פרשני:בבלי:גיטין סו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סו א

חברותא[עריכה]

אמר רבי זירא:  דרא, ישא, רבי אבינא לסילתיה (את סלו על כתפו) למזונותיו להוצאת הדרך, ואזל לגבי דרב הונא רביה (ויילך אל רב הונא, רבו), כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה שצווה לו גניבא בלא קנין.
דאמר רב הונא לקמן בפרק הבא: גיטו של שכיב מרע (חולה שעומד למות) דינו כמתנתו של השכיב מרע,
מה מתנתו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו ממתנתו,
אף גיטו של השכיב מרע, אם עמד מחוליו - חוזר בו מהגט.
ומהשוואה זו, לומדים גם להשוות מתנה לגט:
מה גיטו של שכיב מרע, אף על גב דלא פריש, כיון דאמר "כתבו" אף על גב דלא אמר "תנו" - נותנים את הגט לאשה, וכפי ששנינו במשנתנו לגבי יוצא להורג ולגבי חולה מסוכן שנוטה למות,
אף מתנתו של השכיב מרע, דינו כן. כיון דאמר "תנו" - אף על גב דעדיין לא קנו מיניה (לא זכו מהשכיב מרע) במתנה עבור המקבל - הרי המקבל זוכה במתנה בלא קנין.
ואם כן יכול רבי אבינא להסתמך על ההשוואה בין גט למתנה, ולקבל את המתנה.
מתקיף לה רבי אבא: אי (אם) כך אתה אומר, הרי אפשר להמשיך ולהשוות גט למתנה, ולומר גם: מה מתנה ישנה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה! ומדוע אתה סובר שלא מועיל שיחול הגט לאחר מיתתו.
ותמהינן על אתקפתיה דרבי אבא: הכי השתא!? וכי רוצה רבי אבא להשוות גט למתנה שיועיל לאחר מיתה?
והרי אי אפשר לומר כן, משום שבשלמא מתנה איתה (ישנה) לאחר מיתה - ששייך מתנה לאחר מיתה אפילו במתנת בריא, וכגון שנתן קרקע במתנה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, וכיון שכן תיקנו חכמים במתנת שכיב מרע שיקנה לאחר מיתה  1 .

 1.  ריטב"א כת"י. (ועיין עוד במהרש"ל ומהרש"א כיצד הם מבארים את הקושיא והתירוץ בגמרא). כתב הטור (ריש סי' רנ) שמתנת שכיב מרע קונה כשימות למפרע מזמן הנתינה. ומקשה הבית יוסף שהרי אמרו בבבא בתרא (קלז א) שמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה. ומתרץ הב"ח שאמנם קונה רק לאחר מיתה, אבל קונה למפרע מזמן הנתינה. וכתב הב"ח שהטור הוכרח לומר שקונה למפרע משום שלא יתכן שיקנה לאחר מיתה, דאין שטר לאחר מיתה. ומבאר הקצות החושן (רנ א) שמקור דברי הטור הם מדברי תוס' הרא"ש לעיל (יד, ב) שסובר שדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים למפרע מזמן הנתינה. והאור שמח (זכיה ומתנה ט, יג) מביא שכן שיטת הירושלמי שקונה למפרע. אבל הרשב"א והר"ן חולקים וסוברים שאינו קונה למפרע.
אלא גט לאחר מיתה מי איכא? שהרי אחרי מיתת הבעל או האשה לא שייך גירושין. ולא שייך לדמות גט למתנה לענין זה.
אלא יש לומר שרבי אבא הכי קא קשיא ליה (כך היה קשה לו): שהרי הצוואה של גניבא, מתנת שכיב מרע במקצת היא, שלא נתן את כל רכושו במתנה, אלא רק מקצתו,
ומתנת שכיב מרע במקצת נכסיו, דינו שבעיא (שצריך) הזוכה לעשות קנין כדי לזכות במתנה!
כמבואר בבבא בתרא (בפרק מי שמת דף קנא, ב), שהיות והשאיר חלק מנכסיו לעצמו, אינו נחשב כאדם המצוה את נכסיו מחמת מיתה - שנכסיו נקנים לזוכים מחמת צוואתו, הואיל והראה שחס על פרנסת עצמו, אלא מתנתו נחשבת למתנה בריא, שאין המקבל זוכה בחפץ ללא מעשה זכיה.
ומקשינן: אם כך היה קשה לרבי אבא על דברי רב הונא, מכלל זה יוצא דרב הונא סבר: שמתנת שכיב מרע במקצת נכסיו לא בעיא (לא צריך) קנין,
וכיצד אפשר לומר כן, הא קיימא לן בבבא בתרא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין! ומתרצינן: שאני הכא במעשה עם גניבא דסובר רב הונא שעל אף שהמתנה היא רק במקצת נכסיו, מכל מקום גניבא מצוה מחמת מיתה הוא, שהיה יודע שהיוצא להורג בקולר אינו חוזר,
ומצוה לקיים דברי המת, ולכן אף שלא נעשה קנין במתנתו, יש לעשות כדבריו.
ומקשינן: מכלל דרבי אבא שהקשה על רב הונא סבר: שגם באופן זה שמצוה מחמת מיתה בעיא קנין,
והא קיימא לן שהמצווה מחמת מיתה דלא בעי קנין! ואם כן מדוע נתקשה בדבר?
אלא יש לומר שרבי אבא הכי קא קשיא ליה: כיצד זוכה המקבל במתנה שנתן גניבא, הרי גניבא, לשון "ארבע מאות זוז חמרא (יין) " לא קאמר,
וכן "דמי ארבע מאות זוז של חמרא" לא קאמר,
אלא "ארבע מאות זוז מחמרא (מהיין) " קאמר!
ולשון זו קשה, וכי עושים מעות מיין? ואידך - ורב הונא, שלא התקשה בציווי של גניבא משום שסובר, מה שאמר גניבא "תנו לו ארבע מאות זוז מחמרא (מהיין) "
אמר כן, כדי לייפות את כחו של רבי אבינא, ולכן לא פירש שנותן לו, לא יין ולא מעות, כדי ליפות את כוחו שיהיה לו כל היין והמעות באחריות,
שאם גניבא היה אומר: "תנו לו יין", אם היה מחמיץ חלק מהיין, היו היורשים אומרים לו החלק שלך החמיץ,
ואם היה אומר "תנו לו דמי יין" והיו מוכרים היורשים חלק מהיין ומאבדים המעות, היו אומרים לו: אבדו מעותיך.
לכן אמר "תנו לו ארבע מאות זוז מהיין", שמשמעותו היא יין ודמי, ו שכל הכסף וכל היין משועבדים לתשלום המתנה, וכל זמן שנשאר כסף או יין, צריכים היורשים לפרוע לו את מתנת אביהם.
שלחו מתם (מארץ ישראל) ואמרו: שאכן מה שאמר גניבא בלשון "מחמרא", היה זה כדי לייפות את כחו של רבי אבינא.
מתניתין:
מי שהיה מושלך לבור, וחשב שהוא הולך למות, ואמר וצעק מתוך הבור: כל השומע את קולו (קולי) יכתוב גט לאשתו (לאשתי) ואמר את שמו ושם האשה, ושם עירו ועירה.
אף על פי שלא אמר "ויתן" - הרי אלו השומעים את קולו יכתבו גט ויתנו לאשתו, למרות שלא ראו את האיש ואינם מכירים אותו, שכן בשעת סכנה כגון זו, שיש לחוש שמא ימות בבור, כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים אותו  2 .

 2.  זה לשון הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין הלכה י"ג: "אף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, הרי הגט כשר, שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבים ונתנים אף על פי שאינן מכירין".
גמרא:
ומקשינן: וליחוש שמא שד הוא! שהרי לא ראו את האיש שבבור אלא שמעו את קולו בלבד  3 .

 3.  המשנה למלך (גירושין ט, כז) מקשה, שאם הגמרא מקשה שאולי היה שד, אם כן על כרחך מדובר שהיו רק שני בני אדם ששמעו את הקול, שהרי בשלושה בני אדם אין השדים מתגלים (כמבואר בברכות מג, ב), ואם היו שם רק שנים אם כן על כרחך מדובר שאחד מהם גם כותב את הגט וגם חותם עליו, ויש להוכיח מכאן שחתם סופר ועד כשר, ולקמן (סו, ב) נחלקו בזה אמוראים. ורוצה המשנה למלך להוכיח מכאן שבמקום עיגון לא החמירו חכמים לפסול חתם סופר ועד. אבל בהגהות פורת יוסף תירץ, שיתכן ששמעו שלושה בני אדם, אלא שהיו מרוחקים זה מזה ולכן השדים מצוים. היד דוד מקשה מדוע הגמרא לא תירצה שהיו שלושה בני אדם ולכן לא חיישינן לשדים. ותירץ שבמקום שמצויים שדים חיישינן אף כשיש שם ג' בני אדם. וכן כתב הבית אהרן שבבורות שרגילין המזיקין להיות שם, אפילו כשיש ג' בני אדם הם מתגלים.
אמר רבי יהודה: במשנתנו מדובר כשראו שיש לו לזה שבבור דמות אדם.
ומקשינן: אינהו (אלו) השדים נמי אידמויי אידמו! (גם כן נדמים) לבני אדם כשירצו בכך, ואין זו הוכחה שהוא אדם ולא שד.
ומתרצינן: יש להעמיד שמדובר דחזו ליה בבואה (שראו שיש לו צל) לזה שבבור.
ומקשינן: אינהו נמי (להם (לשדים) גם כן) אית להו (יש להם) בבואה!
ומתרצינן: שמדובר דחזו ליה בבואה דבבואה (שראו שיש לו צל של צל) לזה שבבור.
והוינן בה: ודלמא אינהו נמי אית להו (ושמא גם להם (לשדים) יש) צל של צל.
אמר רבי חנינא: לימדני יונתן בני, בבואה אית להו (צל יש להם) לשדים, אבל בבואה דבבואה לית להו (צל של צל אין להם).
ואם יש לזה שבבור צל של צל, על כרחך הוא אדם ולא שד  4 .

 4.  הריטב"א כת"י מבאר, שצל צלו היינו שכשהשמש נוטה הרבה למזרח או למערב יש לכל דבר שני צללים אחד חזק ואחד קלוש, והקלוש נקרא בבואה דבבואה, וכבר נסינו דבר זה ואינו ניכר אלא במקום שאין נוגה החמה שולט בו. ואחר כך מביא הריטב"א שכתב גאון, דבזמנינו אין אנו יודעים כיצד הוא הבבואה דבבואה, לכן אין אנו נותנים גט על פיו. ומסתברא שבאופן שרואים שיש לו בבואה דבבואה אין לחשוש לשד, וכותבים גט על פיו.
ומקשינן: ונחשוש דלמא צרה היא שבבור, שאולי אשתו השניה שהיא צרתה של אישה זו היתה בבור, והיא זו שאמרה תנו גט  5 , כדי לקלקלה, שיתנו לה גט והיא תלך להתחתן עם אחר בגט זה, ותיאסר על ידי זה לבעלה.

 5.  הרעק"א למשנה (אות ע) מקשה מדוע הגמרא לא תירצה על הקושיא שמא שד הוא, שמדובר שראינו שהשליכו אותו לבור ואם כן יודעים אנו שזה אדם. וגם על קושית הגמרא דלמא צרה היא, מקשה הרעק"א שהגמרא תעמיד שמדובר באופן שיודעים שהצרות לפנינו ואינם בבור. ואין לתרץ אם כן מה קמשמע לן המשנה, שהרי גם באופן זה יש חידוש שנותנים את הגט אף על פי שלא אמר תנו.
ומתרצינן על פי מה ששנינו: תנא דבי רבי ישמעא ל:
בשעת הסכנה, שהבעל מסוכן למות, ואם לא יתנו עכשיו גט על פיו לא תהיה עוד הזדמנות,
כותבין ונותנין גט אף על פי שאין מכירין את האיש, ואין יודעים אם הוא באמת הבעל, משום שיש חשש גדול יותר שתישאר עגונה,
וכיוצא בזה הדין במקרה של המושלך לבור, שאין אפשרות להמתין ולברר את הדבר כראוי, כותבים ונותנים גט כדי שאשתו לא תשאר עגונה  6 .

 6.  נחלקו הראשונים האם לפי תנא דבי רבי ישמעאל מתורץ גם מדוע אין חוששים לשד: הרמב"ם (גירושין ב יג) אינו מביא את האוקימתא שמדובר באופן שראו שיש לזה שבבור בבואה דבבואה, וכתב הר"ן שזה משום שהרמב"ם סובר שאחרי שהגמרא מתרצת שבשעת הסכנה כותבין ולא חוששין לצרה, הוא הדין שאין חוששין לשד, וכן כתב התוס' רי"ד וכן דעת הרא"ה. אבל הרי"ף (יבמות קכב א) הביא לדינא שמדובר דווקא באופן שראו שיש לזה שבבור בבואה דבבואה, וכן כתבו הרמב"ן והר"ן בשם הר"ח, שמזיקים מצויים בבור ולכן חוששים להם, מה שאין כן צרה דלא שכיחא. וכן פסק הטור (קמא, לב). והשו"ע (קמא, יט) מביא בזה מחלוקת.
מתניתין:
הבריא שאמר: כתבו גט לאשתי ולא סיים שיתנו לה - אנו אומרים שרצה רק לשחק בה, ולא התכוון לגרשה  7 .

 7.  הרעק"א מקשה מדוע צריך להטעם שרצה לשחק בה, שמשמע שגם מה שאמר כוונתו לשם שחוק, והרי אף אם כוונתו שיכתבו באמת, מכל מקום חסר עדיין שליחות על הנתינה, שכיון שהוא בריא היה צריך לפרש ולומר "תנו", ואם כן, גם אם לא רצה לשחק בה אינה מגורשת עד שיאמר "תנו". ומתרץ הרש"ש, שהמשנה נקטה לשון: רצה לשחק בה, כדי לחדש שאפילו אם מיד אחר כך יצא לדרך, ונשתהא שם, וסלקא דעתך שודאי רצה שיתנו לה, קמשמע לן שאומרים שרצה לשחק בה. ועיין באחיעזר (ח"א סימן כח, ב) שהביא מרבינו גרשום בחולין (לט, ב) שסובר שגם הכתיבה פסולה כיון שרצה לשחק בה, ואפילו אם אמר אחר כך תנו אין הגט כשר כיון שלא נכתב לשמה. והביא שמהרמב"ם (גירושין ב, יג) ושאר פוסקים לא משמע שהגט פסול.
מעשה: בבריא אחד שאמר: כתבו גט לאשתי, ולא סיים ותנו, ועלה לראש הגג לאחר שכתבו את הגט ונתנוהו לאשתו, ונפל מן הגג ומת,
אמר רבן שמעון בן גמליאל:
אם מעצמו נפל, שמת בכוונה - הרי זה גט, לפי שסופו מוכיח על תחילתו, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בהול מחמת מחשבתו לאבד עצמו לדעת, ובודאי נתכוון לומר שיתנו לה את הגט, אלא ששכח להשלים דבריו מתוך בהילותו, והרי זה כיוצא בקולר או המפרש בים והיוצא בשיירה ששנינו במשנה לעיל.
אבל אם הרוח דחתו והפילתו, ונפל באונס מהגג, - אינו גט, שאנו אומרים, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בריא, והואיל ולא אמר "תנו" לא נתכוון שיתנו לה גט, כמו ששנינו לעיל, והרי היא אלמנה ולא גרושה.
גמרא:
והוינן בה: וכי המעשה שהובא במשנה, הובא כדי לסתור את הדין שהובא קודם במשנה? שהרי קודם אמרו במשנה שגט כזה של בריא שאמר כתבו ולא אמר תנו אינו גט, ואילו מהמעשה שהובא אחרי זה משמע שפעמים שהגט הוא בכל זאת גט!
ומתרצינן: חסורי מיחסרא במשנה, והכי קתני (וכך יש לשנות במשנה):
הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו" - רצה לשחק בה, ואם הוכיח סופו על תחילתו שהוא עומד למות, ומחמת כן היה בהול ושכח לומר "תנו" - הרי זה גט,
ועל זה הביאה המשנה מעשה:
ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת,
ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל - הרי זה גט, ואם הרוח דחתו - אינו גט.
ומביאה הגמרא מעשה בההוא גברא דעל לבי כנישתא (שנכנס לבית הכנסת).
אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו (מצא שם מלמד תינוקות ובנו שיושבים יחד, ויושב איש אחר אתם) כלומר שלושה אנשים ישבו שם, אב ובנו ואדם נוסף.
אמר להו (להם): בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו (שנים מכם יכתבו גט לאשתי), והיינו, מינה שנים מתוכם להיות שלוחים ועדים לכתוב גט לאשתו, והלך הבעל למדינת הים.
לסוף שכיב מקרי ינוקא (מת מלמד התינוקות), ונשארו הבן והאיש האחר.
כך היה המעשה.
ועתה יש להסתפק: מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא (האם דרך אנשים למנות את הבן שליח במקום שהאב נמצא) ואותו אדם התכוון שגם בנו של המלמד תינוקות יוכל להיות שליח אף שאביו נמצא שם, ואם כן עכשיו שמת האב, יתנו לה הבן וחבירו את הגט  8 .

 8.  כתב הריטב"א שמדובר כגון שאמר מתחילה לסופר אחר שיכתוב, משום שאם אחד מהם גם כותב את הגט, הוי חתם סופר ועד ופסול.
או לא? והתכוון למנות רק את האב והאדם השלישי לעדים ושלוחים לגט זה, ועכשיו שמת האב אין עוד שני עדים לגט זה.
רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא (דרכם של אנשים שלא ממנים את הבן לשליח) במקום שהאבא נמצא,
ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא (אנשים ממנים את הבן לשליח) במקום שהאבא נמצא.
אמר רבא, הילכתא: משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא. ואם כן גם הבן הוא שליח ועד יחד עם האיש האחר שהיה שם, ויתנו שניהם גט לאשה.
מתניתין:
כבר שנינו לעיל שכתיבת הגט צריכה להעשות בציווי הבעל, והמשנה שלפנינו דנה האם יכולים אלו שצווה להם הבעל, לצוות לאחרים לכתוב את הגט.
אמר הבעל לשנים: תנו גט לאשתי,

דרשני המקוצר[עריכה]