פרשני:בבלי:גיטין יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין יב ב

חברותא[עריכה]

- לשם מה לווה מאחרים ואוכל, הרי מקבל הוא מזונות מרבו?
ועונה הגמרא: להעדפה, לפי שרצה מזונות מרווחים יותר, שאין דרך רבו להאכילו - לווה מאחרים.
ושוב שואלת הגמרא (בדרך של משא ומתן):
ולימא ליה הקדש  23  - שיאמר לו (כביכול, יטען כנגדו) ההקדש: הרי עד השתא - עד עכשיו - סגי לך - היה די לך - מזונות של האדון בלא שתצטרך העדפה. והשתא נמי - (אם כן) גם עכשיו (שהקדיש אדונך מעשה ידיך) תיסגי לך - שיספיק לך - בלא העדפה (ויהיה מעשה ידיך להקדש!).

 23.  שאלת הגמרא כאן "ולימא ליה הקדש וכו"' אינה מובנת. שהרי מכיון שמדובר כאן בעושה העבד פחות פחות משוה פרוטה, כמו שמפרש רש"י כאן. אם כן מה שהוא עובד אינו שייך כלל להקדש ואין להקדש כל זכות לטעון על מעות אלו. וכן, מוסיף המהר"ם שיף ושואל, תירוץ הגמרא שלהקדש עצמו נוח שהעבד יבריא ויתחזק, גם כן קשה כנזכר. שהיר מכיון שאין זה שייך להקדש, אם כן אין זה משנה אם נוח הדבר להקדש, אם לאו. ועוד קשה, לאחר שהגמרא מתרצת שלהקדש נוח שיבריא, מדוע היא חוזרת ושואלת שכל פעולה שהוא עושה מיד מתקדשת. הרי הגמרא כבר אמרה שנוח להקדש שהעבד יבריא?! ועוד, גם לפי תירוץ הגמרא במסקנא שעושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע, קשה. מדוע פורע, הרי אם האדון לא הקדיש פחות משוה פרוטה, אם כן עדיין שייך הכל לאדון ואין לעבד שום זכיה. ומבאר המהר"ם שיף, שבאמת האדון הקדיש את כל מעשה ידי העבד ללא כל שיור. אלא שמאחר ואין הקדש חלק על פחות משוה פרוטה (לדעת רש"י. ולדעת ר"י בתוספות אין דעתו שיחול על פחות משוה פרוטה), לכן חושב האדון שיצטרפו העבודות (של העבד) עד שיהיו שוה פרוטה ואז יהא הכל להקדש. ועל זה מקשה הגמרא "ולימא ליה הקדש", שהרי מכיון שממילא לעבד אין זכיה, אלא לאדון (עד שיגיע לשיעור פרוטה). ודעת האדון עצמו היתה לתת הכל להקדש. לכן יטען ההקדש כנגד העבד "עד השתא וכו'. ומתרצת - שההקדש עצמו נוח לו שהעבד יבריא. ודעת האדון היא, שההקדש יחול באופן שנוח להקדש. וראה עוד מה שתירץ בפני יהושע ומה שדן בדבריו בספר שערי חיים סימן לד.
ועונה הגמרא: הקדש גופיה - עצמו - ניחא ליה - נוח לו - שיאכל העבד בהרווחה, כי היכי דלשבח עבדיה - כדי שיבריא העבד בגופו וישבח.
ומקשה הגמרא על דינו של רב:
מה שאמר רב: עושה ופורע חובו - קשה, הרי קמא קמא - כל פרוטה ראשונה שהוא משתכר - קדיש ליה - הינה קדושה מכח הקדשו של האדון.
ומתרצת הגמרא: מדובר באופן שכאשר הוא משתכר בפחות פחות משוה פרוטה,  24  הוא פורע למלוה, לפני שיצטרף לשיעור פרוטה. לפי שעל פחות משוה פרוטה אין ההקדש חל.

 24.  שיטת רש"י כאן היא, שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה. ובתוספות (דיבור המתחיל: פחות), הקשו עליו מבבא מציעא. ותירץ ר"י שבאמת הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה. וכאן הטעם הוא, לפי שאין דעתו של המקדיש שיחול הקדש על פחות משוה פרוטה. וראה ברשב"א שהאריך יותר. וכתב לתרץ, שאף שהקדש חל על פחות משוה פרוטה. מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה. אלא שיש להקשות, אם כן, איך נוטל העבד את מה שהוא עושה לפרוע חובותיו. הרי מכל מקום יש איסור דרבנן לקחת ממון זה שחל עליו הקדש. ועל כן מתרץ הרשב"א, שכאן מותר לעבד לעשות זאת לכתחילה, מהטעם שהגמרא מתרצת, שלהקדש עצמו נוח שהעבד יבריא. אולם, הרשב"א מביא שם, שעל תירוץ זה הקשה רבנו יצחק (ר"י) ממסכת כריתות (דף טו עמוד ב), שיכולים השיעורים של פחות משוה פרוטה להצטרף זה לזה לעניין מעילה, אפילו לזמן מרובה. ומשום כך כתב הר"י שכאן הטעם הוא, לפי שלא היה בדעתו שיחול ההקדש על פחות משוה פרוטה. אכן עיין ברמב"ן שכתב, שמהמשנה בכריתות לא קשה כלל, משום ששם ההקדש עצמו חל על דבר השוה פרוטה, ורק המעילות היו בשווי של פחות משוה פרוטה. ועל כך המשנה אומרת שהמעילות מצטרפות. אבל אצלנו, שההקדש עצמו היה על פחות משוה פרוטה, אין כל הוכחה שהמעילות מצטרפות. ומכל מקום הסכים הרמב"ם עם הקושיא מבבא מציעא, ואף לדעתו הקדש חל על פחות משוה פרוטה, אלא שכאן לא היה דעתו לכך, וכמו שכתבו התוספות. וראה עוד באור שמח (פ"ו מערכין הי"ט), שהקשה על שיטת רש"י מגמרא במסכת ערכין. וכתב שם לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף. וראה גם בקובץ שעורים (קידושין מב).
ועתה מבססת הגמרא את דחיית ההוכחה מדברי רב:
הכא נמי מסתברא - כך גם מסתבר, שרב דיבר באופן שמעלה לו האדון מזונות: שהרי אמר רב דין נוסף: המקדיש ידי עבדו, אותו העבד עושה ואוכל, דאי לא עבדא - שאם לא יעבוד עבור עצמו - מאן פלח ליה - מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות. והרי בדין זה מבואר שאין הקדשו של האדון חל, ובסתירה לדבריו הקודמים.
ובהכרח, לישוב הסתירה, צריך לומר:
אי אמרת בשלמא - אם תגיד כן יהיו דבריך נוחים ומובנים, והיינו: הך - דין ראשון של רב מדובר במעלה האדון מזונות לעבד, ורק משום כך חל ההקדש, שהרי אינו יכול האדון לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. והא - ודין שני של רב מדובר בשאינו מעלה לו מזונות, ולפיכך אין הקדשו חל. ושני הדינים מתיישבים שפיר - היטב.
אלא אי אמרת - אם תאמר, הך - דין ראשון - מדבר בשאינו מעלה לו מזונות, ואף על פי כן חל ההקדש, לפי שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. אם כן תמוה הלשון בדין השני "דאי לא עבדא מאן פלח ליה", הלא כל מאן דבעי ניפלחיה - מי שירצה (לסייע לו), יעבדנו ויזון אותו.
ומכח ההכרח להעמיד שמדובר במעלה לו מזונות, מתבטלת ההוכחה מדברי רב, שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.
נסיון להוכיח מדברי רבי יוחנן החולק על רב: תא שמע: דאמר רבי יוחנן: הקוטע יד עבדו של חבירו, נותן שבתו (שכר ימי מחלה שהתבטל ממלאכתו  25 ) ורפואתו  26  (דמי ריפוי) לרבו. ואותו העבד ניזון מן הצדקה.

 25.  ומוסיף רש"י שאף על פי שנותן לו דמי ידו (שזהו הנזק), מכל מקום צריך לשלם לו את ההפרש בין המלאכה שעשה עד כה לבין משכורתו של סתם שומר (שומר קישואין), שזוהי המלאכה שיוכל לעשות מכאן ואילך. כל זה נכלל בשכר בטלה.   26.  ראה ברש"י (סיבור המתחיל: ורפואתו), שגם הנזק והצער שייכים לאדון. אלא שנזק לא אמר רבי יוחנן, לפי שזהו דמי ידו ופשוט הוא שייך לרבו, שהרי הפחית את ערכו של העבד, השייך לאדון. וצער, כלול ברפואתו, כמו שהגמרא מפרשת בהמשך שהכוונה לצער הנגרם לו מהתרופה החריפה שנוטל. וכמו כן צער המכה, שאף הוא שייך לאדון.
ומכך ששכר שבתו לאדון והוא עצמו ניזון מן הצדקה, שמע מינה - ניתן ללמוד מכך - שיכול הרב לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך"!
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן: במעלה לו האדון לעבד מזונות.
אך שואלת הגמרא: אי הכי - אם כן - אמאי - מדוע (צריך הוא להיות) - ניזון מן הצדקה?
ועונה הגמרא: להעדפה. שהוא צריך מפני חוליו להוסיף על מזונותיו.
ומקשה הגמרא: אי הכי - אם כן - מדוע אמר רבי יוחנן "ניזון" - שמשמע שמקבל מן הצדקה רק עיקר מזונות - כדי חייו בלבד. והרי "מתפרנס" מיבעי ליה - היה צריך להשתמש בלשון פרנסה, ולומר: מתפרנס מן הצדקה, שמשמעותה כוללת כל צרכיו?!
אלא, לאו - מוכח מכאן, שרבי יוחנן לא דיבר במעלה לו מזונות. ומכך שבכל זאת שכר רפואתו לרבו, שמע מינה, נלמד מכך שיכול הרב לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך.
שמע מינה - ואין כל פירכא על הוכחה זו.  27 

 27.  וכתבו הרשב"א והריטב"א שכן היא ההלכה, שיכול האדון לומר לעבדו: עשה עמי ואיני זנך. וכן פסקו הרמב"ם (פרק ז מהלכות עבדים הלכה ז), והשלחן ערוך (יורה דעה סימן רסז סעיף כ וסעיף כא).
עתה דנה הגמרא בגוף דברי רבי יוחנן:
אמר מר: יש לדון בדברי רבי יוחנן שאמר: נותן שבתו ורפואתו לרבו. שבתו - פשיטא שלרבו היא אלא למי? הרי מאחר ומעשה ידיו שייכים לרבו, ודאי שהשבת מגיעה לו! ואם תתרץ  28  שבא להשמיענו את הדין הקודם, שיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך, ואף כאן אינו זנו. אם כן מספיק שיאמר: "אותו העבד ניזון מן הצדקה", ואין צורך להוסיף ששבתו לרבו.

 28.  רש"י.
ועונה הגמרא:
רפואתו איצטריכא ליה - לעניין דמי רפואתו הוצרך להשמיע חידוש. שהאדון מקבלם. ואע"פ שאין זה ריוח הבא ממעשה ידיו. ואגב רפואתו שנה התנא גם את דין שבתו.
ושואלת הגמרא: הלא דמי רפואתו, דידיה היא - של העבד הם - דבעי  29  - (שהרי הוא) צריך - איתסויי ביה, להתרפאות על ידם?!

 29.  בספר קובץ שעורים (כתובות אות ריח וגיטין אות יא) שואל, שלכאורה גם אם שייך הריפוי לעבד, לפי שצריך הוא להתרפא על ידו. מכל מקום מה שקנה העבד קנה רבו, והאדון צריך לזכות בזה. ומשאלת הגמרא, אומר הקובץ שעורים, מוכח שהריפוי שחייב החובל לנחבל אינו חוב ממוני שנוצר בעקבות החבלה. שאם כן, היה צריך האדון לזכות בחוב זה מיד עם החבלה. אלא שהחיוב של החובל הוא לרפא את הנחבל בכל האמצעים, וכשאין לו דרך אחרת צריך הוא לשכור רופא שיטפל בנחבל. ולכן שואלת הגמרא שמכיון שאין זה חוב ממוני, אלא רק חיוב לרפא אותו, לכן שייך הוא לעבד לצרכי רפואתו. ולפי זה, אם ימות הנחבל (מעצמו) קודם שירפאהו מהחבלה, אין היורשים זכאים לתבוע את דמי הריפוי שהיה חייב לנחבל. ונראה, שלפי זה מובן הדין המובא במסכת בבא קמא (דף פה), שאין הנחבל יכול לומר לחובל: "תן לי את הכסף הרפואה ואני ארפא את עצמי". משום שהחובל אומר לו: "אתה תפשע ולא תרפא את עצמך ויקראו לי שור המזיק". ואם באמת היה לנחבל זכות ממון אצל החובל, הרי שבשעה ששילם לו את דמי הריפוי כבר מילא חובתו. ומה איכפת לו שהנחבל לא ירפא את עצמו. אלא בודאי שאין לו כלפיו חוב ממון, אלא חיוב לרפואתו. ולכן אם הוא לא ירפא עצמו כראוי תשאר החבלה לחובתו של החובל. ועוד נראה, שגם מדברי הריטב"א בסוגייתנו מוכח כדברי הקובץ שעורים. וזה לשונו: "והכא לא שייך טעמא - לא שייך שיזכה האדון בדמי הרפואה מטעם - שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך. דהא כי זכי ליה רחמנא - כשזיכתה לו התורה ריפוי לנחבל - לאיתסויי ביה הוא דזכי ליה - רק להתרפא בו זיכתה לו. דכתיב - שהרי כתוב בפסוק: "רפא ירפא". ואי לא בעי לאתסויי בה - ואם לא ירצה (העבד) להרפא בדמי הרפואה - לא יהיב ליה מידי - אינו חייב (החובל לתת לו כלום. עד כאן לשונו. אשר נראה מבואר בדבריו, שאין חוב זה אלא חיוב רפואה. ואם לא ישתמש בזה לצרכי רפואה, אינו חייב לו כלל דמים אלו.
ועונה הגמרא: לא צריכא - לא נצרך דין זה אלא באופן דאמדוהו - שהעריכו (בית הדין) את משך הזמן הדרוש לטיפול רופא - לחמשא יומי - וצריך לתת לרופא שכר חמישה ימים. ועבדו ליה סמא חריפא - ועשו לו תרופה חזקה - ואיתסי בתלתא יומי - והוא התרפא תוך שלושה ימים.
מהו דתימא - היינו חושבים לומר - צערא דידיה הוא - צער זה שנוסף לו בגלל התרופה החריפה, שייך לו (ולא לאדון). ואם כן הוא יקבל את שכר שני הימים חלף הצער שנצטער - קא משמע לן - לכן בא רבי יוחנן להשמיענו שאינו כן. אלא כל ריוח או שבח הבא לידי העבד, זוכה בו האדון, כמו רווחים המגיעים לו משורו וחמורו - באשר הוא רכושו.
ועתה חוזרת הגמרא לדון במחלוקת חכמים ורבי מאיר במשנה, אם זכות היא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות, או חובה.
ומביאה הגמרא ברייתא:
תניא: אמר רבי אלעזר (אחד מן החכמים החולקים עם רבי מאיר): אמרנו לו למאיר:  30  והלא זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו לחירות.

 30.  מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי. רש"י.
אמר לנו: חוב הוא לו, והראיה: שאם היה עבד של כהן, הרי ברגע שמשחררו פוסלו מן אכילת התרומה.
אמרנו לו: והלא בלאו הכי יכול הוא למונעו (גם בלי לשחררו), שהרי מה הדין אם ירצה האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו - הרי הוא רשאי! נמצא, שאינו מפסידו בשחרורו כלום.
אמר לנו: ומה אילו עבד כהן שברח - מבית אדונו ואשת כהן שמרדה על בעלה וברחה מביתו, הלא אוכלין הם בתרומה אצל אחרים. אם כן מוכח, שגם כשאדונו מונע ממנו אכילת תרומה, עדיין יכול הוא לאוכלה אצל אחרים, שהרי עבד כהן הוא. אך לעומתו: וזה שנשתחרר אינו אוכל באף מקום. אם כן חוב הוא לו!
אמרו לו חכמים:  31  אבל לעניין אשה המקבלת גט מבעלה, מודים אנו שחוב הוא לה, שכן פסלה בכך מן התרומה, (שכבר אינה אשת כהן), וכמו כן מפסידה בכך מן המזונות, שהיה חייב לזונה עד כה. (בעוד שבעבד - רשאי האדון שלא לזונו).

 31.  רש"י והריטב"א מפרשים שקטע זה מדברי חכמים הוא. אבל התוספות להלן (דף יג עמוד א, דיבור המתחיל: ומה עבד כהן וכו') סוברים שמשפט זה הוא סיום דברי רבי מאיר.
ושואלת הגמרא: מאי קאמרו ליה - מה שאלוהו חכמים (לרבי מאיר) - ומאי קא מהדר להו - ומה תשובה השיב להם. הרי על שאלתם מן המזונות, שרשאי האדון שלא לזונו ושלא לפרנסו, לא ענה מאומה. ואין בדבריו מענה, אלא לשאלתם מן התרומה.
ומסבירה הגמרא את תשובת רבי מאיר:
הכי קאמר להו - כך הוא ענה להם: השבתוני על המזונות, שאין האדון מפסידו בשחרור, שהרי ממילא, (גם בעודו עבד), רשאי הוא שלא לזונו משלו. אך מה תשיבוני על התרומה - הרי כל עוד לא שחררו האדון, יכול הוא לאכול תרומה משל אחרים, מכח היותו עבד כהן.  32  ואם כן, רק השחרור הוא המפסידו מן התרומה, והרי חוב הוא לעבד. ואין יכול השליח לזכות עבורו דבר שהוא חוב.

 32.  כן מפרש רש"י. ובתוספות (סוף דיבור המתחיל: השבתוני) הוסיפו לומר, שגם חולקין לו תרומה בגורן לשיטת רבי יוסי שחולקין תרומה לעבד אף על פי שאין רבו עמו. וראה בספר מנחת יהודה שתמה לפישרו של דין זה. שהרי לכאורה, דוקא בזמן שהאדון רוצה לתת לו מזונות, נחשב התרומה שאחרים נותנים לו, כאילו נתנוה לכהן והוא נתנה לעבד. וכן מוכח מדברי הריטב"א במסכת עבודה זרה (דף טו עמוד א), שהמאכיל בהמת כהן בתרומה מקיים בזה מצות נתינה לכהן. וכמו כן המאכיל עבדו של כהן, נחשב לו כאילו נתנה לכהן עצמו. ואם כן, כשהכהן עצמו מסרב לתת לו, מדוע שיהיה מותר לאחרים לתת לו. וכתב שם, שאם נאמר שעבד כהן האוכל תרומה מקיים מצות אכילת תרומה. וכפי שמשמע לכאורה בלשון התוספות הנזכר. אם כן ניתן להבין את פשר הדין, שיכול הוא לאכול אצל אחרים, אף שרבו מסרב לתת לו. שהרי לפי זה, אין אכילתו נובעת אלא ממעלתו של רבו (שהוא כהן). והרי הוא כמו אשת כהן, שאוכלת משום מעלת בעלה הכהן. וודאי שהנותן לה תרומה מקיים בזה מצות נתינה. ולכן, גם כשרבו מסרב להאכילו עדיין לא פקעה מעלת היותו עבד כהן, עד שישחררנו. ולכן, יכול הוא לאכול אצל אחרים. ונראה, שאם אכן מקיים העבד מצות אכילת תרומה, הרי שיצטרך לברך על מצוה זו. וכמו שכתב הרמב"ם (פרק טו מהלכות תרומות הלכה כב) וראה כס"מ. ומכל מקום מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות משמע שאין באכילת העבד שום מעלה, ראה שם.
המשך דברי רבי מאיר: וכי תימרו - ואם תחזרו ותטענו כנגדי: ודאי אין קבלת השליח חוב, שהרי אי בעי - אילו רצה (האדון לשחררו) - אינו חייב לעשות זאת דווקא על ידי השליח. אלא זריק ליה גיטא - היה זורק לעברו את הגט ברשות הרבים (אפילו שלא לתוך ידו אלא) לתוך ארבע אמות  33  שהוא עומד בהם - ופסיל ליה - (וכך ישחררנו) ויפסלנו מעתה באכילת תרומה.

 33.  כן מפרש רש"י. אך לכאורה קשה הרי קניין ד' אמות אינו מועיל אלא מדרבנן וכיצד מועיל הוא להפקיע את איסורו מן התורה ולהתירו בבת חורין. וכתב בתשובות חתם סופר (יורה דעה סימן שיד), שבאמת שיטת רש"י בגיטין (להלן דף סד עמוד ב דיבור המתחיל: זוכה), שקניין דרבנן מועיל לדאורייתא. ושלא כשיטת התוספות שם שחולקים. ובאשל אברהם כתב לתרץ על פי התוספות רי"ד בבבא מציעא (דף י עמוד ב) שבגט מועיל קנין ד' אמות מן התורה, עיין שם. ולפי זה, אפשר לומר שאף בשטר שחרור יועיל מן התורה, משום שדיני שטר שחרור נלמדים בגזירה שוה מגט אשה.
אף אני אענה לכם: שביק ליה - מיד יעזבנו העבד ויברח. ולא ימציא עצמו למקום שבו יוכל האדון לפוסלו בזריקת גט. ואזיל לעלמא - וילך לו למקומות אחרים ושם יאכל תרומה, שכן:

דרשני המקוצר[עריכה]