פרשני:בבלי:גיטין סה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סה ב

חברותא[עריכה]

אולם, גיטא לא הוי (הגט לא יחול), שלא תהיה שלוחי לקבלת הגט, לזכות בו עבורי, עד דמטית (עד שתבא) למתא מחסיא.
שנינו במשנה: ורבי אלעזר אוסר את האשה מיד, משפירש ממנה השליח לאכול בתרומה, כיון שאולי מצא השליח את הבעל עם הגט במקום סמוך, וזכה בו כבר עבורה.
ומקשינן: פשיטא, שהיא אסורה מיד, לפי סברתו של רבי אליעזר, דהא (שהרי) כבר שנינו לעיל שרבי אליעזר סובר, שמראה מקום היא לו לשליח, ולא מקפדת שיקבלנו דווקא במקום מסויים, כיון שאינה בטוחה שהבעל יסכים למסור את הגט באותו מקום, וממילא מובן שנאסרת מייד בתרומה מחשש שכבר שנתגרשה, ומה צריך רבי אליעזר להשמיענו זאת?
ומתרצינן: לא צריכא, המשנה הוצרכה להשמיענו שרבי אלעזר אוסר את האשה מיד משפירש ממנה השליח, באופן דאמרה ליה: זיל (לך) לצד מזרח, דאיתיה (שהבעל נמצא) במזרח.
וקא אזל (והלך) השליח לצד מערב, שבאופן זה יש חידוש נוסף בכך שאסורה מיד בתרומה, כי מהו דתימא, שהייתי אומר, אמנם סובר רבי אלעזר שאין האשה מקפדת שהשליח יקבל את הגט במקום מסוים, אבל מכל מקום לא תיאסר מיד בתרומה, כיון שבמערב הא ליתיה לבעל, ואין לחשוש שמא ימצא השליח את הבעל מיד בצאתו מן העיר, קא משמע לן המשנה שמכל מקום אסורה בתרומה מיד לדעת רבי אלעזר, משום שחוששים דילמא בהדי דקאזיל (שמא בזמן שהלך השליח) למערב, הלך גם הבעל לשם, ומיגס גאיס ביה (ופגע בו) בשליח, ויהב ליה גיטא (ונתן לו את הגט), והרי היא מגורשת.
שנינו בענין שליח ששינה מדברי המשלח: האומר לשלוחו: ערב לי "עירוב תחומין" לסוף אלפיים אמה של תחום בתמרים, כדי שאוכל לילך בשבת ממקום העירוב אלפים אמה נוספים.
ושינה השליח בשליחותו ועירב לו בגר וגר ות.
או שאמר לו המשלח: ערב לי בגרוגרות - ועירב לו בתמרים.
תני בברייתא חדא: עירובו עירוב, ומועילה השליחות על אף ששינה מדברי המשלח.
ותניא אידך: אין עירובו עירוב! היות ושינה מדברי המשלח.
אם כן מצאנו סתירה בין הברייתות, האם השליחות חלה כאשר שינה מדברי המשלח או לא.
ומתרצינן: אמר רבה, לא קשיא:
הא, ברייתא אחת היא כשיטת רבנן.
הא, וברייתא אחרת היא כשיטת רבי אלעזר.
הא הברייתא שאומרת אין עירובו עירוב, היא כשיטת רבנן, דאמרי לעיל שיש בשליחות האשה קפידא, ואף על פי שהגירושין לא תלויים בה ולא איכפת לה, בכל זאת אומרים שהמשלח מקפיד שיעשה השליח בדיוק כדבריו, ואם שינה השליח, אינו שלוחו אם הוא משנה במשהו מדבריו.
הא הברייתא שאומרת שעירובו עירוב, היא כשיטת רבי אלעזר, דאמר אין האשה מקפדת שיעשה השליח בדיוק כדבריה, ורק מראה מקום היא לו, שבדבר שאין בו הפסד לא איכפת למשלח אם משנה השליח במקצת מדבריו, וגם בעירוב אם שינה השליח, היות ואין בו הפסד למשלח, מועילה שליחותו ועירובו עירוב.
ורב יוסף אמר: תירוץ אחר כדי לתרץ את הסתירה שבין שתי הברייתות:
הא והא - שתי הברייתות הן כשיטת רבנן.
ורבנן לא אמרו שהמשלח מקפיד אלא רק גבי אשה השולחת שליח לקבל את הגט ממקום פלוני, שנוח לה שילך השליח דווקא למקום שאמרה, ולא יזכה בגט עבורה במקום אחר, וכך יש לחק בין הברייתות:
כאן, הברייתא האומרת שעירובו עירוב אפילו כששינה מדברי המשלח, מדברת בעירב השליח מדבר אחר שלו - של המשלח, שאנו אומרים שאין המשלח מקפיד במה בדיוק יערבו לו.
כאן, הברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, שאם חברו של המשלח נתן לו רשות לערב בשלו, ודאי שהמשלח מקפיד שיערב השליח ממה שאמר לו, שהרי לא קיבל המשלח רשות אלא באותו דבר עצמו  11 .

 11.  כך פירש רש"י, ובאילת השחר מקשה שאם מדובר שקיבל רשות מחברו רק לערב בתמרים ועירב בגרוגרות אם כן הוי גזל, ויהיה פסול לעירוב גם למאן דאמר שאין המשלח מקפיד. וכבר הרגיש בזה המאירי וכתב שמשמע מכאן שהמערב בגזל, עירובו עירוב.
אמר ליה אביי לרב יוסף, לפי דבריך שהברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת בעירב השליח בשל חבירו של המשלח, ושינה מדברי המשלח, הרי קשה:
ואלא הא דתניא: האומר לשלוחו "ערב לי (עשה את עירוב תחומין) במגדל", ועירב לו השליח בשובך (ומבינה הגמרא בהוה אמינא, שהשליחות היתה שיניח את העירוב במגדל, והשליח שינה והניחו בשובך).
או שאמר לו: ערב לי בשובך, ועירב לו במג דל.
דתניא חדא: עירובו עירוב,
ותניא אידך: אין עירובו עירוב.
התם, הרי שם לא תוכל לתרץ את החילוק שבין הברייתות כדבריך, שהברייתא האומרת שעירובו עירוב מדברת במניח את העירוב בשל המשלח, והברייתא האומרת שאין עירובו עירוב, מדברת באופן שמניח את העירוב בשל חברו של המשלח, שהרי מאי "שלו" ו"של חבירו" איכא שנוכל לומר שחברו מקפיד? וכי מקפיד חברו אם מניח את העירוב בשובך או במגדל?
ומתרצינן: התם נמי, אין פירוש הברייתות, שכוונת המשלח שיניח את העירוב במגדל או בשובך. אלא פירוש הברייתות הוא שכוונת המשלח שיקח השליח פירות לעירוב, מפירות שיש לו במגדל או מפירות שיש לו בשובך, כי איכא פירי דמגדל ואיכא פירי דשובך.
וכיון שכך, לא קשה מברייתות אלו על רב יוסף, שגם ברייתות אלו ניתן ליישבן לפי דברי רב יוסף, שהברייתא האומרת עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות שלו ואינו מקפיד אם משנה השליח, ואילו הברייתא האומרת אין עירובו עירוב מדברת באופן שהפירות של חברו של המשלח, ולכן מקפיד שיקח דווקא ממקום מסוים שמשם הרשה לו חברו לקחת, ואם לקח השליח ממקום אחר - אינו עירוב.
מתניתין:
המשנה שלפנינו דנה באלו לשונות יכול הבעל לומר שיכתבו גט ויתנו לאשתו, ודבריו קיימים.
האומר לשנים: כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר: גרשוה, או שאמר: כתבו איגרת  12  ותנו לה - הרי אלו יכתבו את הגט ויחתמו עליו ויתנו לאשתו, שכל לשונות אלו, לשון גירושין הם, ואף הלשון "גרשוה" כולל כתיבה ונתינה.

 12.  הגט נקרא "אגרת שבוקין", כמו שכתוב בנוסח הגט.
אבל אם אמר להם הבעל "פטרוה", או שאמר להם "פרנסוה", או שאמר "עשו לה כנימוס" - כחוק, או "עשו לה כראוי" - כל הלשונות הללו, אין במשמעותן דווקא גירושין.
שהאומר "פטרוה" אפשר שכוונתו היא לפטור אותה מחובותיה. "פרנסוה" - לדאוג לפרנסתה. "עשו לה כנימוס" או "עשו לה כראוי" - לתת לה מזונות וכסות.
לפיכך לא אמר כלום, ואם כתבו גט ונתנו לה, הרי זה גט בטל.
גמרא:
תנו רבנן בברייתא: האומר לשנים שלחוה את אשתי, או שאמר שבקוה, או תרכוה - הרי אלו יכתבו ויתנו גט, לפי שלשונות אלו הן לשונות של גט  13 .

 13.  הראב"ד בהשגות לרי"ף כתב שמדובר באופן שדיבר עמה תחילה על עסקי גירושיה, אבל אם לא דיבר עמה, אין אנו יודעים שכוונתו לשם גירושין. אבל הביאור להרמב"ם (גירושין ב, י) כתב שמדובר גם באופן שלא דיבר עמה תחילה על עסקי גירושין.
"שלוחה" - הוא לשון של "ושלחה מביתו" (דברים כד). "שבקוה" - הוא לשון של "אגרת שבוקין". "תרכוה" - הוא לשון של "תירוכין", דהיינו "גירושין".
אבל אם אמר לשנים: פטרוה, פרנסוה, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, שאין אלו בהכרח לשונות של גט.
ועוד תניא בענין זה: רבי נתן אומר: אם אמר לשנים: פטרוה את אשתי - דבריו קיימין, וצריכים לתת לה גט, שלשון צוואה הוא, כמו "שלחוה", והוא לשון גט פטורין.
אבל אם אמר: פיטרוה - לא אמר כלום, כיון שהוא מלשון פטור וחובה, ואולי כוונתו להקל מעליה חובות שחייבת.
אמר רבא: רבי נתן דבבלאה (שבבלי) הוא, ולכן דייק לחלק בין לשון פיטרוה ללשון פטרוה, שבבבל, פעמים שמדברים בלשון ארמי, ופעמים בלשון עברי, לכן כשאמר "פטרוה" אנו אומרים שלשון גט פטורין הוא שהדגיש, ודיבר בלשון ארמי, וכשאמר "פיטרוה" אנו אומרים שדיבר בלשון עברי, והתכוון ללשון פטור וחובה.
מה שאין כן תנא דידן שלעיל דבר (שבן) ארץ ישראל הוא, וכל דיבורו הוא רק בלשון עברי, לא דייק ולא חילק בין לשון "פטרוה" לבין לשון "פיטרוה", שבשני הלשונות לא התכוון לגט פיטורין, ש"פיטורין" הוא לשון ארמי והוא תרגום של שילוח.
איבעיא להו: אם אמר בלשון: הוציאוה, מהו? האם אומרים שנקט את לשון הפסוק "ויצאה מביתו" (דברים כד) או שמא אין משמעות הדברים ללשון הפסוק, שהרי לא כתוב "והוציאה מביתו" אלא כתוב "ויצאה" היא מעצמה.
וכן אם אמר: עזבוה, מהו? האם לשון "איגרת שבוקין" הוא, או שמא כיון שלא כותבים לשון עזיבה בגט, אין זה לשון של גט.
וכן אם אמר: התירוה, מהו? האם לשון "מותרת לכל אדם" הוא, או שמא לשון "התרת נדרים" או "התרת חגורה" הוא.
וכן: הניחוה, מהו? הועילו לה, מהו? עשו לה כדת, מהו?
תפשוט מברייתא מיהא (לכל הפחות) חדא, מן הלשונות הללו,
דתניא: אם אמר בלשון: עשו לה כדת, עשו לה כנימוס, עשו לה כראוי - לא אמר כלום, ואין זה גט. משמע שלשון "עשו לה כדת" אינה הוראה ברורה לגירושין.
מתניתין:
בראשונה היו אומרים חכמים:
היוצא בקולר, שמוליכים אותו בשלשלאות על מנת להוציאו להורג בדין המלכות,
ואמר לשניים: כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא פירש ואמר "תנו", הרי אלו יכתבו ויתנו, שודאי נתכוון שיתנו לה את הגט, אלא מתוך שהיה בהול לא סיים את דבריו.
חזרו חכמים לומר: אף המפרש (המפליג) בים, והיוצא בשיירא לדרך רחוקה שיש בו סכנת דרכים, ואמר "כתבו גט לאשתי" כוונתו שיכתבו ויתנו.
רבי שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן  14 , אם אמר בלשון זו - הרי אלו יכתבו ויתנו.

 14.  המאירי מפרש שכל חולה בחזקת סכנה הוא. וכן פירשו התוס' יום טוב והפני יהושע בדעת רש"י. אבל הרמב"ם (גירושין ב, יב) כתב שרק חולה מסוכן שנפל עליו החולי פתאום, שהוא בהול ואימת מיתה עליו, והוי כמצוה מחמת מיתה. וכתב הבית אהרן שרש"י מפרש חולה סתם, דהיינו כל שכיב מרע, ולא פירש כהרמב"ם שהיינו מי שנפלה עליו מחלה מסוכנת פתאום. משום שרש"י סובר שבחולה כזה שנפלה עליו פתאום מחלה מסוכנת, גם רבנן מודו, שהרי לא גרע ממפרש ויוצא בשיירה.
גמרא:
מעשה: באדם ששמו גניבא, שיוצא להורג בקולר הוה (היה),
כי הוה קא נפיק (כשהיה יוצא) להורג אמר לאנשים שהיו שם, בתורת צוואה: הבו (תנו) ארבע מאה זוזי לרבי אבינא, מחמרא (מהיין) דנהר (של נהר) ששמו פניא שיש לי.

דרשני המקוצר[עריכה]