פרשני:בבלי:גיטין כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כה א

חברותא

אך חליצת קטן, או שחלצה לו אנפיליא (נעלי בד) במקום סנדל, פסולות לגמרי, ואין עליהן שם חליצה כלל,  24  ולכן אינן פוסלות את האשה מלהתיבם לאחים.

 24.  כיון ש"איש", ו"נעל" כתובים בפרשת חליצה. ואם חלצה לקטן שאינו "איש", או באנפיליא שאינה "נעל", אין כאן חליצה כלל. רש"י.
אך שמואל חולק על בני מערבא לענין חליצת קטן, כיון ששנינו ביבמות (קה ב) "החולצת מן הקטן חליצתה פסולה". ולדעת שמואל בכל מקום שנאמר "חליצה פסולה" הכונה "פסולה ופוסלת מן האחים". ולא כדעת בני מערבא.  25 

 25.  אמנם עיין בתוספות - דמחלוקת שמואל ובני מערבא אינה בדין חליצת קטן. שהרי כבר נחלקו בזה רבנן ורבי מאיר ביבמות (צו' א). אלא שנחלקו האם סתמא דמתניתין בדף קה' ב נאמרה כרבי מאיר או כרבנן.
זעירי אמר: כולן, היינו כל הגיטין הפסולים הנזכרים במשנה, אין פוסלין את האשה לכהונה, ואפילו "ריח הגט" אין בהם,  26  חוץ מן הדין האחרון הנזכר במשנה - אם היו לו שתי נשים ששמן שווה, ואמר לסופר כתוב לי גט ואגרש בו איזה מהן שארצה.

 26.  ולדעת זעירי לא נאמר פסול "ריח הגט" אלא במקום שהגט נכתב לשם האיש והאשה ולשם גירושין, וכגון שאמר "הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם". אבל כאן הרי לא נכתב הגט לשמו או לשמה ולכן פסול לגמרי ואין בו אפילו "ריח הגט".
ובכהאי גוונא, אף על פי שהגט פסול, כיון ש"אין ברירה", מכל מקום, לחומרא אמרינן "יש ברירה", ופסולה לכהונה, דחיישינן שמא היא גרושה.  27 

 27.  וכמו כן אם קיבלה קידושין מאחר תהא מקודשת מספק. ואסורה על שניהם. הר"ן.
וכן אמר רב אסי - כולן, אין פוסלין. חוץ מן האחרון. סוגיית "ברירה"  28 !!!

 28.  במשנתנו מבואר שאם אמר "כתוב לי גט לאיזה מהן שארצה" - פסול. כיון ש"אין ברירה". ונבאר בקצרה מהו החיסרון הפוסל בגט זה: הגמרא בזבחים (ג א) רצתה להוכיח ממשנתנו שהכותב גט "סתמא", פסול. כיון ש"סתמא לאו כלשמה". והראיה - שאם אמר ללבלר "כתוב לי לאיזה מהן שארצה" - פסול. ולכאורה מוכח שהכותב גט "סתמא" פסול. ודחתה הגמרא - "דילמא שאני התם משום דאין ברירה". ומבואר בגמרא - שגם אם נאמר ש"סתמא כלשמה", מכל מקום "ברירה" גריע טפי מ"סתמא". ומבאר רש"י: "דאין ברירה, וגריעה מסתמא. דשמא בשעה שנכתב לא היה בדעתו של בעל לזו, ואינתק לשם האחרת". ומבוארת שיטת רש"י - שהחיסרון ב"ברירה" הוא משום שיש לנו ספק מה היתה כוונתו באמת בשעת כתיבת הגט. וכן מבואר להדיא מדברי רש"י לקמן (עג ב) ד"ה אמר רבה, שאם "אין ברירה", הגט פסול רק מספק. אך דעת התוספות - שאם "אין ברירה", הגט פסול לגמרי. כיון שאי אפשר להחיל חלות בספק. ולדעת רש"י קשה - אם כן מדוע מבואר בסוגיין שלמאן דאמר "אין ברירה" אינה מגורשת כלל, ומותרת לכהונה, הרי לשיטת רש"י יש כאן ספק גירושין? וצריך לומר - שלגבי דין "לשמה" גם רש"י מודה שצריך בירור גמור בשעת כתיבת הגט. (וכמו כתבו התוספות בד"ה לאיזו), ולכן למאן דאמר "אין ברירה", אין לנו בירור בשעת כתיבת הגט. אך למאן דאמר "יש ברירה" - מתברר למפרע שבשעת כתיבת הגט התכוין לאותה שגירש, והגט חל.
ורבי יוחנן אמר: אף הגט האחרון שמובא במשנה, נמי אינו פוסל. כיון ש"אין ברירה", בין לחומרא ובין לקולא.
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה (רבי יוחנן הולך לשיטתו).
דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו את ירושת אביהם, לקוחות הן. כלומר - אין אומרים שהתברר למפרע שכל אחד קיבל את חלקו בירושה מאביו, אלא כאשר הם מחלקים את הירושה נחשב הדבר כאילו כל אחד קנה מאחיו את חלקו,  29  ולכן מחזירין זה לזה את מה שחלקו ביובל, כדין לקוחות שקנו קרקע. וחוזרים ונוטלים שוב, כבתחילה.  30 

 29.  כיון שיש לחוש שמא החלק שנטל זה היה ראוי להיות לאחיו והחליפו. והרי הוא כמקח. רש"י.   30.  רש"י. ומשמע שאינם יכולים לחלוק מחדש. אלא מחזירים לכל אחד כפי מה שכבר חלקו. ורש"י לשיטתו שכשאמרנו "אין ברירה" הכונה שלא ידועה לנו החלוקה האמיתית. ולכן מספק אמרינן "המוציא מחברו עליו הראיה" ומשאירים את החלוקה כדמעיקרא. ועיין פני יהושע. ומהרש"ל.
ומבואר שסבר רבי יוחנן - אין "ברירה". ולכן אף בסוגיין "אין ברירה" אף לקולא. ואם כתב לה גט על ידי "ברירה" - אינו גט כלל, ולא נפסלה לכהונה.
ואם תאמר, מדוע נזקק רבי יוחנן להשמיענו פעמיים ש"אין ברירה"?
יש לומר - צריכא.
דאי איתמר בהא, אם רבי יוחנן היה משמיע לנו ש"אין ברירה" רק גבי גיטין, היינו אומרים - רק בהא (בגט) קאמר רבי יוחנן ד"אין ברירה", משום דבעינן שהגט יכתב "לה - לשמה", ואילו במקרה שהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, בשעת הכתיבה לא היה ידוע לשם מי כתב את הגט. ולכן פסול.  31 

 31.  ומכאן הוכיחו התוספות לעיל (כד' ב ד"ה לאיזו), דשאני ברירה בגיטין מדין ברירה בכל ה ש "ס. ויש מהראשונים שדחו את ראייתו - שכוונת הגמרא היא לצריכותא בעלמא, ולא לומר דין אמיתי. והראיה לכך, שהרי בהמשך הסוגיא, הגמרא משוה בין ברירה בעלמא לברירה בגיטין.
אבל התם (גבי האחים שחלקו), היינו אומרים ש"יש ברירה", ואינם צריכים להחזיר ביובל, כיון שכעת בשעת החלוקה התברר למפרע שזכו כל אחד בחלקו שקיבל בירושה. ורק במכר הוא דאמר רחמנא ליהדר (רק במכר התחדש בתורה שצריך להחזיר את הקרקע הנקנית) ביובל, אבל במה שזכו על ידי ירושה ומתנה, לא.
וכן להיפך, אי אשמעינן ש"אין ברירה" רק לגבי חלוקת שדה, היינו אומרים - דוקא שם "אין ברירה" משום דלחומרא אמרינן שיחזירו ביובל. אבל במקום שצריך לומר ש"אין ברירה" לקולא, כגון גבי גט פסול, שאינו פוסל את האשה לכהונה, אולי מודה רבי יוחנן שחוששים.
אי נמי, דוקא גבי חלוקת שדה צריכים להחזיר ביובל, ולא משום שאין ברירה, אלא כשם שהשרה היתה שייכת בתחילה לאיש אחד, גם עכשיו צריך להחזירה לרשות אחת. אבל הכא, גבי גט אימא לא, ונאמר "יש ברירה".
לכן צריכא (הוצרך רבי יוחנן) לשנות את דינו פעמיים.
בעא מיניה (שאל) רב הושעיא מרב יהודה: מה הדין אם הבעל אמר ללבלר - "כתוב לי גט לאיזו אשה שתצא בפתח תחילה", מהו? האם אומרים שמתברר למפרע שהגט נכתב לשם אותה שיצאה בתחילה?
אמר ליה רב יהודה, תניתוה (שנינו שאלה זו במשנה)!
שנאמר במשנתנו: יתר מיכן, אמר ללבלר "כתוב לי גט, ואיזו מנשותי שארצה אגרש בו", פסול לגרש בו.
אלמא, מבואר במשנה, ש"אין ברירה".
וכמו כן, אם יכתוב גט עבור איזה מהן שתצא בפתח בתחילה - פסול. כיון ש"אין ברירה".
איתיביה (הקשה רב הושעיא על דברי רב יהודה): הרי שנינו - "האומר לבניו, הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שנכנס הראשון ראשו ורובו לירושלים, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו".
ובפשטות זכה בחלקו משום "ברירה", שהתברר למפרע שהקרבן נשחט עליו. ואם כן אף בגיטין, נאמר ש"יש ברירה"?
אמר ליה רב יהודה: הושעיא ברי (בני), מה ענין פסחים אצל גיטין?!
הא אתמר עלה (הרי נאמר על המשנה שהבאת גבי פסחים) - אמר רבי יוחנן: מה שנאמר במשנה "כיון שנכנס הראשון זכה בחלקו" - אין הכוונה שרק הראשון יזכה בחלקו מדין "ברירה", אלא באמת האב ממנה את כולם על הקרבן, ורק כדי לזרזן במצות אמר להם כך.
וכן דיקא נמי (מדוייק גם מלשון המשנה), דקתני - "כיון שנכנס ראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו".
ומדייקינן - אי אמרת בשלמא, דאמנינהו מעיקרא, שפיר! (אם נאמר, שהאב מינה את כל בניו על הקרבן, ורק כדי לזרזן למצות אמר להם שישחט על מי שיעלה ראשון לירושלים, אם כן מובן היטב מדוע בסופו של דבר כשזכה הראשון, זכו אחיו על ידו).
אלא אי אמרת דלא אמנינהו (אך אם תאמר שלא מינה אותם, והיתה כונתו רק למנות את מי שיעלה ראשון, מדין "ברירה") , אם כן, כיצד לאחר שזכה הראשון זכו אחיו על ידו?
וכי לאחר שחיטה מי קמיתמנו (וכי אפשר להתמנות על קרבן פסח אחר שכבר נשחט)?!
והרי תנן: נמנין על קרבן פסח, ומושכין ידיהן ממנו (חוזרים בהם מהמינוי) עד שישחט.
אך לאחר שחיטה, אי אפשר להמנות או להמלך!
ובנידון דידן, כיון שכבר נשחט הקרבן, שוב אין האחים יכולים להמנות עליו. ועל כרחך מדובר שהאב באמת מינה את כולם קודם השחיטה, ורק כדי לזרזן למצות אמר מה שאמר. ואם כן אין להוכיח מכאן ש"יש ברירה".
תניא נמי הכי (וכן שנינו, שלא היתה כוונתו אלא לזרזן): מעשה, וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים!
ולא נאמר שלא זכו הבנים בחלקם. ומבואר שנתמנו כולם על הקרבן.
עד כאן הדין ודברים שהיה בין רב אושעיא לרב יהודה.
אמר אביי: אינני מבין את דברי רב אושעיא ורב יהודה. הרי לכאורה כל אחד מהם מדבר על נושא אחר?
שהרי קא בעי מיניה (שאל רב אושעיא את רב יהודה) "תולה בדעת אחרים" (מה הדין ב"ברירה" כשתולה בדעת אחרים), כלומר, אם אמר "כתוב לי גט לאיזה שתצא ראשונה", שאז אין הדבר תלוי בדעת הבעל, אלא בדעת האשה. ובזה הסתפק רב אושעיא האם יש "ברירה".
ואילו רב יהודה קא פשיט ליה (פשט לו את הספק) ממשנתנו, שעוסקת ב"ברירה" במקום שתולה בדעת עצמו, כלומר - האם ירצה לגרש את הראשונה או את השניה.
והדר, מותיב ליה (ושוב הקשה רב אושעיא על דבריו), ממקרה שעוסק ב"תולה בדעת אחרים", דהיינו "הריני שוחט על מי שיעלה ראשון לירושלים", ושם אין הדבר תלוי בדעת האב, אלא במי שיעלה ראשון.
וקשה, הרי אין הנדון דומה לראיה?
אמר רבא: מאי קושיא? דלמא, מאן דאית ליה (מי שסובר) יש "ברירה", סובר, לא שנא מקרה שתולה בדעת עצמו, ולא שנא תולה בדעת אחרים, לעולם אית ליה ברירה.
ומאן דלית ליה "ברירה", סובר דלא שנא תולה בדעת עצמו ולא שנא תולה בדעת אחרים, לעולם לית ליה ברירה.
ואם כן, שפיר פשט רב יהודה לרב אושעיא את ספיקו.
אמר ליה רב משרשיא לרבא: היאך תאמר שאין הבדל בין "תולה בדעת אחרים" ל"תולה בדעת עצמו" לענין ברירה? והא מצינו דעת רבי יהודה, דב"תולה בדעת עצמו" לית ליה ברירה, ואילו ב"תולה בדעת אחרים" אית ליה ברירה?
והיכן נשנו דברי רבי יהודה הללו?
תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה - דתניא: הלוקח יין מבין הכותים, ואין לו כלי כדי להפריש תרומות ומעשרות, אומר: 'שני לוגין מתוך מאה, שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה בתוך היין. עשרה לוגין,

דרשני המקוצר