פרשני:בבלי:גיטין צ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין צ א

חברותא

ומסקינן: והלכתא, מותרת לשניהם.
מתניתין:
בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוות דבר".  1 

 1.  המשנה למלך גירושין י, כ"א, הביא תשו' מהרשב"ם שעד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בנשואה, אבל בארוסה לכולי עלמא יכול לגרשה בלי סיבה. דקרא כתיב ובעלה. אבל המשנה למלך עצמו חולק וסובר שאין חילוק בין ארוסה לנשואה, ומה שכתוב ובעלה הינו שנתקדשה בביאה.
ובית הלל אומרים: אפילו אם הקדיחה ושרפה תבשילו, יכול לגרשה,  2  שהרי באותו פסוק נאמר "כי מצא בה ערוות דבר", ומדלא כתב "דבר ערווה", משמע שמצא בה או דבר ערווה או דבר אחר, כגון הקדיחה תבשילו.

 2.  במשנה למלך הנ"ל מביא תשובות מהר"א ששון שאומר שפלוגתת בית שמאי ובית הלל היא עצה טובה מתי לגרש אבל יכול לגרשה גם בלאו הכי. אבל הוא עצמו נקט שיש איסור תורה לבית שמאי לגרש שלא במקום ערווה וכן לבית הלל בלא שום סיבה. והביא תשובות הרשב"א שכ' שמה שאין מברכין על הגט אף על פי שזה מצווה דאוריתא משום שיש גירושין שהן בעבירה כגון שמגרשה ללא סיבה.
רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת, נאה הימנה, יכול לגרשה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו, ושלחה מביתו".
גמרא:
תניא, אמרו בית הלל לבית שמאי, הסוברים שלא הותר לגרש אלא אם כן מצא בה דבר ערווה: והלא כבר נאמר "ערוות דבר", ומשמע שבא הפסוק ללמד על דבר נוסף שמצא בה, חוץ מדבר ערוה.
אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר "ערוות", ואילו לדבריכם דבר ערוה לאו דווקא הוא, ומדוע נקטה התורה לשון "ערווה"?
אמרו להם בית הלל: אם היה נאמר "ערוות" ולא היה נאמר "דבר", הייתי אומר דווקא משום דבר ערווה תצא, אבל משום דבר אחר לא תצא, לכך נאמר "דבר". ואילו נאמר רק "דבר" ולא נאמר "ערוות", הייתי אומר שבאמת משום כל דבר תצא, אבל כאן אמר הכתוב שיש סייג בהיתר נישואיה לאדם אחר, שרק אם יצאה משום "דבר" תנשא לאחר, אך אם יצאה משום "ערווה" לא תנשא לאחר, משום שהמשך הפסוק הוא "ושלחה מביתו, ויצאה, והלכה לאיש אחר".
ואם הפסוק היה מדבר רק על שאר דברים מלבד ערווה, הייתי אומר שאם יצאה משום ערווה אסורה להנשא לאחר. לכך נאמר גם "ערוות" וגם "דבר", ללמד שבכל אופן שיוצאת בו, היא מותרת להנשא לאחר.
ופרכינן: לבית שמאי, האי "דבר", מאי עבדי ליה? והרי לדבריהם היה צריך לכתוב "כי מצא בה ערווה"?
ומתרצינן: נאמר כאן, בגירושין, "דבר", ונאמר להלן, בפרשת עדות "דבר", "על פי שנים עדים יקום דבר", ולמדנו בגזירה שוה: מה להלן בשני עדים, אף כאן אינה נאסרת עליו בדבר ערווה (זנות) אלא בשני עדים  3 !!!

 3.  כ' תוס' - בירושלמי פריך אמאי איצטריך קרא שלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפטק ליה שיש עדים על דבר ערווה וכשם שאסור להחזיר סוטה אסור לו להחזירה. ומשני לעבור עליו בשני לאוין. וברשב"א כ' דאתא קרא לאסור עליו להחזירה אם גירשה באיסור כגון שלא מצא דבר ערווה, כ' ע"ז הפני יהושע דהירושלמי לא רצה לתרץ כן דמשמע ליה לישנא דקרא - לא יוכל בעלה להחזיר את זו שמצא בה ערוות דבר.
ובית הלל אומרים: מי כתיב "ערווה בדבר", שמשמעותו היא שמצא ערווה בדבר ברור, על ידי עדים? וכיון שלא אמר כך הכתוב, על כרחך "ערוות דבר" בא לומר: או ערווה, או דבר.
ובית שמאי סברי, אי אפשר לפרש כבית הלל. כי מי כתיב בפסוק "או ערווה או דב ר"?
לפיכך, עדיף לפרש שערוות דבר - על ידי עדים קאמר.
ובית הלל סברי, דלהכי כתיב ערוות דבר, כדי שנוכל לדרוש גם את דברי בית שמאי, שצריך שיבואו עדים ויעידו בה שזינתה, וגם לומר שכל דבר מתיר לו לגרשה. לפיכך לא כתוב "או ערווה או דבר", אלא "ערוות דבר", דמשמע הכי - או ערווה או דבר, ומשמע הכי, שצריך ידיעה על ידי עדים.
שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר, אפילו מצא אחרת נאה הימנה.
ומבארת הגמרא מחלוקתם:
במאי קא מפלגי? - בדברי ריש לקיש.
דאמר ריש לקיש: כל מקום שכתוב בתורה "כי" הרי הוא משמש באחד מד' לשונות:
א. אי - כלומר אם וכאשר.
ב. דלמא - פן, שמא.
ג. אלא - כשבא לחזור הכתוב ממה שאמר קודם.
ד. דהא - ראיה או טעם.
בית שמאי סברי, הא דקאמר קרא (והיה אם לא תמצא חן בעיניו) כי מצא בה ערוות דבר, הפירוש של "כי" האמור כאן הוא: דהא, שהרי  4  מצא בה ערוות דבר.

 4.  במשך חכמה על התורה תמה דלבית שמאי לא יתיישב מה שכתוב אם לא תמצא חן בעיניו, שהרי הוא מחויב לגרשה גם אם מוצאת חן בעיניו ובית כופין אותו על כך.
ורבי עקיבא סבר, "כי מצא בה ערוות דבר", היינו: אם לא תמצא חן בעיניו. אי נמי, אם מצא בה ערוות דבר.
אמר ליה רב פפא לרבא: אליבא דבית הלל, שצריך טעם כדי שיוכל לגרשה, אם לא מצא בה לא ערווה ולא שום דבר אחר, וגירשה, מהו? האם הוא חייב להחזירה, או לא.
אמר ליה רבא: מדגלי רחמנא גבי אונס בתולה, שחייב לישא את אנוסתו, וקאמר "לא יוכל לשלחה כל ימיו", ודרשינן מהריבוי של "כל ימיו" - שכל ימיו אם גירשה, ב"עמוד והחזר" קאי, מבואר, כי רק התם הוא דגלי רחמנא שחייב להחזירה לאחר שגירשה, אבל הכא, במגרש את אשתו בלי סיבה, מאי דעבד עבד,  5  ואינו צריך להחזירה.

 5.  הקשה הפני יהושע איך חל הגט הרי דעת רבא כל דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני. ותירץ דדווקא במקום שיש איסור לאו שייך לומר אי עביד לא מהני, אבל הכא אינו לאו. ובחתם סופר כאן ובנודע ביהודה הוכיחו מכמה מקומות שאומרים לא מהני גם במקום שאין לאו. וצ"ע.
אמר ליה רב משרשיא לרבא: אם יש בליבו לגרשה, והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו?
קרי עליה "אל תחרש  6  על רעד רעה, והוא יושב לבטח אחר".

 6.  ביאר המהרש"א בחידושי אגדות אל תחרוש לשון שתיקה שפיו אינו מגלה מה שבליבו והוא שקראו חז"ל גרושת הלב.
תניא, היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות חלוקות במאכל, שיש אדם איסטניס, המקפיד על דבר מועט, ויש שאינו מקפיד, כך יש דעות חלוקות לבני אדם בנשים, כיצד להתייחס למעשיהן. והמשיל זאת לחילוק בין האנשים לגבי כוס שנפל לתוכה זבוב:
יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו, ואינו שותהו.
כלומר, יש אדם המקפיד על אשתו שלא תשוחח עם בני אדם, ואם היתה מדברת, היה מגרשה.
וזו היא מידת פפוס בן יהודה, שהיה נועל הדלת בפני אשתו כדי שלא תדבר עם כל אדם, ויוצא (ומדה שאינה הוגנת היא, שמתוך כך אינה נכנסת ביניהם, ומזנה תחתיו - לשון רש"י).
ויש אדם שזבוב נופל לתוך כוסו, וזורקו לזבוב, ושותהו.
וזו היא מידת כל אדם, שלא אכפת לו שאשתו מדברת עם אחיה וקרוביה, ומניחה.
ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי  7  - תבשילו, והולך ומוצצו, ואוכלו.

 7.  הרש"ש תמה על שינוי הלשון דהכא נקט תמחוי ולעיל כוסו, וכ' שלרבותא נקט דסתם תמחוי הוא רותח והזבוב נותן טעם לפגם בתמחוי ומותר למצוץ מעיקר הדין ואף על פי כן הוא מגונה וע' מהרש"א ובשולחן ערוך יו"ד ק"ד איתא דברים המאוסים שדרכו של אדם קצה בהן אם נתערבו בתבשיל, אם ההיתר רבה עליו מותרים, וכתב הגר"א שם וזה שכתב בסוף גיטין יש לך אדם שזבוב נופל וכו' אינו נקרא רשע!
וזו היא מידת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה לשוק וראשה פרוע, וטווה בשוק (צ ב),

דרשני המקוצר