פרשני:בבלי:גיטין נה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נה א

חברותא[עריכה]

ומתמהינן: ומאי שנא הא דרבי אבהו, מהא דרבי אמי, שאינו נאמן לפסול את הספר תורה, אף על פי שנאמן הוא להפסיד את שכרו!?
ומשנינן: לא דמי, דהתם איכא למימר משקר הוא, ונתכוין להקניט את חבירו, וטעי בדרבי ירמיה, כי סבור היה, שלא יפסיד אלא את שכר האזכרות, כקושיית רבי ירמיה.
אבל הכא - גבי קלפים - כיון דיודע הוא דקמפסיד כוליה אגריה (כל שכרו), ואף על פי כן אתא ואמר פסול הוא, אם כן, אימור (יש לומר): קושטא (אמת) קאמר.
מתניתין:
א. האב מקדש את בתו הקטנה, וקידושיה קידושין מן התורה.
ב. קטנה שמת אביה, תיקנו חכמים, שיהיו רשאין אחיה ואמה לקדשה, או שתקדש היא את עצמה, וקידושיה קידושין מדברי סופרים.
ג. חרש אין בו דעת, וכקטן הוא, ותיקנו לו חכמים קידושין; וכן חרשת גדולה מתקדשת קידושין מדבריהם.
ד. בת ישראל שנשאת לכהן, הרי היא אוכלת בתרומה, ואינה "זרה" אצל תרומה.
ה. דגן תירוש ויצהר (תבואה יין ושמן) חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ותרומתן "תרומה דאורייתא".
אבל שאר דברים אין חיובן אלא מדרבנן, ותרומתן "תרומה דרבנן".
ארבע עדויות בהלכה, העיד רבי יוחנן בן גודגדא, מפי רבותיו:  1  א. העיד על החרשת, שהשיאה אביה כשהיתה קטנה, והרי היא אשת איש מדין תורה, שהיא יוצאה בגט, כלומר, יכול בעלה לגרש אותה, אף על פי שאין לה דעת לגירושין, כי אין צריך את דעת האשה כדי לגרשה.  2 

 1.  ושתי האחרונות אמרו חכמים "מפני התקנה", ולפיכך נשנתה משנה זו בפרק הניזקין - רש"י, וראה בפתיחת המאירי לפרק זה ד"ה הראשון.   2.  דוקא "חרשת" מקבלת את גיטה, היות שיש לה דעת קלושה על כל פנים, אבל "שוטה", שאין לה דעת כלל אי אפשר לגרשה, כמבואר להלן סד ב - חידושי הריטב"א ותוספות רי"ד (וראה בר"ש תרומות א א ד"ה ירושלמי).
ב. והעיד על יתומה קטנה בת ישראל, שנתקדשה, קידושין דרבנן, ונשאת לכהן. שאוכלת היא ב"תרומה דרבנן", אף על פי שאין קידושיה אלא מדרבנן, ולא חיישינן שמא תאכל "תרומה דאורייתא".  3 

 3.  רש"י, וראה ברשב"א שבפשטות אפשר להעמיד את המשנה אף ב"תרומה דאוריתא", אלא, שרש"י רצה לפרש את המשנה אליבא דכולי עלמא, והרי יש אומרים שצריך למנוע את הקטן שבא לעבור איסורי תורה, ועוד יש לומר שרש"י רצה לפרש באופן שיהיה מותר להאכיל אותה בידים, ראה שם.
ואם מתה, אף על פי שמדין תורה קרוביה יורשים אותה ולא בעלה, מכל מקום, מתקנת חכמים: בעלה יורשה.  4 

 4.  כי תיקנו חכמים, שמא אם לא יהא בעל זה יורש את אשתו כמו בעלה מקידושין דאורייתא, יהיו אנשים נמנעים מלשאת את הקטנות -על פי חידושים מכתב יד המיוחסים לריטב"א.
ג. והעיד על המריש (קורה) הגזול, שבנאו הגזלן בבירה (בית גדול), שאינו צריך להשיב את הגזילה עצמה כדין תורה, אלא יטול הנגזל את דמיו של המריש מיד הגזלן.  5  והטעם: מפני תקנת השבים בתשובה, שאם אתה מצריכו לקעקע את בירתו, ולהחזיר את המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה, כי ירא להפסיד כל כך.

 5.  בפשוטו אף אם לא נתיאשו הבעלים, אינו צריך להחזיר את המריש עצמו ואינו משלם אלא דמיו, ראה סוכה לא א, אך בתוספות רי"ד להלן משמע שלפי דעת עולא מדובר דוקא אחרי יאוש, ראה שם.
ד. והעיד על בהמת קרבן חטאת הגזולה, כלומר: על בהמה גזולה שהקדישה הגזלן לחטאת - שלא נודעה לרבים  6  שהיא גזולה, שהיא מכפרת ואין צריך להביא אחרת, מפני תיקון המזבח; ובגמרא יתבאר דין זה.

 6.  רבים הם שלושה - ירושלמי, וראה בתוספות יום טוב שלדעת הרמב"ם יש לומר שהוא פלוגתא דאמוראי, והבבלי שלא פירש כמה הם "רבים" סובר שתלוי לפי ראות עיני הדיין מה נחשב גזילה ידועה ומפורסמת ומה לא.
גמרא:
אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא אנו למדים:
אם אמר לעדים שלא בפני האשה:  7  ראו גט זה שאני נותן לה, לאשתי -

 7.  רש"י, וראה בטור אבן העזר סוף סימן קלח בשם הרמ"ה שאם אמר לעדים בפניה, הרי מוכח שאינו מתבייש ממנה, אם כן כאשר חזר ואמר כנסי שטר חוב זה חיישינן דילמא ביטולי בטליה לגיטא, וכתב בבית יוסף דכן משמע מלשון רש"י.
ואחר כך חזר ואמר לה: כנסי שטר חוב זה, שכביכול, אין הוא נותן לה גט, אלא שטר חוב -
הרי זו מגורשת, אף על פי שלא היתה יודעת שגט היא מקבלת, כי אין צריך את דעתה, כדי לגרשה.  8 

 8.  ראה לקמן עח א שצריך לומר לה: "זה גיטך", וכתבו התוספות (שם) שבאמירתו לעדים סגי, ועל כן מגורשת היא כשאמר לה "כנסי שטר חוב" היות והעדים יאמרו לה אחר כך שהיא מגורשת, וראה עוד ב"חידושי הריטב"א".
וראייה לכך: כי מי (האם) לא אמר רבי יוחנן בן גודגדא, לענין חרש, דלא בעינן דעתה, אם כן הכא - באמר לה: כנסי שטר חוב זה - נמי לא בעינן דעתה.
ומתמהינן: פשיטא!? שהרי המקרים דומים זה לזה, ומה חידש רבא!?
ומשנינן: צריך הדבר לאומרו, כי מהו דתימא: כיון דאמר לה "כנסי שטר חוב זה", בטולי בטליה (דעתו היתה לבטל) את הגט, ואינה מגורשת.  9 

 9.  ראה בבית יוסף סוף סימן קלח ולעיל לב ב בתוספות ד"ה התם ובראשונים שם ובקידושין נט ב, האם אפשר לבטל את עצם הגט ולפוסלו לגמרי, ואם כן צריכה היא גט שני כדי להתגרש בו, או דאי אפשר לבטל גט אחרי שנעשה בכשרות, ומה שאמרו "בטולי בטליה" מתייחס אל נתינת הגט בלבד.
קא משמע לן רבא,  10  שאין רצונו לבטל את הגט, כי אם איתא דבטליה, לעדים הוה אמר להו, (אם אכן היה רוצה לבטלו, הרי שהיה אומר כן לעדים).  11 

 10.  הא דלא חיישינן דילמא ביטולי בטליה, אינו נלמד מעדותו של רבי יוחנן, אלא סברא דרבא היא - תוספות יבמות קיג ב וב"חידושי הריטב"א", וראה בתפארת יעקב.   11.  לכאורה עצם הנתינה ראיה היא שאינו חוזר בו מרצונו לגרש, כי אם איתא דבטליה לא היה נותן לה את הגט, וראה מה שכתב בזה הט"ז בסוף סימן קלח.
והיות שלא ביטלו בפני העדים, דעתו לגרשה, והאי דקאמר הכי לאשתו, משום כיסופא (בושה) שמתבייש הוא ממנה.
שנינו במשנה: ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן, שאוכלת בתרומה:
ודייקינן: מדקתני "קטנה" ולא "חרשת", כמו ברישא, משמע דוקא קטנה אוכלת, ואילו חרשת גדולה, שנישאת מעצמה לכהן, לא אכלה, ואפילו בתרומה דרבנן.
ומפרשינן: מאי טעמא? משום גזירה שמא יאכיל אף כהן שהוא עצמו חרש באשתו החרשת; ומפרש לה ואזיל.
ומתמהינן: וליכול, תאכל אף זו ואפילו בתרומה דאורייתא, ומה בכך!? שהרי חרשת זו כקטן שאוכל נבילות הוא (היא), כי אין בה דעת, ואין אנו מצווים להפרישה!?  12 

 12.  א. פירש רש"י: "ואיכא למאן דאמר ביבמות קיד א, דאין בית דין מצווין עליו להפרישו, ואפילו בתרומה דאורייתא תיכול", ומשמע דלמאן דאמר בית דין מצווין עליו להפרישו ניחא. וצריך תלמוד, שהרי רש"י פירש במתניתין דקטנה אוכלת תרומה דרבנן, אם כן משמע שחרשת אינה אוכלת אפילו בתרומה דרבנן, והרי בתרומה דרבנן לכולי עלמא אין מצווין להפרישו, כמבואר שם ביבמות. ועוד צריך ביאור, הרי רבנן תיקנו קידושין לחרשת, ואם כן תיקשי אמאי אמאי אין החרשת אוכלת על כל פנים בתרומה דרבנן. וצריך לומר, דהיות והגמרא שאלה מהא ד"קטן אוכל נבילות" ולא מהא דחרשת יש לה קידושין מדרבנן, אם כן משמע דהקושיא היא דאף אם נרצה לפרש את המשנה בתרומה דאורייתא, עדיין תיקשי למאן דאמר אין בית דין מצווין עליו להפרישו, וראה במהרש"א ובמהר"ם שיף. ב. ראה בתוספות שבת קכא א ד"ה שמע מינה דבקטן שהגיע לגיל חינוך לכולי עלמא בית דין מצווין להפרישו, וצריך לומר שחרשת נחשבת כמו קטן שלא הגיע לחינוך.
ומפרשינן: חרשת שנישאת לכהן פיקח אינה אוכלת, גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת גדולה שנישאה לו;  13  וזו שאין קידושיה אלא מדרבנן, הרי אסורה היא לאכול "תרומה דאורייתא".

 13.  רש"י בסוגיין. וראה ביבמות קיג א ברש"י ד"ה גזירה, דחרש בפיקחת לא מיחלף בפיקח בחרשת, ולכך אמרו מעיקרא "גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת", לומר דגזרינן פקח בחרשת אטו חרש בחרשת, וחרש בחרשת אטו חרש בפיקחת. (וראה בתוספות הרא"ש שדייק כדברי רש"י אלו ממה שלא אמרה הגמרא "אלא").
ומקשינן: ולאכול בכל אלו  14  בתרומה דרבנן!?  15 

 14.  ביבמות קיג א הגירסא היא: "וחרש בפקחת נמי ליכול בתרומה דרבנן" אלא שממילא משמע שיהיה מותר לכולן לאכול בתרומה דרבנן, היות שאין איסורן אלא משום חרש בפיקחת, וכן כתב רש"י שם: "וליכול אפילו חרש בפקחת בתרומה דרבנן".   15.  היות שתיקנו לה נישואין דרבנן, ואין לומר, אכן בתרומה דרבנן אוכלת החרשת, ורק בתרומה דאורייתא אסרו עליה, כי הרי קטנה אינה אוכלת אלא בתרומה דרבנן, כמו שפירש רש"י במשנה, ואם כן משמע שחרשת אינה אוכלת אפילו בתרומה דרבנן, וראה היטב ברשב"א ד"ה ועל קטנה.
ומשנינן: גזירה שמא אתי לאכולי (שמא יבוא להאכילה) בתרומה דאורייתא, והיות שאין קידושיה אלא מדרבנן, נמצא שמן התורה היא "זרה" ואסורה לאכול בתרומה של תורה.
אבל, קטנה בת ישראל, שנישאת לכהן, אוכלת בתרומה דרבנן, כי אין לחשוש שמא יאכיל קטן בגדולה, שהרי קטן אין קידושיו קידושין כלל.  16 

 16.  רש"י. וראה בתוספות ביבמות קיג א ד"ה שמא, ושם סב ב ד"ה סמוך.
שנינו במשנה: ועל המריש הגזול, שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים.
תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה:
בית שמאי אומרים: מקעקע (חותך ומשבר) אפילו את כל הבירה כולה, ומחזיר מריש לבעליו, כדין תורה, שנאמר (ויקרא ה כג): "והשיב את הגזילה אשר גזל".
ובית הלל אומרים: אין לו (לנגזל) אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין.
שנינו במשנה: ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים, שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח:
אמר עולא: דבר תורה (מדאורייתא), בין אם נודעה הגזילה לרבים, ובין לא נודעה, אינה מכפרת, ואף אם נתייאשו הבעלים הימנה.
מאי טעמא?
כי יאוש כדי (לבד) בלא "שינוי רשות" (בעלות) או "שינוי השם" אחרי היאוש, לא קני (אינו מועיל לקנות).
ואף על פי שעל ידי ההקדש נשתנה שמה של הגזילה, שהרי מתחילה היתה "חולין" ועכשיו "הקדש", מכל מקום אינה מכפרת, כי לא היתה שלו קודם הקדש, ואין אני קורא בה: "אם עולה קרבנו" (ויקרא א ג), ומשמע: קרבנו - ולא הגזול.  17   18 

 17.  לאו דוקא "עולה", אלא לגבי כל הקרבנות בעינן "קרבנו" ולא הגזול.   18.  כך פירש רש"י. וראה באילת השחר, שמ"קרבנו" לומדים שצריך שיהיה שלו קודם ההקדש. ובתוספות כתבו שהקרבן פסול משום "מצוה הבאה בעבירה" וראה בהערה הבאה.
ומה טעם אמרו חכמים: חטאת שלא נודעה מכפרת?
תקנת חכמים היא: כדי שלא יהו כהנים עצבין על שאכלו בשר חולין שנשחטו בעזרה,  19  האסור באכילה.  20 

 19.  לפי דברי רש"י שאם גנב והקדיש אינו נחשב "קרבנו", אפשר לומר שאין חלה קדושת קרבן והוי "חולין בעזרה", אך לדעת התוספות שאינו פסול אלא משום "מצוה הבאה בעבירה" יש לומר שחלה קדושת קרבן, אלא שיש בו פסול, ואם כן אינו "חולין בעזרה" ומכל מקום אסור לאכול את הבשר ככל הקרבנות הפסולים - על פי אילת השחר. ואם נאמר שאף אם הקדיש קודם יאוש תיקנו חכמים שחטאת מכפרת, ראה הערה 5 בעמוד ב, ניחא יותר דברי רש"י, כי קודם יאוש בודאי הוו חולין בעזרה.   20.  רש"י, ומשמע שמחמת עצם האיסור להקריב חולין בעזרה, לא היו הכהנים עצבים כל כך, ולא ימנעו מלעבוד, כי אכילת איסור מגונה יותר - רש"ש. וראה באילת השחר טעם נוסף, כי על ההקרבה יש לומר "מתעסק" הוא, ואינה עבירה, (יעויין באור שמח ריש הלכות גירושין דסבר כן), אבל באכילה "מתעסק" חייב, וראה שם שלפי דברי רש"י בכריתות יט ב לא שייך פטור מתעסק אף לגבי הקרבה.
אמרי ליה רבנן לעולא: והא אנן "מפני תיקון המזבח" תנן, ולדבריך תקנת הכהנים היא ולא תקנת המזבח!?
אמר להם: כיון דכהנים עצבין על שאכלו חולין בעזרה, ימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות, ונמצא מזבח בטל.
וזו היא ששנינו: מכפרת, "מפני תיקון המזבח".
ואף על פי שמן התורה לא נתכפר לו, ומחוייב הוא להביא קרבן אחר, חכמים פטרוהו מלהקריב עוד קרבן, מפני תיקון המזבח.  21 

 21.  א. ואין כאן עקירת דין התורה, היות ואינו עובר על דין תורה בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה - רש"י. וראה באילת השחר ובברכת אברהם מה שלמדו מלשון רש"י בגדר תקנת חכמים לבטל דין תורה בשב ואל תעשה. וראה ברש"ש שבמחוסר כפרה עובר על דין תורה בקום ועשה. ב. דברי רש"י כאן אינם אלא כפי מה שסברה הגמרא עכשיו בדעת עולא, אבל במסקנת הסוגיא מבואר שמדין הפקר בית דין הפקר נעשית הבהמה שלו והחטאת מכפרת עליו מדין תורה - תוספות חדשים על המשניות. וכן דעת הרשב"א, ובתוספות רבינו עקיבא איגר כתב שלדעת רש"י אף לפי המסקנא אין חטאת מכפרת מדין תורה, ולפיכך אסור לכהנים להקטיר אמורים ולאכול את הבשר אם נודע להם שהחטאת גזולה. וראה בהערה 5 בעמוד ב.
ורב יהודה אמר: דבר תורה, בין אם נודעה הגזילה לרבים, בין אם לא נודעה, מכפרת, אם נתייאשו הבעלים.
מאי טעמא? כי יאוש כדי קני, ונמצא שהיתה שלו בשעת הקדש, ולפיכך כשירה היא להקרבה מדין תורה.

דרשני המקוצר[עריכה]