פרשני:בבלי:גיטין יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין יט ב

חברותא

תניא כוותיה דרב:
עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם נייר חלק, וממלאים את הקרעים דיו. ומוכח כרב.
ומביאה הגמרא גם את המשך הברייתא ההיא:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים שקורעין להם את הנייר, בגיטי נשים, ומשום עיגונא. אבל בשחרורי עבדים, ושאר כל השטרות - אם יודעים לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין.
ומקשינן: מדוע הזכיר רבן שמעון בן גמליאל בדבריו "אם יודעים לקרות"?
"קריה" - מאן דכר שמיה!? מי דיבר בעדים שאינם יודעים לקרוא? ומתרצינן: חסורי מחסרא בלשון הברייתא, והכי קתני בה:
עדים שאין יודעים לקרות, קורין לפניהם אנשים אחרים את תוכן השטר, ואז הם חותמין.  25 

 25.  ואין כאן חסרון של "עד מפי עד", שפסול לעדות, היות ואין זה אלא בירור, שיודע העד החותם מפי אנשים אחרים מה נכתב בשטר, אך אין הוא מעיד על המעשה עצמו על סמך עדות ששמע מפיהם, אלא על סמך מה שראה בעצמו את מעשה הקנין או ההלואה או שנוכח לדעת את דעת המתחייב בשטר. ראשונים.
ושאין יודעים לחתום - מקרעין להם נייר חלק.  26 

 26.  לפי זה, תנא קמא דיבר על שני נושאים: א. עדים שאין יודעים לקרוא - קוראים לפניהם. ב. עדים שאין יודעים לחתום - מקרעין להם נייר. וסובר תנא קמא, שגם בגט וגם בשטר אפשר לעשות כן.
ואמר לו רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים, בגיטי נשים.
אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות - אם יודעין לקרות ולחתום, חותמין. ואם לאו, אין חותמין. לפי שסובר רבן שמעון בן גמליאל שהפתרון בעדים שאין יודעים לקרות - שיקראו לפניהם - זה רק בגט, ולא בשאר שטרות. וכן עדים שאין יודעים לחתום - שמקרעין להם את הנייר - זה דוקא בגט, ולא בשאר שטרות.
אמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שבשאר שטרות סובר שרק עדים שיודעים לקרוא ולחתום, קוראים וחותמים, אפילו הכי בגיטין התיר בעדים שאינם יודעים לקרוא - שיקראו לפניהם, ובעדים שאינם יודעים לחתום, שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר?
משום שלא יהו בנות ישראל עגונות, לכן הקיל רבן שמעון בן גמליאל בגיטין.
אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ורב גמדא משמיה דרבא, אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
ומקשינן: ואלא כמאן? - כרבנן!? ואפילו בשאר שטרות קוראים לפני עדים שאין יודעים לקרוא, ומקרעין את הנייר לעדים שאין יודעים לחתום?
והא ההוא דעבד עובדא, שרצה להחתים עדים שלא ידעו לחתום, והקיל שיהיו מקרעין לפניהם את הנייר, וזה היה בשאר שטרות, ונגדיה והלקהו רב כהנא. ומוכח שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין יש את הקולות האלו.
ומתרצינן: תרגמא - תתרגם (תעמיד) את מה שאמר רב גמדא משמיה דרבא שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אקריאה - לגבי עדים שאינם יודעים לקרוא, שבזה אנו מקילים כרבנן, שבין בגיטין ובין בשאר שטרות אם העדים אינם יודעים לקרוא קוראים לפניהם. אבל לגבי עדים שאין יודעין לחתום, בזה נפסק כרבן שמעון בן גמליאל, שרק בגיטין אנו מקילים לקרוע לפניהם נייר.
ולכן נגדיה רב כהנא, לאדם שקרע נייר לעדים שאין יודעים לחתום בשאר שטרות.
רב יהודה כשהיה זקן ועיניו כהות - אם היה צריך לחתום על שטר, היה מצטער וקרי מה שכתוב בשטר, וחתים על השטר.
אמר לו עולא: לא צריכת להתאמץ ולקרוא.
דהא רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל, קרו קמיה - מה שכתוב בשטר, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.
וכן רב נחמן, קרו קמיה ספרי דייני, וחתים מבלי לקרוא בעצמו.
ואמרינן: מה שאפשר לחתום על שטר בלי לקרוא בו, ולסמוך על מה שהקריאו לו, הוא דווקא אצל רב נחמן, שהיה דיין ואדם חשוב, וספרי דייני - סופרים מומחים, הם הקריאו לו, דאית להו אימתא - פחד מרב נחמן. וודאי הם לא ישקרו לרב נחמן, ויאמרו בדיוק מה כתוב בשטר.
אבל אפילו רב נחמן וספרי אחריני - סופרים סתם.
או ספרי דייני - סופרים מומחים, ומקריאים לאיניש אחרינא - לא ניתן לסמוך ולומר שהם ודאי יקראו אמת - מה שכתוב בשטר. אלא דוקא אם יש צירוף, של סופרי הדיינים, שמקריאים לאחד כמו רב נחמן, אז אפשר להסתמך ולחתום על פי המקריאים.
רב פפא, כי הוה אתי לקמיה שטרא שנכתב על ידי פרסאה, דעביד - שנעשה בערכאות של כותים, ושטר ממון כזה נתבאר לעיל בדף י ב שהוא כשר. אך רב פפא לא ידע לקרוא מה כתוב בשטר, כיון שהוא היה כתוב בפרסית.
אז היה רב פפא מקרי להו, קורא לשני כותים, זה שלא בפני זה - כדי שלא יתאמו ביניהם לומר לו מה כתוב בשטר. וגם מה שהיה שואל אותם, היה ב"מסיח לפי תומו", שגלגל עמם בדברים אחרים, עד שסיפרו לו לפי תומם מה כתוב בשטר, ומגבי ביה בשטר ממשעבדי.
אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי אמר אמימר: האי שטרא פרסאה, שנכתב בלשון פרסית, דחתימי עליה סהדי ישראל - מגבינן ביה בשטר ממשעבדי!
ומקשינן: איך נסמוך על עדים אלו? והא העדים לא ידעי למיקרי! כי השטר כתוב בפרסית.
ומשנינן: בדידעי העדים לשון פרסית.
ומקשינן: והא בעינן בשטר כתב שאינו יכול להזדייף, ובשטר פרסית מסתמא ליכא כתב זה.
ומשנינן: בדאפיצן. השטר עובד בעפצים, ועל ידי כך אינו יכול להזדייף
ומקשינן: והא בעינן לקיים בשטר את הדין שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה, וליכא בשטר הזה! ומשנינן: בדמהדר. בשורה אחרונה של השטר חזרו על כל ענינו של שטר.
ומקשינן: אם כן, שנעשה הכל כדין, פשיטא שזה שטר כשר, ומה בא אמימר לחדש?
ואלא, מאי קא משמע לן, שמא תאמר, שבא אמימר להשמיענו דכל לשון כשר בשטר - גם זה לא חידוש.
כי תנינא לקמן: גט שכתבו עברית, ועדיו יונית. או גט שכתוב ביונית ועדיו עברית, כשר.
ומשנינן: אי מההיא - מהמשנה לקמן, הוה אמינא, הייתי אומר, היכן כשר השטר שנכתב בלשון יונית, הני מילי בגיטין, ומשום תקנת עגונות. אבל בשאר שטרות, לא הכשירו חכמים בכל לשון. קא משמע לן אמימר שגם שטר רגיל כשר בכל לשון.
אמר שמואל: נתן לה - לאשתו נייר חלק, ואמר לה: הרי זה גיטך! הרי היא מגורשת. ומשום שחיישינן שמא במי מילין כתבו, ונבלעו מי העפצים בנייר, בלי להשאיר רישום הנראה לעין, ויש כאן גט בלתי נראה.
מיתיבי לשמואל מברייתא בתוספתא (פרק ו), דתניא: אמר לאשתו הרי זה גיטך, ונטלתו, וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - המאבד את הגט.
וחזר הבעל ואמר אחרי שהגט הושמד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא! ומעולם זה לא היה גט.  27  והבעל טוען עתה שנתן לאשתו שטר כזה, ולא גט.

 27.  שטר פסים פירושו, שטר שאדם רוצה לפייס את חבירו, ומרשה לו לכתוב עליו שטר חוב שהוא חייב לו, כדי שיראה חברו עשיר. שטר אמנה פירושו, כתבו המלוה שטר שפלוני לווה ממנו כסף, אך עדיין לא לווה, והאמינוהו שיהא בידו של המלוה - והמלוה לא יתבע את הלווה עד שילוה לו את הכסף.
הדין הוא שהאשה מגורשת, היות ולא כל הימנו, אין בכוחו, אחרי שאמר בתחילה "הרי זה גיטך", לחזור ולומר שזה לא היה גט, ולאוסרה להנשא לשוק.
והשתא מדייקינן מהברייתא הזו נגד שמואל:
טעמא דאיכא כתב - והוא טוען שזה לא כתב של גט אלא שטר פסים, אז היא מגורשת, כמו שהחזקנו עד שבא ואמר שזה הוא גט.
הא ליכא כתב, אם נתן לה רק נייר חלק, והוא מראהו וטוען שלא מסר לה גט אלא נייר חלק, ודאי היה נאמן לומר שלא מסר לה גט, ולא היינו מחזיקים אותה כמגורשת.
כי אם גם במקרה כזה הוא לא נאמן, והיינו מחזקים אותה כמגורשת, היה לתנא לנקוט חידוש יותר גדול, שאפילו כשטוען על נייר חלק, ואומר כך זה היה מעולם, ולא מסרתי לה גט, גם כן לא מאמינים לו, אלא אנו נוקטים שבתחילה זה היה גט, ומה שמראה עכשיו נייר חלק, כי הכתב דהה ונעלם.
וכיון שהתנא לא נקט מקרה של נייר חלק, מוכח שבמקרה כזה הבעל נאמן, כי זה צד רחוק לומר שהכתב דהה. ולכן מאמינים לבעל שמעולם לא היה זה גט.
ואם כן, קשה לשמואל, שאמר אם יש נייר חלק ואומר שזה גט, נאמן. והרי זה רחוק לומר שהיה כתב ודהה. ומדוע נאמר שודאי שיש כאן גט.
ומתרצינן: כי קאמר שמואל שנאמן לומר שזה היה גט, דבדקינן ליה במיא דנרא - מים מיוחדים שגורמים לאותיות להפלט מהנייר ולהיראות - ובודקים במים האלו: אי פליט - פליט, וזה גט. ואי לא פליט, בהכרח שלאו כלום הוא!
ומקשינן: וכי פליט, מאי הוי!? מדוע אנו נוקטים שזה גט ודאי?
הרי יתכן שרק השתא הוא דפליט, ובזמן נתינת הגט האותיות היו בלועות, וזה לא נחשב לגט.
ומשנינן: שמואל נמי, חיישינן שהיא מגורשת קאמר. ומשום שזה ספק אם בשעת נתינת הגט היו האותיות ניכרות או שהם כבר דהו, ואינה מגורשת.  28 

 28.  הרמב"ן מבאר כי ההוא אמינא של הגמרא בדברי שמואל היתה, שהבעל נאמן לומר על נייר חלק שהוא גט, זאת, אפילו אם אינו ירא שנכחישהו, ומוכיחה הגמרא מהברייתא שרק אם יש כתב, שאפשר להכחישו, רק אז אפשר לסמוך על הבעל. ומתרצת הגמרא שגם בנייר חלק אפשר לבודקו אם כתוב בו גט.
אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי: הני בי תרי, דיהיב גיטי קמייהו, והם עדי המסירה, צריכי למיקריה את הגט.
מיתיבי מדברי הברייתא בתוספתא שנזכרה לעיל:
הרי זה גיטך, ונטלתו וזרקתו לים או לאור - לאש, או לכל דבר האבד - שמאבד את הגט, וחזר ואמר, אחר שהגט נאבד: שטר פסים הוא, או שטר אמנה הוא, ומעולם זה לא היה גט - אינו נאמן, והאשה מגורשת, ולא כל הימנו לומר שזה לא היה גט, ולאוסרה משום אשתו.
ומהברייתא הזו קשה על מה שאמר מרימר, שעדי מסירה צריכים לקרוא את הגט, כי בברייתא מבואר שיש ויכוח מה היה כתוב בשטר, גט או שטר פסים.
ואי אמרת צריכי העדים למיקריה את הגט, אם כן, בתר דקריוה את הגט, מי מצי אמר לה הכי, שזה לא גט, אלא שטר פסים!? הרי העדים קראו ונוכחו שזה גט.
ומתרצינן: לא צריכא - כאן מדובר, דבתר דקריה, אחר שקראו העדים את הגט, עיליה הבעל את הגט לבי ידיה, לבין ידיו תחת בגדיו, ואפקיה - וחזר והוציאו - ומסר לה את הגט, מבלי ששבו העדים וקראו מה מסר לה.
והדין הוא שהיא מגורשת. כי אנו נוקטים שמסר לה את הגט ולא שטר פסים.
והחידוש הוא - מהו דתימא, חלופי חלפיה, ואחרי שקראו את הגט החליף ומסר לה שטר פסים. קא משמע לן - שאנו תולים שהוא לא החליף, אלא מסר לה גט.
ההוא גברא, דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני - לבין החביות. וכשהלכו לחפש את הגט, אשתכח מזוזתא, נמצאה שם מזוזה, ולא גט.
אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני, בין החביות, לא שכיחא.
ואם היא נמצאה שם, כנראה שזרק הבעל את המזוזה הזאת, ולא גט זרק לה, ואינה מגורשת.
והני מילי שאינה מגורשת, כי אנו תולים שהבעל זרק לה מזוזה, דאשתכח שם חדא מזוזתא.
אבל, אם נמצא שם שנים או שלוש מזוזות, האשה מגורשת. כי אז אנו נוקטים שהבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שנמצאו שם מזוזות, אנו אומרים, כי כמו ששתי המזוזות שנמצאו שם ודאי היו שם משכבר, כי אפילו אם נאמר שהבעל זרק לה מזוזה, הרי הוא זרק רק מזוזה אחת, ובהכרח חייבים אנו לומר ששתי המזוזות האחרות היו שם עוד מקודם. ומדהא, שתי המזוזות, הואי היו שם - הא, המזוזה השלישית, נמי הואי. וכל שלושת המזוזות היו שם משכבר, והבעל זרק לה גט ולא מזוזה. ומה שאנו לא מוצאים את הגט, סיבת הדבר היא, כי גיטא, עכברים שקלוה - לקחוהו.
ההוא גברא, דעל לבי כנישתא. שקל ספר תורה, יהיב לה את ספר התורה - לדביתהו - לאשתו, ואמר לה: הא גיטך!
אמר רב יוסף: למאי ליחוש? הרי ודאי הדבר שאינה מגורשת, ואין כל סיבה לחשוש שזה גט.
ואי משום מי מילין, ונחשוש שמא כתב לה גט במי מילין, שאין רישומם ניכר, על הצד החיצוני של הקלף של ספר התורה, והם נבלעו בקלף, והגט אינו ניכר.
אין זה חשש, כי גם אם כתב גט על צידו החיצון של הספר תורה במי מילין, אין זה גט, היות ואין מי מילין נחשבים לכתב על גבי מי מילין.
וספרי התורה, בזמנם, היו מעובדים בעפצים, ואם כתב עליהם במי מילין, אין זה כתב. ולכן, אין חשש שיש כאן גט נסתר שנכתב במי מילין.

דרשני המקוצר