פרשני:בבלי:גיטין נא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין נא א

חברותא

או דלמא רבי חנינא קצובין ואף על פי שאינם כתובין קאמר.  1 

 1.  ונפקא מינה למלוה על פה, שהיא קצובה ולא כתובה - רש"י. ותוספות חולקים, משום דלמלוה על פה אין קול, ופשיטא שאין גובה ממשועבדים, ולא נסתפקו אלא בשאר מילי דקצבה, כגון פסק לזון את בת אשתו חמש שנים. וראה עוד ברמב"ן, "חידושי הריטב"א", חתם סופר ד"ה אין מוציאין ותורת גיטין.
תא שמע שרבי חנינא סובר שאין צורך בכתיבה:
א. האב שמת והניח בן ליורשו ובת אומדין דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסה, כלומר לנדוניתה לכשתנשא,  2  ונותנין לה. ואם לא ידעו לו בית דין אומדן דעת נותנין לה מנכסיו עישור לפרנסתה.

 2.  כתב רש"י, שזה משפט הבנות, בשעת בגרות או נישואין, ליטול עישור נכסים, בהכנסת פרנסת נדונייתן, לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה. וכתב רבינו עקיבא איגר בגליון הש"ס, זה צריך עיון מאד. וכוונתו, כי לפי המבואר בכתובות סח ב, וראה שם ברש"י ד"ה איבדו פרנסתן, אין בת מקבלת עישור נכסים, אלא כשהיא נישאת, ולא כאשר היא נעשית בוגרת. וראה שם בתוספות רי"ד שכתב, ומכאן מוכיח שאין הבת יכולה לתבוע פרנסתה עד שלא תנשא, (וראה שם בשם הרב.)
ב. הניח בנות רבות כל שתבוא להנשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה הראשונה.  3 

 3.  רמב"ם.
דאיתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, הבן יורש והבנות אינן יורשות, אלא מקבלות עישור נכסים לכשתנשאנה.
ואם קדמה הראשונה להנשא ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות פרנסתה, שלא נישאה, עד שמת הבן בלא בנים, ונפלה כל הירושה לפני שתיהן.
אמר רבי יוחנן: שניה איבדה עישור נכסים שלה, וכאילו ויתרה עליהן, ואין אומרים תיגבה עישור נכסים תחילה, ושאר הירושה יחלקו בשוה.
כי לא תיקנו חכמים "עישור נכסים" אלא כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין, וכיון שמת הבן והן יורשות הכל, הרי יש להם פרנסת נישואין מרובה.  4 

 4.  רש"י. וראה להלן בהערה.
ואמר לו רבי חנינא: וכי מפני שקדמה זו איבדה זו, והלא בגדולה מזו (בשעבוד נכסים) אמרו: שתגבה ולא תפסיד, וכל שכן, כשהן בפנינו.
שהרי מוציאין מיד הלקוחות, את עישור הנכסים, לפרנסה של נישואין, ואף על פי שאין מוציאין מהן למזונות הבנות.
ואת אמרת שניה ויתרה!?  5 

 5.  א. כי אם מלקוחות מוציאין, כל שכן מן הבת, שאינה אלא כיורשת מן הבן - מאירי. ב. בטעמו של רבי יוחנן, יש לומר, שהוא מודה לרבי חנינא, שתקנת פרנסה חשובה היא אף מתקנת מזונות, ומוציאין לפרנסה, ומכל מקום סובר רבי יוחנן: שניה ויתרה, כיון שבמקום ירושה, שהיא יורשת חצי מהנכסים, אין צורך בתקנת פרנסה. וכן פירש רש"י. (וראה בתורת גיטין, שרבי חנינא חולק בזה על רבי יוחנן, כיון שחלות חיוב פרנסה הוא משעת מיתה, ושעת הנישואין אינה אלא זמן התשלום.) עוד יש לומר, רבי יוחנן חולק וסובר שאין מוציאין לפרנסה, ואין ראיה למה שאמר רבי חנינא "גדולה מזו אמרו". ובתוספות ד"ה אמר כתבו, שאם רבי יוחנן סובר כרבי חנינא שמוציאין לפרנסה, אם כן יכולה היתה הגמרא להקשות סתירה מדבריו שאמר רבי יוחנן לעיל "לפי שאין כתובין", אלא שלפי מסקנת הגמרא פרנסה כמאן דכתיבא דמיא, וניחא גם שיטת רבי יוחנן.
ומכאן מוכיחה הגמרא: והא עישור נכסים לפרנסה דמיקץ קייצא (קצובה היא)  6 , אבל מיכתב לא כתיבא בשטר, וקא אמרת, דמוציאה מלקוחות.

 6.  עישור נכסים, ואף שלא נאמר שיעור זה אלא כשאיננו יודעים לאמוד את דעתו, אבל בלאו הכי נותנים לה כפי אומדן דעתו, ואם כן אינם "קצובים". מכל מקום לא אזלינן בתר אומדן דעתא אלא לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף, ונמצא שהן כקצובין - תוספות הרא"ש. וראה עוד ברשב"א ובברכת אברהם. ובתוספות כתובות נ ב כתבו שאף אם הולכין אחר אומדנא גם לענין להוסיף על עישור נכסים מכל מקום פרנסה יש לה קצבה כי אפשר ללקוחות לברר את הדברים על ידי בית דין ולשום דעתו של אב.
שמע מינה, דלרבי חנינא "קצובים", טורפים ממשועבדים, אף על פי שאינם כתובין בשטר.
ודחינן: שאני פרנסה, דכיון דאית לה קלא, שמשעת מיתת האב, הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים, על כן, כמאן דכתיבא דמי.
מתיב רב הונא בר מנוח מברייתא, על עולא, הסובר שאין גובים ממשועבדים, ב"קצובין" שאינם "כתובים":
הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה, שנולדה לה מנישואין קודמין, חמש שנים, וגירשה בתוך חמש שנים, ונשאת לאחר, ופסקה גם עמו, לזון את בתה חמש שנים.
הרי שניהם מחוייבים לתת לבת מזונות, ועל כן, אחד נותן לה מזונות, ואחד נותן לה דמי מזונות.
ואם מתו, הרי בנותיהן - שנולדו להם, ממנה או מאשה אחרת, אין ניזונות אלא מנכסים בני חורין, כמו ששנינו "אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ".
ואילו היא (אותה בת אשתו), ניזונית מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. ואף שלא נכתב שטר על כך, כיון שהחוב קצוב.
ושמע מינה כרבי חנינא,  7  וקשיא לעולא!?

 7.  ולרבי חנינא, קצובין בעי ולא כתובין - על פי רש"י וראה ברמב"ן שמזונות אינן קצובין.
ומשנינן: לא תיקשי לעולא, כי הכא במאי עסקינן, בשקנו מידו,  8  בקנין סודר, על התחייבותו לבת אשתו.

 8.  משמע שבקושיא סברה הגמרא שלא עשו קנין סודר, אלא עצם פסיקתו עמה מחייבת ראה רמב"ם מכירה יא יז.
והיות שדרך הוא לכתוב שטר על מה שקנו בקנין סודר, נמצא, שיש שטר על התחייבותו, ו"כתובין" הם,  9  ולכך ניזונית היא ממשועבדים, אף לדעת עולא.

 9.  רש"י. ובתוספות פירשו דקנין אלים טפי מכתיבה, וראה ברמב"ן שכתב שכאשר עושה "קנין" בעין יפה הוא מקנה, וראה בהערה הבאה.
ומקשינן: אי הכי, שקנו מידו, בנות שלהן נמי, יהיו ניזונות ממשועבדים, שהרי "כתובין" הן!?  10   11 

 10.  הקשו התוספות, לפירוש רש"י שמעלת קנין סודר אינה אלא מחמת כתיבת שטר, אם כן מה מקשה הגמרא ממזון האשה והבנות, והרי אמרינן לעיל שכך התנו שלא תועיל כתיבה לענין גביה ממשועבדין? וראה בש"ך חושן משפט סימן ס' סעיף קטן יב שתירץ דלא אמרו דהוו כאינם כתובין אצל משועבדים אלא לענין תנאי בית דין של מזונות ולא לענין אם יכתוב שטר על כך. ובדעת התוספות אפשר לפרש, טעם הדבר שעשאום כאינם כתובין אינו מפני שאין קול אלא משום שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית, כמו שפירש רש"י שם. אם כן, אף לענין כתיבת שטר יש לומר כך. (ויתכן שזהו מה שאמרו "כתובין הן אצל בני חורין" דהיינו אף אם יהיו כתובין ממש, לא יחשבו ככתובין אצל משועבדים.)   11.  ובשלמא לרבי חנינא יש לומר דבעינן כתובין וקצובין, אבל לעולא דסגי בכתובין קשיא. - על פי רש"י. ולשיטת רמב"ן יש לפרש דלכולי עלמא קא מקשה כיון דקנין אלים ובעין יפה הוא מקנה.
ומתרצינן: הברייתא מדברת במקרה שקנו לזו (בת אשתו), ולא קנו לזו (לבתו).
ופרכינן: מאי פסקא, כלומר, למה נחלק ביניהן, וכי דבר פסוק ומוחלט הוא, שסתם מי שפוסק מזונות לבת אשתו קונים מידו, ולבתו אין קונים!?
ומשנינן: אף אם קנו לבתו, לא יועיל הקנין, כי בת אשתו, דהואי (שהיתה) בעולם בשעת הקנין שעשה כשנשאה, מהני לה קנין, אבל בתו, דלא הויא בשעת קנין, שהרי עדיין לא נולדה, לא מהני (מועיל) לה הקנין.  12 

 12.  שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם - מאירי. וראה בתוספות לעיל יג ב.
ועדיין תיקשי, מי (האם) לא עסקינן בכל אופן, ואף במקרה דהוו תרוייהו (דבתו ובת אשתו) בשעת קנין, והיכי דמי, כגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות, ואהדרה, ואז פסקה עמו תנאים הללו, ולמה לא יועיל הקנין אף לבתו!?
ומתרצינן: אלא החילוק הוא כך: בתו דבתנאי בית דין, שחייבו חכמים את האב לזון את בנותיו, קאכלה (היא אוכלת), לא מהני לה קנין, בת אשתו, דלאו בתנאי בית דין קאכלה, אלא מחמת התחייבותו, מהני לה קנין.
ותמהינן: וכי מחמת שתיקנו לה חכמים, מיגרע גרעה, שלא יועיל הקנין!?
ומסקינן: אלא, כך הוא החילוק: בתו, דבתנאי בית דין קאכלה, וגם קנו מידו,  13  הרי הוא נותן לב להשלים לה חוקה, ולפיכך אימר (אנו אומרים), שמא צררי (צרור של כסף) אתפסה (נתן בידה לתופסו), קודם מותו, כדי להיות ניזונית ממנו,

 13.  רש"י. ומתורץ בזה קושית תוספות לעיל נ ב ד"ה כתובין.
אבל בת אשתו, שאינה אוכלת מתנאי בית דין, לא חיישינן לצררי. ולפיכך בת אשתו, גובה אף מנכסים משועבדים, אבל בתו, אינה גובה מהם, כי לענין זה  14  חוששים ל"צ ררי".

 14.  תוספות. וראה במאירי ובחתם סופר.
תא שמע, להקשות, בין על עולא בין על רבי חנינא:
אמר רבי נתן: אימתי אמרו "אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים".
ועל כן, "לוקח ראשון" - לוקח שדה גזולה, שחזר נגזל וטרפה, אינו מוציא את הפירות והשבח מ"לוקח שני" - הקונה שקנה מן הגזלן שדה שנשתעבדה למקחו של ראשון.
בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון, שעדיין לא השביח "לוקח ראשון" את הקרקע הגזולה, ולא צמחו בה פירות, עד שקנה "לוקח שני", ועל כן לא נשתעבד השני אלא עד כדי שיעור הקרקע עצמה, ולא בכדי שבחה ופירותיה.
אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני, שהיה ידוע לו בשעת לקיחתו שהקרקע משועבדת גם לשבח ולפירות, גובה את הכל, מנכסים משועבדים.
אלמא (רואים אנו) שהטעם משום דלא קדים הוא, ולא משום "כתובים" או משום "קצובים", שהרי אף אם קדם שבחו של ראשון, מכל מקום, לא היה חוב זה כתוב, ולא קצוב, בשעה שנשתעבדו הנכסים, דהיינו בשעת מקחו של ראשון!?  15 

 15.  רש"י. (ושלוש מחלוקות בדבר - מאירי) ותוספות הקשו על רש"י (ראה במאירי שם) ופירשו שרבי נתן סובר "קצובין". ואף שבשעת מקח ראשון לא היו קצובים, מכל מקום כיון שבשעת מקח שני היו קצובים די לנו בזה, שהרי יכול הלקוח להזהר ולהניח אצל המוכר קרקע לגביה עבור חוב זה. אבל "כתובין" אין כאן כיון שבשעת מקח ראשון לא היו "כתובין". ואם כן לא יצא על זה קול.
ומשנינן: אכן, ברייתא זו, דלא כעולא, ודלא כרבי חנינא, אלא שתנאי (במחלוקת תנאים) היא שנויה, והם סוברים כמו התנאים שבברייתא הבאה.
דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין.
אמר רבי יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו, כלומר, מה צורך להזכיר "תיקון העולם", שנאמר בדבר שאין בו קול, שיוכלו לקוחות לקנות שדות, בלא חשש שמא משועבדים.
והלא אף בלא "תיקון העולם", אין הדין נותן שיוציאו ממשועבדים, כי אין קצובין הן, ואי אפשר ללקוחות להזהר, ולהניח קרקע אצל המוכר, בכדי לגבות ממנה את החוב.  16 

 16.  רש"י על פי ביאור החתם סופר, ראה שם. (ומכל מקום אף לרבי חנינא נכלל דין "אין קצובין" במה ששנינו "מפני תיקון העולם")
וכך יש לנו לומר: אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות לפני שאין כתובין.
ונמצא, שעולא סובר כדעת חכמים, ורבי חנינא סובר כרבי יוסי.
שנינו במשנה: והמוצא מציאה ומחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה, לא ישבע.
ואף על פי, שמצד הדין היה לנו לומר שישבע שבועת מודה במקצת, מכל מקום, "מפני תיקון העולם", לא ישבע.
שאם לא כן, לא ירצה אדם להשיב אבידה, כי יאמר, שמא יתבעני המאבד יותר ממה שמצאתי, ואתחייב שבועה.
אמר רבי יצחק:
א. מי שאיבד שני כיסים (ארנקים) הקשורים זה לזה, ובא אחד והכריז שמצא כיס, ונתן המאבד את סימני הכיס, ואמר למוצא, כיון שמצאת כיס זה, אם כן ברור לי, ששני כיסין קשורין מצאת לי.  17  והלה (המוצא) אומר: לא מצאתי אלא כיס אחד.  18 

 17.  בראשונים חלקו על רש"י בביאור המקרה עליו דיבר רבי יצחק. א. ראה ברמב"ן שאין כאן טענת ברי, כיון שטענה מכח שמיעה מאחרים אינה טענת ודאי, וראה בברכת אברהם. ב. ועוד הקשו שאם קדמה הודאת המקצת לתביעה אינו נשבע. (וראה ברמב"ן לענין מצאתי והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת, שאין כאן משום קדמה הודאה לתביעה.) ג. ועוד תמהו הראשונים למה לא נאמין לו במיגו. שהרי יכול היה לומר לא מצאתי מאומה, וכתב הרמב"ן לישב על פי דעת הר"י מיגאש (שבועות מה ב) שאין אומרים מיגו לפטור משבועה, וראה עוד בפני יהושע. ובהערות בהמשך הסוגיא. ומכח קושיות אלו פירשו בראשונים שמדובר באופן שהמאבד יודע בודאות שהמוצא מצא לפחות כיס אחד ושור אחד, ראה עוד ברשב"א ובר"נ.   18.  המודה במקצת בפקדון פטור משבועה (לדעת רב ששת בבא מציעא ד א) כיון שהפקדון בעין, וכאילו מחזירו ולא נשארה אלא תביעת מקצת. ולפיכך כתבו הראשונים שהכיס - אשר בו מודה המוצא - אינו קיים, אלא באומר מצאתי ואיבדתי בפשיעה או הוצאתי את המעות ואשלם לך.
הרי הוא מודה במקצת הטענה, ונשבע.
ב. אבל, האומר לחבירו: שני שוורים קשורין שאיבדתי, מצאת לי, כי באחד אתה מודה שמצאת, ונתתי את סימניו, והשני היה קשור אליו.
והלה אומר: לא היה אלא אחד, אינו נשבע.
ומפרשינן: מאי טעמא, חלוקים הדינים זה מזה.
כי שוורין, אף אם קשורים היו, מנתחי מהדדי (דרך להנתק ולהפרד זה מזה), ונמצא שהמאבד אינו טוען אלא "שמא" שנים מצאתי, ואין חיוב שבועה על טענת ספק.
אבל כיסין, לא מנתחי מהדדי, ונמצא שתובעו בטענת ודאי.
ג. ואף בשוורים שייך שבועה, וכגון באומר לו: שני שוורין קשורין מצאת לי, ושנים אתה חייב לי.
והלה אומר: אכן מצאתי את שניהם, ואחר כך החזרתי לך אחד מהן, ואיני חייב אלא אחד.
הרי זה נשבע, כי המאבד טוענו טענת ודאי, שהרי הודה שמצאם, והנידון אינו אלא אם החזיר אחד מהם או לא.
ופרכינן: ורבי יצחק, אטו לית ליה מה ששנינו במשנה: המוצא מציאה לא ישבע שבועת מודה במקצת, מפני תיקון העולם!?
והרי בטוען טענת ודאי נשנתה המשנה, כי בטענת ספק אינו נשבע אף בלא "תיקון העולם".

דרשני המקוצר