבא עליו ברכה.
מאי טעמא? הרי כל הגט נמצא בידי האשה ומדוע אינה מגורשת?
משום דבעינן "כריתות", שיהיו מובדלים זה מזו, וליכא, שהרי הם אגודים יחד על ידי החוט הזה.
אמר רב יהודה: היתה ידה עשויה כקטפרס, כמדרון, שראשי אצבעותיה נטו בשיפוע כלפי מטה ולא פשטה ידיה כלפי מעלה כדרך פושטי יד, הרי אף על פי שהגיע גט לידה, אינה מגורשת, כי הגט יפול מהיד שלה מיד, ואין קבלה שכזאת נחשבת לקבלה בידה.
ומקשינן: אמאי אינה מגורשת?
הא כי נפיל, בארבע אמות דידה קא נפיל! הרי גם לולי קבלתה ביד, היא מתגרשת מצד קנין ארבע אמות!  53 

 53.  הגמרא היתה יכולה לתרץ שמדובר שהיא נמצאת בחצר של הבעל ששם אין לה קנין ארבע אמות או ברשות הרבים למאן דאמר שברשות הרבים לא מועיל ארבע אמות. תוס' ד"ה והא.
ומתרצינן: בדלא נח הגט על הארץ, אלא כשנפל מתוך היד שלה, הוא נשרף באויר.
ומקשינן: ותיגרש מאוירא בארבע אמות! שהרי הגט הגיע לתוך אויר ארבע אמות שלה?  54 

 54.  קשה, דהא לא משתמר מאויר, וכדהקשו לקמן בגמרא על אויר הגג. ויש לומר דבתוך ארבע אמות משתמר אפילו באויר, ולקמן מיירי חוץ לארבע אמות. ועוד יש לומר, שזה גופא הספק של רבי אלעזר, אם חכמים תיקנו שגם באויר יקנה ארבע אמות, ואף שלא משתמר שם, עשו אינו משתמר כמשתמר כמו שעשו ארבע אמות כרשותו אף שאינה רשותו. תוס' ד"ה ותתגרש. ובתוס' הרא"ש תירץ, דשאני ראש הגג, שהוא מקום גבוה והרוח שולט שם, ולכן לא הוי משתמר.
תפשוט מכאן הא דבעי רבי אלעזר: ארבע אמות שאמרו שקונין לאדם, האם יש להן אויר, האם גם האויר שלהם בלבד קונה, או אין להן אויר ורק כשהגיע לקרקע הוא קונה?
תפשוט מדברי רב יהודה, דאין להן אויר, ולכן אינה מתגרשת כשהיתה ידה עשויה כקטפרס, למרות שהגט הגיע לתוך אויר ארבע אמותיה של האשה.
ודחינן, שאי אפשר לפשוט מכאן, כי הכא במאי עסקינן: בעומדת על גב הנהר, דמעיקרא, לאיבוד קאי. שסופו של הגט ליפול לתוך הנהר וליאבד, ובאופן כזה ודאי לא מועיל אויר ארבע אמות, כי הגעת הדבר לאויר באופן שאינו ראוי לנוח על הארץ, אינו קונה.

דרשני המקוצר[עריכה]