פרשני:בבלי:גיטין לו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין לו ב

חברותא

ותקינו רבנן דתשמט, משום זכר לשביעית! שלא תשתכח תורת שביעית מישראל.  1  ומאחר שראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה בערב שביעית, עמד והתקין פרוסבול, שעל ידו לא ישמט החוב! והיה בידו כח לעשות כן, משום שאינו עוקר דין תורה, אלא רק שמיטה דרבנן. ועתה שבה הגמרא ומקשה על עיקר דין שמיטת כספים, לפי המבואר שחכמים תקנוה בזמן הזה: וכי מי איכא מידי, דמדאורייתא לא משמטא שביעית בזמן הזה, ותקינו רבנן דתשמט!? והרי מן התורה עדיין מחויב הלוה לפרוע את חובו, ובכך שפטרוהו חכמים, נמצא שהוא מחזיק גזל בידו!?

 1.  כתבו התוספות: "והא דלא תקון נמי יובל, זכר ליובל, משום דאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה, ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים רצופות", וכן כתב הר"ן. והסמ"ע ביורה דעה סימן סז סק"ב, הביא דברי התוספות באופן שונה מכפי שנראה מדבריהם, וגם הוסיף ביאור בדבריהם, וז"ל "אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח, שלא היו רוב הציבור יכולים לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע שתי שנים שביעית ויובל, כן כתבו התוספות בפרק השולח, דדוקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מן התורה היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים". וב"חזון איש" (הובא בליקוטים כאן) כתב על דברי הסמ"ע: "ומסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן, דבית דין שלמעלה עושין מה שגוזרין בבית דין של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל מסור לחכמים על פי עיון התורה ברוח קדשם". ובביאור דברי התוספות, שלכאורה צריך ביאור: הרי אמרה תורה "וצויתי את ברכתי לכם ועשת את התבואה לשלש השנים", (ומטעם זה פירש הסמ"ע שאין ברכה אלא בזמן שהוא מן התורה), כתב החזון איש שם: "אבל למה שכתבתי בחזון איש שביעית סימן יח סק"ד, שאין בית דין פורשים מלעשות מה שמתחייבים בהשתדלות בשביל הציבור ובשביל עניי הציבור מפני הבטחת ברכה, ניחא הכל".
אמר תירץ אביי: אף שמבטל הלוה מצות הפרעון, הלא בשב ואל תעשה הוא! שיושב בטל ואינו פורע, אבל לא עושה מעשה עבירה, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.  2  רבא אמר ליישב הן את הקושיא האחרונה, והן את הקושיא הראשונה שהקשתה הגמרא על הלל שתיקן פרוסבול לבטל מצוה דאורייתא של השמטת כספים:

 2.  וכן מצינו בכמה מקומות, שעקרו חכמים דבר מן התורה בשב ואל תעשה, כגון שופר ולולב, שמן התורה נוהגים הם אף בשבת, וחכמים אמרו שלא ינהגו בשבת, רש"י.
בכוחם של חכמים לתקן תקנות בעניני ממון במקום שהוא סייג וגדר  3  מכח "הפקר בית דין הפקר", ודין זה הוא מן התורה, ולפיכך תקנות חכמים בעניני ממונות אינן נחשבות עקירה מן התורה.

 3.  רש"י.
דאמר רבי יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר?
שנאמר בספר עזרא (פרק י): "ויעבירו קול ביהודה וירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים. וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים (לסוף שלשת הימים) בעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה (לא יצרפו אותו לקהל הגולה בדבר מהדברים) ".
רבי אלעזר אמר מהכא יש ללמוד שהפקר בית דין הפקר:
דכתיב בספר יהושע (פרק יט): "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" -
וכי מה ענין ראשים אצל אבות, והרי כך היה לו לכתוב לומר: יהושע בן נון "וראשי המטות" לבני ישראל!?
אלא לומר לך: מה אבות מנחילין את בניהן את כל מה שירצו האבות, שהרי יכול האב לחלק את נכסיו,  4  אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו, ומשום ש"הפקר בית דין הפקר".  5 

 4.  נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: "כל מה שירצו: "מחלק נכסיו על פיו", ולכאורה כוונתו למשנה בבבא בתרא קכו ב: "המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום", ולפי פירוש זה "אבות" לאו דוקא, ו"מנחילין" לאו דוקא, שהרי אין זו "ירושה אלא מתנה. ולא נראה לרש"י לפרש את דברי רבי אלעזר על פי שיטת רבי יוחנן בן ברוקה במשנה בבא בתרא קל א: "האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, ועל מי שאין ראוי ליורשו אין דבריו קיימין".   5.  כתבו האחרונים שחילוק יש בין שני הלימודים שמביאה הגמרא, כי מן הפסוק הראשון לא למדנו אלא שיכול בית הדין להפקיר, אבל לא למדנו שיכול בית הדין להקנות איזה דבר למי שאינו שלו, ואת זאת למדנו מן הלימוד השני, ראה "קהלות יעקב" הנדמ"ח בבא מציעא סימן מב, וברשב"א כאן ד"ה רבא, וב"שיטה מקובצת" בבא בתרא ק א בשם רבינו יונה.
השמועה הבאה מתבארת על פי הר"ן.
איבעיא להו:
כי התקין הלל פרוסבול, לדריה (לדורו) בלבד הוא דתקין כן, כלומר: לדור שלו ולשכמותו, שהעם נמנעין מלהלוות אם תשמטנו שמיטה.
או דלמא: אף לדרי עלמא נמי תקין (אף לדורות עולם תיקן הלל פרוסבול)?
ומבארת הגמרא: למאי נפקא מינה? להושיב בית דין אחר כדי לבטוליה לתקנה זו.
אי אמרת: לדריה (לדורו בלבד ולדור שכמותו) הוא דתקין - מבטלינן ליה. כלומר, יכולים בית דין להחליט שהדור בימיהם כשר הוא יותר מדורו של הלל, ואין לחוש שיימנעו מלהלוות אפילו אם יעמידו את הדין על עיקרו, שהשביעית משמטת, ולכן אין מועיל פרוסבול שלא תשמטנו שביעית.
אלא אי אמרת: "לדרי עלמא נמי תקין", הרי שאף אם מצאו בית דין שכבר אין צורך בפרוסבול, אין הם יכולים לבטלו.
דהא קיימא לן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה, ובמנין הדיינים היושבים בו!
וכיון שתיקן הלל פרוסבול לדורות, אין בית דין שבזמננו יכול לבטל תקנתו.  6  ולאחר שביארה הגמרא את הנפקא מינה בספק, שבה הגמרא לשאול:

 6.  א. כתב ב"פני יהושע", שמכאן נראה כשיטת הרמב"ם בפרק ב מהלכות ממרים, שאף כשבטל טעם התקנה, מכל מקום אי אפשר לבטלו, שהרי טעם התקנה היה משום שנמנעו העם מלהלוות, והרי אכשר דרא ואין נמנעים מלהלוות, וראה עוד שם. ב. הקשה ב"אילת השחר": והרי "הפקר בית דין הפקר", ואם כן, כשם שיכול בית דין לקבוע דין שמיטת כספים, אף שמן התורה חייב הוא לשלם, איך יהיה בית דינו של הלל גדול מזה, שלא יוכל בית דין קטן הימנו לקבוע מדין "הפקר בית דין הפקר" שהשביעית משמטת אפילו כשעשו פרוסבול! ? וראה מה שביאר בזה.
מאי הוה עלה דההיא איבעיא דלעיל - האם לדורו תיקן, או אף לדורות הבאים?
תא שמע שלא תיקן הלל פרוסבול אלא לדורו, מהא דאמר שמואל:
לא כתבינן פרוסבול (אין כותבין את שטר הפרוסבול) אלא אי (או) בבי דינא דרב בסורא, אי בבי דינא דשמואל בנהרדעא, ומשום שרק בתי דינים אלו יש להם כח להפקיע ממון מדין "הפקר בית דין הפקר", ואפילו בלא תקנת הלל!
ואי סלקא דעתך, לדרי עלמא נמי תקין הלל פרוסבול, אם כן בשאר בי דינא נמי לכתבו (יכתבו פרוסבול אף בשאר בתי דינים)!? שהרי אין הם צריכים לחדש דין "הפקר בית דין הפקר", כי מכח תקנת הלל הם באים.  7 

 7.  הסוגיא טעונה ביאור: שהרי אף אם לדורו בלבד תיקן הלל, אין זה דוקא לדורו שלו, אלא לדור זה ולשכמותו, וכמו שכתב הר"ן; ואם כן למה צריך בית דין שיש בכחו להפקיר ממון כדי לעשות פרוסבול! ? וראה מה שביאר ב"אילת השחר" ד"ה אי אמרת וד"ה ועל כן.
ודחינן: דלמא על אף שתיקן הלל גם לדורות הבאים, ומכח תקנת הלל נעשה הפרוסבול, מכל מקום, כי תקין הלל עצמו לדרי עלמא - שיועיל הפרוסבול שיעשו בית הדין - אלא בכגון בית דינא דידיה (של הלל עצמו), וכבית דינו של רב אמי ורב אסי, כיון דאלימי בתי דין אלו לאפקועי ממונא.  8 

 8.  תמה ב"אילת השחר" שם, והרי היות ובית דין זה עצמו בכחו להפקיר ממון מדין "הפקר בית דין הפקר", אם כן למה צריך הןוא להלל שיתקן עבורו דין פרוסבול, והרי הוא עצמו יכול לעשות כן! ? וראה מה שביאר שם.
אבל לכולי עלמא, לא תיקן הלל שיועיל הפרוסבול שנעשה על ידם.
תא שמע שלא תיקן הלל אלא לדורו, מהא דאמר שמואל:
הא פרוסבולא, עולבנא דדייני הוא (פרוסבול זה חוצפת הדיינים היא, ויתבאר לקמן), ואי איישר חיל, אבטליניה (אם יתחזק כוחי,  9  אבטלנו)!

 9.  נתבאר על פי רש"י; והר"ן (יט ב מדפי הרי"ף בתחילת העמוד) כתב: "כלומר: שיהא יותר גדול ממה שהיה באותה שעה", ראה שם.
ומוכחיה הגמרא: אם תמצי לומר שהתקין הלל פרוסבול לדרי עלמא, אם כן איך אמר שמואל "אבטליניה"!?
והא קיימא לן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ואין בכח בית דינו של שמואל לבטלו!?
הרי מוכח, שלא התקין הלל פרוסבול אלא לדורו.
ודחינן: לעולם לדרי עלמא נמי תקין, והכי קאמר שמואל: אם איישר חיל שלי יותר מכוחו של הלל, ואהיה גדול ממנו בחכמה, אבטליניה לפרוסבול! ורב נחמן אמר: אי איישר חילי, אקיימנה לתקנת הפרוסבול!
ותמהה הגמרא: כיצד זה אמר רב נחמן "אקיימנה"!? והא מיקיים וקאי, הרי קיימת ועומדת תקנת פרוסבול מימות הלל!
ומשנינן: הכי קאמר רב נחמן: אי איישר חילי, אושיב בית דין, ואימא בה מילתא (אוסיף בה דבר), דאף על גב דלא כתוב פרוסבול, ככתוב דמי!
כלומר: אוסיף לתקן עוד, שלא יצטרכו המלוים לכתוב פרוסבול, אלא סתם מלוים ייחשבו כאילו מסרו את שטרותיהם לבית דין.
איבעיא להו:
האי דקאמר שמואל: "הא פרוסבול, עולבנא דדיינא הוא":
האם לישנא דחוצפא הוא, שחוצפה של בית דין היא, שנוטלים את ממון הלוה שלא כדין, ומוסרים אותו למלוה.
או דלמא: "עולבנא" לישנא דניחותא הוא! שאין עושין הדיינים את הפרוסבול אלא לנוחיות עצמם, שלא יטרחו הרבה בערב שביעית, להגבות את כל החובות, לפני שתשמטם השביעית.
ופשטינן: תא שמע דלישנא דחוצפה היא: מהא דאמר עולא: עלובה (חצופה) כלה שזינתה בקרב חופתה. משל הוא על ישראל, שעשו את העגל בעוד השכינה וישראל בסיני. שהרי כנסת ישראל במעמד הר סיני נחשבה ככלה הנכנסת לחופה עם הקדוש ברוך הוא.
אמר רב מרי, בריה דבת שמואל (בן בתו של שמואל): מאי קרא דרש עולא בהמשילו משל זה:
דכתיב בשיר השירים: "עד שהמלך במסבו, נרדי נתן ריחו"! שבעוד המלך בחופתו, בושמי עזב את ריחו הטוב מעליו.  10 

 10.  "מסיבו" היינו חופתו; "נרדי" הוא בושם; "נתן" הוא לשון עזיבה; וברש"י הביא דוגמא ללשון "נתן" שהוא מלשון עזיבה, ממאמר הכתוב: "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו", שפירושו הוא, לא עזב סיחון את ישראל לנפשם שיהיו עוברים בגבולו.
אמר רבא: אף על פי שמזכיר הכתוב את קלקולם של ישראל, עדיין חביבותא הוא גבן! שהרי בלשון חביבות מדבר הכתוב, דכתיב "נרדי נתן ריחו", ולא כתיב "הסריח".
תנו רבנן:
א. הנעלבין  11  ואינן עולבים את אחרים.

 11.  אף שלא נזכרה ברייתא זו אלא אגב לשון "עולבנא" שנזכר לעיל, מכל מקום אין הכוונה כמו לעיל, שלמעלה הוא מלשון חוצפה, וכאן הוא מלשון עלבון.
ב. והשומעין חרפתם מפי אחרים, ושותקין להם ואין משיבין.
ג. והעושין מצוות מאהבה (אהבת ה'), ולא מיראת עונש או כדי ליטול שכר.
ד. והשמחין ביסורין הבאים עליהם - עליהן הכתוב אומר: "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"!
ומבארת הגמרא: מאי הוא לשון "פרוסבול"?
אמר רב חסדא: פרוס בולי ובוטי!  12  תקנת עשירים ועניים.

 12.  "פרוס" היינו תקנה; "בולי" היינו עשירים; "בוטי" היינו עניים.
כי הפרוסבול תקנה היא הן לטובת העשירים המלוים שלא יפסידו את חובותיהם בשביעית, והן לטובת הענים הלווים, שלא תנעל דלת המלוים בפניהם, ולא ימנעו מלהלוותם בערב שביעית.

דרשני המקוצר