פרשני:בבלי:גיטין כא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כא ב

חברותא[עריכה]

לא אפשר למקצייה, אי אפשר לחתוך את היד מהעבד, שהרי אסור לחבול בעבד, כי הוא שייך במצוות,  31  ולכן הוא חייב ליתן לה את כל העבד עבור הגט.  32 

 31.  ואם חבל בו בראשי אברים, יוצא לחירות. הרי שאסור לחבול בו. רש"י. והרש"ש הקשה, הרי בלאו הכי, כיון שיצא לחירות, אין היד של האדון, והוי כגזל גט, דפסול. וכתב דאולי כיון שיצא לחירות מחמת קטיעת היד, לכן שייכת היד לאדון. ובאילת השחר כתב, דלכאורה הרי יכול הבעל לחתוך רק הבשר שכתוב עליו הגט, ולא יצא לחירות. אלא דודאי אסור לחבול בעבד, כי הוא חייב במצוות. אלא, דהיה סברא למר, דלגבי האדון, דהוי ממונו, מותר. ולזה הביא רש"י, דמדיוצא לחירות הרי דאין לו בעלות לענין חבלה, ושוב חזר הדין כיון דהוא שייך במצוות אסור לחבול בו כשאר ישראל. ומיושבת קושיית הרש"ש, דאם היה מותר לחבול בו היה יכול לעשות באופן שלא יצא לחירות, שיחתוך רק הבשר. והא דיצא לחירות, היא רק ראיה דאסור לחבול בו אפילו באופן שלא יצא לחירות.   32.  כתב הפני יהושע, דמשמע מהסוגיא שאינו יכול ליתן לה את יד העבד ולשייר לעצמו את גוף העבד, משום דאין זה כריתות. והקשה על זה מלעיל, דבעי בגמרא בין שיטה לשיטה מאי, משמע דאם היה משייר לעצמו גליון העודף על הגט, לא מיפסל, ואמאי לא אמרינן דאין זה כריתות. ובתורת גיטין תירץ, דשאני יד עבד, שאי אפשר לקוצצו מהגוף והגוף והיד צריכים זה לזה, ובהכרח שהבעל שותף גם ביד ויש לו חלק במקום כתיבת הגט ולא הוי נתינה. מה שאין כן בשאר דברים, שמקום כתיבת הגט מקנה לגמרי להאשה, ורק משייר לעצמו הגליון, לא נפסל בכך. ובקהילות יעקב סי' י"ד הקשה דהא גם בפרה משמע בגמרא שצריך ליתן לה את כל הפרה או שיקצוץ את הקרן ואמאי לא יוכל לשייר לעצמו את גוף הפרה שהרי הפרה והקרן אין צריכים זה לזה. ותירץ דדוקא כשעיקר הדבר שייך לבעל והגט טפל לו כגון שגוף העבד והפרה שייך לבעל והאשה יש לה רק חלק קטן אז אמרינן שהגט נטפל ונמצא ברשות הבעל ואין זה כריתות, אבל כשעיקר הגט שייך לאשה וחלק הבעל הוא טפל, כגון ששייר גליון קטן שחוץ לגט, אז אדרבא, חלק הבעל כאילו נמצא ברשות האשה. וכמו דאשכחן בכמה דוכתי דהעיקר גורר את הטפל ואין העיקר נגרר אחר הטפל.
אלא קרן של פרה, ליקצייה, וליתביה לה! יחתוך את הקרן שכתוב עליו הגט, ויתן לה. ומדוע הוא חייב לתת לה את כל הפרה!?
ומתרצינן: אמר קרא "וכתב" - "ונתן לה". ודרשינן, רק מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, שמיד אחר הכתיבה עומד הגט לנתינה, הוא גט כשר.
יצא זה, שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה, שעדיין צריך לקוצצו מהפרה לפני הנתינה,  33  ולכן אינו כשר.  34  שנינו במשנה: רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.

 33.  הקשה הרמב"ן דלא מצינו בתלמוד "יצא זה שמחוסר" אלא כשאי אפשר לעשות אותו מעשה כל זמן שמחוסר. אבל הכא אפשר לתת את כל הפרה עבור הגט, ואינו מחוסר קציצה. ותירץ, כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה, "מחוסר" מיקרי, שהרי זו נתינה אחרת, שנותן לה את הקרן בלבד, ועדיין מחוסר הוא אותה נתינה שצריך קציצה.   34.  נחלקו הראשונים, יש אומרים שדוקא בעדי חתימה או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו נחשב מחוסר קציצה, אבל אם כתב גט על קלף גדול ואחר כך חתכו, הרי זה כשר, שזה אינו נחשב למחוסר קציצה. ויש אומרים שגם בכה"ג הוי מחוסר קציצה אלא אם כן חותך מהגט רק דבר מועט ליפותו שאז ודאי לא נחשב מחוסר קציצה. תוס' ד"ה יצא.
והוינן בה: מאי טעמיה דרבי יוסי הגלילי?
ומשנינן: דתניא: נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" ומדכתיב "ספר" - אין לי שאפשר לכתוב גט אלא על ספר קלף בלבד.
מנין לרבות שאפשר לכתוב על כל דבר?
תלמוד לומר "וכתב לה". שהוא קרא מיותר, לפי שהיה יכול לכתוב "ונתן ספר כריתות בידה", ודרשינן: וכתב לה מכל מקום! מלמד הכתוב שאפשר לכתוב גם על כל דבר.  35 

 35.  רש"י. ותוספות כתבו שדרשינן כלל ופרט וכלל "וכתב" כלל, "ספר" פרט, "ונתן" חזר וכלל. תוס' ד"ה תלמוד.
אם כן, מה תלמוד לומר "ספר"?
לומר לך, מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא כשר לכתיבת גט עליו, למעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכל.
ורבנן דמתניתין, שמכשירים גם כשכתוב על פרה ועבד שיש בהם רוח חיים, משיבים לרבי יוסי הגלילי:
אי הוי כתיב "וכתב לה בספר", אכן היה משמע כדקאמרת, שיכתוב על הקלף, ומריבוי ד"וכתב לה" יש להוסיף גם כל הדומה לקלף.
אבל השתא דכתיב "ספר", משמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ולספירת סיפור דברים הוא דאתא, שיכתוב לה דברי כריתות. ולעולם יכול לכתוב על מה שרוצה.
והוינן בה: ורבנן, שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן, ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.
ואם כן, האי "וכתב" - מאי עבדי ליה? הרי היה די בכך שיאמר הכתוב "ונתן ספר כריתות בידה"!
ומתרצינן: מיבעי להו לדרוש, שדוקא בכתיבה היא מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. שאם אמר לה הבעל "קחי פרוטה, והתגרשי ממני בה", היא אינה מגורשת.
כי לולי מיעוט הכתוב, הוה סלקא דעתך אמינא, אקיש "יציאה" (גט) ל"הוייה" (קידושין), כדכתיב "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". ונדרוש: מה הוייה, כשהיא מהווה עצמה לבעל, דהיינו קידושין, אפשר שתהיה בכסף, אף יציאה, כשיוצאת מבעלה, נמי אפשר שתהיה היציאה בכסף.
קמשמע לן "וכתב", שרק בכתיבה מתגרשת, ולא בכסף.
ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"וכתב" לרבות כל דבר שיש בו רוח חיים ואינו אוכל, נפקא ליה שאי אפשר לגרש בכסף, מ"ספר כריתות".
נכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד, רק "ספר" כורתה, ואין דבר אחר כורתה!
ואידך, רבנן, מיבעי ליה לדרשה של "ספר כריתות", ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה, שלא יהא בו שום תנאי המקשרם יחד, אלא יהיה הגט כורת ומבדיל ביניהם לגמרי.
כדתניא: אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, או על מנת שלא תלכי לבית אביך, אם התנה שלא תעשה אלו לעולם, הרי כיון שכל ימיה תהא קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין לעולם, אין זה כריתות.
אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק שלשים יום, הרי זה כריתות, ומותרת מיד להינשא לאדם אחר, אלא שצריכה לקיים את התנאי, וגט שכזה מועיל, כיון שבסוף יבואו לידי הבדלה וכריתות.
ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"ספר כריתות" שספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ידרוש את הדין של דבר הכורת בינו לבינה מ"כרת" "כריתות". שהואיל והיה הכתוב יכול לומר "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה.
ואידך, רבנן, שאינם לומדים דין זה מריבוי ד"כרת" "כריתות", טעמייהו הוא משום ד"כרת" "כריתות", לא דרשי.
מתניתין:
אין כותבין את הגט בדבר המחובר לקרקע, כיון שצריך לתולשו אחר הכתיבה, וליתנו לה,  36  והרי זה פסול, כדדרשינן לעיל מ"וכתב" "ונתן", שלא יהא הגט מחוסר כתיבה וקציצה ונתינה.  37  ואם כתבו במחובר, תלשו, ואז חתמו, ונתנו לה, כשר. כי בדיעבד די בחתימת הגט שיהא בתלוש.

 36.  ואינו יכול ליתנו במחובר דבעינן ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד. תוספות הרא"ש. והרשב"א הביא מירושלמי דמחובר פסול דילפינן מ"ספר" מה ספר בתלוש אף כל דבר שהוא תלוש. וכתב על זה הרשב"א דאף על גב דבגמרא דילן אמרי לעיל דלרבנן "ספר" היינו ספירת דברים מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעינן. וכתב הב"ש א"העז על זה סי' קכ"ד סקי"ב דיש נפקא מינה בין שני הטעמים אם הגט היה כתוב על עלה של עציץ נקוב, והאשה עשתה חזקה בעלה ולא פסקה את העציץ מיניקתו. לרא"ש כשר הגט, שהרי קנתה בחזקה וגם ניתן מיד ליד. ולרשב"א אינו גט, שהרי אינו תלוש. והרע"א הביא שמקשים על הטעם דהירושלמי דאם כן נמעט גם עבד שבכ"מ הוקש לקרקעות. ובתורת גיטין סי' קכ"ד סק"ו כתב דגם לפי הטעם דירושלמי אינו פסול רק כשהוא מחובר בשעת נתינה אבל בשעת כתיבה אינו מעכב אם הוא מחובר (באופן שאין חסרון דמחוסר קציצה כדלהלן) דספר דכתב קרא קאי אונתן ולא אוכתב. דאם לא כן קשה בכתב על עלה של עציץ נקוב יפסל משום שכתב במחובר אפילו אם יתן לה את כל העציץ אלא ודאי דכשר כשניתן בתלוש אף שנכתב במחובר.   37.  המשנה הקודמת השמיענו דעל יד של עבד וקרן של פרה כשר בתנאי שלא יקצוץ אלא יתן לה את העבד והפרה ומשנתנו מלמדת במחובר לקרקע שאפילו לא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול. רשב"א.
רבי יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.  38 

 38.  לכאורה כיון שכתיבתו היתה בתלוש כ"ש חתימתו ולמה צריך למיתני וחתימתו אלא שיתכן שכתבו על אילן תלוש ואחר כך נטעו והשריש וחתמו. לעיל ד. א תוס' ד"ה עד.
רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין את הגט, לא על הנייר המחוק, ולא על הדיפתרא, קלף שאינו מעובד כל צרכו, מפני שהוא יכול להזדייף. לפי שאם נכתב הגט על נייר מחוק, אפשר לחזור ולמחקו עד מקום העדים, ולכתוב שנית, ואם היה בו כתוב בו בתחילה תנאי, יכולה האשה להשמיטו, ולא יהא ניכר הדבר, שהרי העדים גם הם חתומים על הנייר המחוק. וכן בדיפתרא  39  ובדיפתרא אין ניכר בו המחק.

 39.  רש"י. ותוספות כתבו שהכתיבה על הנייר שאינו מחוק ורק חתימת העדים על נייר מחוק שאם שניהם על המחק כשר שאם יזייף את הכתב יהא ניכר שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. לקמן כב. א תוס' ד"ה לא.
וחכמים מכשירין לכתוב על דבר שיכול להזדייף, מפני שהם סוברים כרבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי, ולכן אין לחשוש לזיוף הגט, שהרי עדי המסירה קוראים את הגט, ויודעים את תוכנו.
גמרא:
שנינו במשנה: כתבו על המחובר, תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר.
והוינן בה: והאמרת רישא שאין כותבין במחובר לקרקע!  40 

 40.  דליכא למימר לכתחילה אין כותבין ובדיעבד כשר דכיון שהוא פסול מדאורייתא יש לפסול אף בדיעבד. ר"ן.
ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: סיפא, דקתני שהוא כשר, מדובר בה שכתבו על המחובר, והוא ששייר מקום התורף ("גילוי השטר"), שהשאיר ריק את מקום כתיבת שם האיש והאשה, והזמן, שהוא עיקר הגט, ולא כתבו אלא לאחר שנתלש, ולכן הוא כשר.
וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ששייר מקום התורף.
וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא ששייר מקום התורף.
ומה שאמרנו שצריך לכתוב לפחות את תורף הגט בתלוש - ורבי אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, העדים שבפניהם נמסר הגט לאשה הם עיקר עדי הגט, והם העושים אותו בעדותם לספר כריתות, ומן התורה אין צורך כלל בעדי חתימה, ולכן מה שכתוב בתורה "וכתב", הכוונה היא לכתיבת הגט, והוא צריך להיות בתלוש.
והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את טופס הגט, הנוסח הכללי שבכל גט, במחובר, שמא יכתוב גם את תורף הגט במחובר, ויפסלנו.
אבל אם בדיעבד כתבו לטופס במחובר, ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף,  41  ונתנו לה, כשר.  42 

 41.  ו"חתמו" דמתניתין היינו סיימו שסיים את התורף בתלוש. תורי"ד.   42.  ורבי יהודה פוסל במשנה אפילו בדיעבד דגזר טופס אטו תורף. תורי"ד.
וריש לקיש אמר: "חתמו" שנינו בסיפא דמתניתין, והכוונה כפשוטו, שדי אם חתימת העדים בלבד היתה בתלוש, אף אם כל הגט נכתב במחובר.
ורבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי, שהם עיקר הגט. ועיקר כתיבת הגט שאמרה תורה, היינו חתימת העדים, וחתימתם בלבד צריך שתהא בתלוש.
והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את תורף הגט במחובר, גזירה שמא יחתום גם את העדים במחובר.
אבל אם בדיעבד כתבו לתורף במחובר, תלשו, ואחר כך חתמו, ונתנו לה, כשר.  43  כתבו לגט על חרס של עציץ נקוב, כשר, משום דשקיל, ויהיב ליה ניהלה. הוא נותן לה את כל העציץ בשלימותו עבור הגט, ואין כאן "מחוסר קציצה" בין כתיבה לנתינה. וגם לא חיישינן שמא ישבור את העציץ ויתן לה את החתיכה של החרס שעליה נכתב הגט, ונמצא "מחוסר קציצה", מפני שאינו מקלקל את העציץ.  44 

 43.  ורבי יהודה פוסל במשנה דצריך שיהא גם כתיבת הגט וגם חתימתו בכשרות כמבואר בגמרא לעיל ד. א. תורי"ד.   44.  עיין לעיל מחלוקת ראשונים, ומכאן ראיה לשיטת הראשונים שגם בדבר שאינו מחובר לקרקע שייך מחוסר קציצה. תוס' ד"ה יצא.
כתבו על עלה של עציץ נקוב.  45 

 45.  משמע דוקא בעציץ נקוב אבל באינו נקוב לא הוי מחוסר קציצה, וזה ראיה לשיטת הראשונים שרק במחובר לקרקע שייך מחוסר קציצה. והראשונים שפוסלים גם באינו מחובר לקרקע מבארים שהוא הדין בעציץ שאינו נקוב ונקט עציץ נקוב לרבותא דאביי שאפילו בנקוב מכשיר. ועוד כתבו שלא די שיתן לה את העציץ אלא צריך שינתקו מיניקתו שעד אז הוא נחשב כמחובר לקרקע ואינו נקנה במשיכה, וזו הרבותא לאביי שבכל זאת אינו נחשב מחוסר קציצה שאף דלענין שבת נחשבת פעולה זאת כתלישה מכל מקום לענין גט לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאותה תלישה אינה ניכרת כלל ואותו מעשה שהוא עושה בעציץ שאינו נקוב הוא עושה גם בעציץ נקוב והתלישה ממילא נעשית. תוס' ד"ה יצא ור"ן.
אביי אמר: כשר.
ורבא אמר: פסול.
ומבארינן פלוגתייהו:

דרשני המקוצר[עריכה]