פרשני:בבלי:גיטין כט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין כט א

חברותא[עריכה]

אבל אם נגמר דינו למיתה בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא (שנפסק דינו למיתה), ודאי קטלי ליה! ותלינן בודאי שכבר מת, ואין נותנים לו חומרי חיים, ואם הוא ישראל ואשתו בת כהן, הרי היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.
אמר ליה אביי לרב יוסף:
והלא אם נגמר דינו בבית דין של ישראל, נמי יש לחשוש שעדיין הוא חי, משום דאפשר דחזו ליה בית הדין זכותא (ימצאו לו צד זכות), ויפטרוהו מהמיתה!
אמר ליה רב יוסף:
כי חזו ליה בית הדין זכותא, כלומר: אימתי שכיח הוא שימצאו לו בית הדין זכות - רק מקמי דליגמר דינא (קודם גמר הדין).
אבל בתר גמר דינא תו לא שכיח הדבר דחזו ליה בית הדין זכותא! לפיכך אין לחשוש שמא פטרוהו לבסוף מהמיתה.
ומוכחינן: לימא מסייעא ליה המשנה הבאה לדברי רב יוסף ;
דתנן: אדם שנגזר דינו ליהרג, וברח - כל מקום שיעמדו שנים עדים בבית דין אחר, ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו ליהרג בבית דינו של פלוני; ופלוני ופלוני הם עדיו שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה -
הרי זה יהרג על ידי בית דין זה! שסומך הוא על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.
אלמא, לא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר גמר דינו, ופטרו ממיתה, וכדברי רב יוסף.
ודחינן: לאו ראיה היא משם, דהרי התם בבורח מיירי, ודלמא בורח שאני! שמאחר שברח, הדבר מוכיח שעדיין הוא מחויב מיתה.
ותו מוכחינן כרב יוסף מהא דתניא:
אם שמע עד מפי בית דין של ישראל שהיו אומרים: איש פלוני נענש ומת בגין עבירה שעבר (ועונש עבירה זו הוא לכובשו עד שימות מאליו) ;
או ששמע מהם שאמרו: איש פלוני נהרג בעונשו! -
ישיאו את אשתו של פלוני זה על סמך עדותו של העד! ולא חיישינן שמא עדיין הוא חי.
ואם שמע כן מקומנטריסים (הממונים על ההריגה) של גויים שאמרו: "איש פלוני מת", או "איש פלוני נהרג" - אל ישיאו את אשתו מכח עדות זו! משום דחיישינן שמא לבסוף לא הרגוהו.
והרי מאי "מת", ומאי"נהרג", דקתני בברייתא!?
אילימא ששמע מפי בית הדין שאותו פלוני כבר מת ממש, וכבר נהרג ממש -
כך הרי אי אפשר לומר, כי:
אם כן דכוותיה (דומה לאופן זה) גבי עד מפי קומנטריסים של גויים, שאמרו לו כבר מת וכבר נהרג - אמאי אל ישיאו את אשתו בעדות זו?
והא קיימא לן: דכל שמסיח הנכרי לפי תומו שמת בעלה של אשה פלונית, הימוני מהימני ליה (מאמינים לו) ומתירים את האשה להנשא על פיו!
אלא לאו בהכרח, ד"מת" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה יוצא למות; וכן "נהרג" היינו שיוצא ליהרג, ולא שראוהו שנהרג ממש!
ועם זה קתני, שאם שמע זאת בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו! אלמא, לא חיישינן שאחר גמר הדין מצאו לו בית הדין צד זכות ופטרוהו, וכדברי רב יוסף.
ודחינן: לאו ראיה היא מהתם. שלעולם שמע מבית דין שמת ממש, או שנהרג ממש; ודוקא באופן זה מתירים את אשתו להנשא ;
ומה דקשיא לך, אם כן דכוותיה גבי גויים אמאי לא ישיאו את אשתו; והא קיימא לן: דכל גוי המסיח לפי תומו הימוני מהימני!? לא קשיא ; כי הני מילי שנאמן, במילתא דלא שייכי בה! שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.
אבל במילתא דשייכי בה, שמתגאים הם בכך שהרגו אדם בדיניהם, עבדי לאחזוקי שקרייהו! עשויים הם לשקר ולומר שנהרג, אף על פי שעדיין לא נהרג, אלא רק עמד בדין בלבד.
מתניתין:
שליח המביא גט בארץ ישראל (שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם")  1  וחלה, הרי זה השליח משלחו לגט אל האשה ביד אחר.

 1.  במשנה הבאה מתבאר כיצד יעשה שליח המביא גט ממדינת הים, וחלה.
ואם אמר לו המשלח לשליח: טול לי הימנה (מן האשה) חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, משום שאין רצונו של המשלח שיהא פקדונו ביד אחר.  2 

 2.  ובגמרא יתבאר, אם הכוונה היא שאין רצונו שיהא פקדונו ביד השליח, ולפי פירוש זה אין דין זה קשור לעצם הגט; או שהכוונה היא שאין רצונו שיהא הפקדון ביד האשה, ומטעם זה לא ישלחנו לגט ביד אחר, וכפי שיתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר:
אמר רב כהנא: "חלה" תנן במשנתנו שהוא משלחו ביד אחר, ומשום שאנוס הוא, אבל אם לא חלה, לא ישלחנו ביד אחר.  3  תמהה הגמרא: והרי פשיטא שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה, שהרי "חלה" קתני במשנתנו!?

 3.  לאו דוקא חלה, והוא הדין כל אונסין.
ומשנינן: הוצרך רב כהנא להשמיענו זאת, כי מהו דתימא: הוא הדין אף על גב דלא חלה ישלחנו ביד אחר, והאי דקתני במשנתנו "חלה", אין זה אלא משום דאורחא דמילתא קתני (הייתי אומר, שלא שנינו "חלה" אלא משום שכן הוא הדרך שמשלחו כשהוא חולה ואינו יכול לשלחו בעצמו) -
לפיכך קא משמע לן רב כהנא, שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה.
ומקשינן: היכי דמי, באיזה אופן עוסקת משנתנו האומרת שאם חלה ישלח, ואם לא חלה לא ישלח?
אי דאמר ליה המשלח לשליח: "הולך גט זה לאשתי", ולא אמר לו "הולך אתה" -
אם כן אף על גב דלא חלה נמי ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מן הברייתא המובאת בסמוך.
ואי דאמר ליה המשלח לשליח: "את הולך" והקפיד על כך שהוא יהא המשלח, אם כן אפילו חלה נמי לא ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מאותה ברייתא.
ואי משנתנו רבן שמעון בן גמליאל היא שנחלק על תנא קמא באותה ברייתא,  4  אם כן אפילו אם אמר לו "הולך" סתם, ואפילו חלה, נמי לא ישלחנו ביד אחר -

 4.  פירוש: שמא תאמר שלעולם משנתנו עוסקת בכגון שאמר לו "הולך" סתם, ודקשיא לך אם כן אפילו חלה נמי, אימא לך: רשב"ג היא, הסובר שבאומר "הולך" סתם לא ישלחנו ביד אחר, ולכן לא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה; ועל כך דוחה הגמרא, שרשב"ג סובר שלא ישלחנו ביד אחר אפילו אם חלה.
דהא תניא:
האומר לשלוחו: "הולך גט זה לאשתי", הרי זה משלחו ביד אחר, ומשמע: אפילו לא חלה.
אבל אם אמר לו: "את הולך גט זה לאשתי", הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, היות והקפיד הבעל שהוא יוליכנו, ומשמע: אפילו חלה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך - בין שאמר לו "הולך" ובין שאמר לו "את הולך" - אין השליח עושה שליח, ומשמע אפילו חלה.
ואם כן כיצד תתפרש משנתנו!?
ומפרשת הגמרא את משנתנו בשלשה אופנים:
א. איבעית אימא: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון דאמר המשלח לשליח: "הולך" לבד, והוא דחלה, בזה הוא שאמר תנא קמא שמשלחו ביד אחר, אבל אם לא חלה לא ישלחנו ביד אחר, ולכן שנינו במשנתנו "וחלה".
ב. ואי בעית אימא: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון שאמר לו: "את הולך", וחלה שאני, שאפילו כשאמר לו "את הולך" יכול הוא לשלחו ביד אחר.
ג. ואי בעית אימא משנתנו כרבן שמעון בן גמליאל היא, וחלה שאני שמודה רשב"ג שהוא משלחו ביד אחר.  5 

 5.  בפשוטו כך הוא הפירוש: אי בעית אימא לעולם משנתנו לא אתיא כתנא קמא, ומשום דב"הולך" אין צריך שיחלה, וב"הולך את" אין מועיל שיחלה; אלא משנתנו כשאמר "הולך" ולא אמר "הולך את", ושוב לא תיקשי: אפילו לא חלה נמי, דמשנתנו רשב"ג היא שהוא מחמיר, ודקשיא לך לעיל: אפילו חלה נמי לא, לא היא, דמודה רשב"ג בחלה; אך ראה היטב לשון רש"י דמשמע קצת דאם משנתנו רשב"ג היא וחלה שאני היינו אפילו באמר "את הולך" וצריך תלמוד.
תנן במשנתנו: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר:
ורמינהו, ויש להקשות מהמשנה לקמן סו א:
מי שהיה רוצה לכתוב וליתן גט לאשתו, ואמר לשנים: תנו (כלומר: כתבו ותנו) גט לאשתי, ואפילו לא אמר להם במפורש "כתבו ותנו", שיהיה משמע "כתבו אתם" ולא אחר -
או שאמר לשלשה במפורש: "כתבו ותנו גט לאשתי" -
בין בזה ובין בזה הרי אלו יכתבו ויתנו הם עצמם ולא יאמרו לסופר ויכתוב.
והיינו, דבשנים שאינם בית דין, אפילו כשלא אמר להם במפורש שיכתבו הם ולא אחר, אין הם יכולים לעשות שליח אחר, כי הם בלבד נעשו שלוחים לכתיבת הגט ולא אחר; אבל שלשה כיון שהם בית דין, אין צריכים לכתוב הם בעצמם, אלא אם כן אמר להם מפורש "כתבו ותנו", ואילו כשלא אמר להם "כתבו", רשאים הם בתורת בית דין לעשות שליח לכתוב את הגט.
הרי למדנו שאם אמר לשנים - שאינם בית דין - "תנו גט" כי אז אינהו עצמם, אין, אכן יכולים לכתוב את הגט, אבל שליח שלהם לא יכול לכתוב; ואילו במשנתנו שנינו שהשליח עושה שליח!?
אמר תירץ אביי:
התם - במשנה דלקמן, שעשאם שלוחים לכתוב גט - טעמא מאי אינם יכולים לעשות שליח, משום שיש להניח שהוא מקפיד משום בזיון דבעל, שהוא היה צריך לכתוב את הגט,  6  ובזיון הוא לו שאינו יודע לכתוב גט, ואינו רוצה שידעו עוד אחרים בבזיונו.  7 

 6.  אין הכוונה משום שעל הבעל מוטל מעשה כתיבת הגט, שהרי היות ויכול הוא לעשות שליח אין בזה בזיון אם עושה שליח; ועיקר הטעם הוא משום שהבעל נותן את שכר הסופר, ומי שיודע לכתוב אינו מוציא הוצאות בדבר שיכול לעשות בעצמו; ולקמן בהערה יתבאר עוד מזה.   7.  הקשו התוספות: הרי במשנה שם שנינו: "יכתבו ויתנו", ואם כן משמע שאף את הנתינה יעשו הם בעצמם ולא ימנו שליח! ? ביאור דבריהם: אף כי אמר להם "תנו", ומשמע דוקא הם ולא אחר, וכמו שמצינו בשלשה שאם אמר להם כתבו ותנו, לא יתנו לסופר ויכתוב, ואם כן מאי קשיא להתוספות! ? זה אינו, כי רק לענין כתיבה שלא היה צריך להוסיף "כתבו" (כי אף אם אמר "תנו" לבד משמע שיכתבו ויתנו, שאם לא כן מה יתנו, וכמו שעושים שנים שלא אמר להם "כתבו"), בזה אנו אומרים שאם אמר "כתבו" כוונתו להקפיד על כתיבה שלהם דוקא, מה שאין כן כשאמר "תנו", אין הוכחה שהוא מקפיד על נתינתם שלהם ולא של אחרים. ותירצו התוספות בשני אופנים: האחד: אגב "יכתבו" שנינו גם "יתנו". השני: כיון שמקפיד הוא שלא יוודע חדלון כתיבתו לאחרים, ממילא מקפיד הוא גם על הנתינה, שאם יערבו אחרים בענין זה יוודע הדבר שלא הוא כתבו.
אבל הכא - במשנתנו שעשאו שליח להולכת הגט - בעל לא קפיד אם יעשה שליח אחר, ולכן ישלחנו ביד אחר.
רבא אמר חילוק אחר בין שליח לכתיבת הגט, לבין שליח להולכת הגט:
התם באותה משנה לפיכך אינו יכול לעשות שליח לכתיבת הגט, משום דמילי נינהו, לא מסר להם אלא דברים בעלמא שאמר להם לכתוב גט, ומילי לא מימסרן לשליח, אין בדברים בעלמא כח להיות חוזרים ונמסרים לשליח אחר; אבל במשנתנו שעשאם שליח להולכת הגט והגט יש בו ממשות, בזה יש כח אף לשליח לעשות שליח אחר.  8  ומפרשינן: מאי בינייהו בין תירוצו של אביי לתירוצו של רבא?

 8.  הקשה ה"פני יהושע" על דברי תוספות בתירוצם השני שהובא לעיל בהערה, שלכך יתנו הם ולא אחרים, משום שמקפיד הוא שלא יוודע שלא כתב הוא, וממילא מקפיד הוא גם על הנתינה; שהרי לרבא אי אפשר לומר סברא זו, ובהכרח שאגב "יכתבו" שנינו "יתנו", וכתירוצם הראשון! ? וראה מהרש"א והביאו ה"פני יהושע", וראה מה שכתב שם.
איכא בינייהו: שליח לכתיבת שטר מתנה, אם יכול הוא לעשות שליח אחר:
כי לפי אביי שאין הטעם בגט אלא משום בזיון דבעל, הרי שבשטר מתנה יכול הוא לעשות שליח אחר, שהיות ובמתנה המקבל הוא זה שנותן את שכר הסופר, אין כאן בזיון לנותן אם נותנו לאחר לכתוב על חשבונו של המקבל.
ואילו לפי רבא אין שליח לכתיבת שטר מתנה יכול לעשות שליח אחר, שהרי סוף סוף מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח.  9  ומחלוקת זו של אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל היא, שנחלקו אף הם במחלוקת זו:

 9.  א. נחלקו האחרונים בפירוש הגמרא: דעת ה"תורת גיטין" לעיל דף י ב: כשם שבכתיבת הגט צריך שיעשה הבעל "שליח" לכתיבת הגט, כך גם בשטר מתנה צריך שיכתבנו המקנה דוקא, או שימנה שליח לכותבו, ומשום שנאמר "וכתוב בספר וחתום", וזה הוא שאמרו כאן, שאין מי שנתמנה על ידי הבעל לכתוב לו שטר מתנה יכול לעשות שליח אחר לכתיבה, כי "מילי לא מימסרן לשליח", (וראה גם ב"פני יהושע" כאן בד"ה גמרא רבא אמר, בתוך דבריו, שכתב, דלשיטת רש"י צריך שליחות בכתיבה אף בשטר מתנה, אבל לדעת התוספות כתב שם שאין צריך שליחות בכתיבה אלא בגט, וראה שם שהאריך הרבה בביאור הסוגיא כאן). דעת רבינו חיים הלוי (אישות ג יח): דבשטר מתנה היות ואין צריך לעשותו לשמה אין בזה דין שצריך כתיבת הבעל עצמו או שלוחו, ומה שאמרו כאן בגמרא ד"מילי לא מימסרן לשליח", היינו לענין החתימה בלבד, (וראה אריכות בענין זה ב"מעדני שמואל" לגיטין סימן יד). ב. וכנראה שנחלקו בזה אף הראשונים בסוגייתנו: דעת רש"י נראית כה"תורת גיטין", שהרי כתב רש"י שאין כאן בזיון משום שהמקבל נותן שכר הסופר, ואם כפירוש הגר"ח שהנידון הוא על החתימה, אם כן בזה הרי פשיט שלפי אביי אין בזה חסרון, שהרי העדים הם החותמים; ובהכרח שהנידון הוא על הכתיבה כמו בגט, ולכן הוצרך רש"י לחלק בין גט שהבעל נותן את שכר הסופר ויש בזה בזיון באי כתיבתו, לבין מתנה שהמקבל נותן שכר הסופר ואין בזה בזיון. אך מדברי הראשונים יש להוכיח כפירוש הגר"ח, שהרי הקשו (ראה רמב"ן רשב"א רבינו קרשק"ש ור"ן): האיך יחתמו עדים (בשטר מתנה) מה שלא שמעו מפי הנותן, הוה ליה כעד מפי עד דפסול; הרי דפשיטא להו שהנידון הוא לענין חתימה ולא לענין כתיבה, והיינו משום שבכתיבה אין צריך שליחות במתנה, (הלוא תראה עוד, שלא הקשו כן לגבי גט, והינו משום שבגט הנידון הוא על הכתיבה, ואילו גבי שטר מתנה בהכרח שהנידון הוא על החתימה). ג. צריך ביאור לשיטת הגר"ח שהנידון הוא לענין חתימת העדים על שטר המתנה: הרי נפקא מינה זו עצמה יש לומר בגט, דלפי אביי: אף דעל הכתיבה אין הם יכולים לעשות שליח, מכל מקום על החתימה יכולים הם לעשות שליח, ואילו לרבא אינם יכולים לעשות שליח אף על החתימה, שהרי בלאו הכי הנפקא מינה גבי מתנה היא בחתימה בלבד. ד. לפי דעת ה"תורת גיטין" שהנידון גבי שטר מתנה הוא על הכתיבה, מוכח ממה שכתב רש"י שבשטר מתנה אין בזיון משום שהמקבל נותן שכר הסופר, שהבזיון אינו משום שבדין מוטל על הבעל מעשה הכתיבה, אלא כפי שנתבאר לעיל ששכר הכתיבה מוטל על הבעל, ולכן חלוקה מתנה מגט ששכר הכתיבה מוטל על המקבל. ה. בישוב הקושיא שהקשו הראשונים שזה הוא כעד מפי עד, ראה ברמב"ן שהאריך, וראה עוד ברשב"א.
וכדאיתמר: רב אמר: מתנה אינה כגט, ויכולים השנים לומר לסופר לכתוב.
ושמואל אמר: מתנה הרי היא כגט, ואין יכולים לומר לאחר לכתוב.
שנינו במשנה: ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:
אמר ריש לקיש: זו ששנינו "לא ישלחנו ביד אחר", היינו שלא ישלח לקחת את הפקדון ביד אחר, ועיקר דין זה הוא דין ממוני שאין רצון הבעל המפקיד שיהיה הפקדון ביד השליח, וכאן במשנה זו שנה לנו רבי:
אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר, ומטעם שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.
אמר לו רבי יוחנן: זו - הלכה זו שאתה אומר: אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר - אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה, ואין צורך לרבי להשמיענו זאת.
אלא זו ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר" על הגט הוא ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר", ומשום שאין רצון הבעל שיהא הפקדון ביד האשה, וכדמפרש הגמרא כל זה ואזיל.
ומשום מה לא ישלח את הגט בגין הפקדון?
משום דזימנין - פעמים שמשום בקשת הבעל ליטול ממנה את הפקדון - דגיטא נמי לא הוי (אף הגט עצמו פסול הוא) -
דבאופנים מסוימים נעשה המשלח כמי שאמר לו לשליח על ידי שביקשה ליטול הימנה את החפץ: אל תגרשה אלא בבית, והלך השליח וגירשה בעלייה, שאין הגט גט -
וכמי שאמר לשלוחו: אל תגרשה אלא בימין, וגירשה בשמאל שאין הגט גט, ומשום שלא עשאו שליח אלא באופן שאמר, ואף כאן לא עשאו שליח הולכה אלא אם כן יקח הוא את הקדון מיד האשה, ובהמשך מבארת הגמרא באיזה אופן הגט אינו גט.
ומשום אותם פעמים שהגט אינו גט, לכן בכל האופנים כל שביקש משלוחו ליטול פקדון מיד האשה לא יעשה השליח שליח אחר, וכפי שיתבאר בהמשך.
ומבארת הגמרא באלו אופנים אף הגט אינו גט לדעת רבי יוחנן, ולריש לקיש הגט כשר: דכולי עלמא - בין ריש לקיש ובין רבי יוחנן - מודים, דהיכא דעשה השליח שליח אחר ליתן לה גט וליקח ממנה את החפץ ונפקא האשה לאפיה דשליח ויהבה ליה אותו חפץ והדר שקלה האשה מיניה דשליח גיטא (באופן שיצאה האשה לקראת שלוחו של השליח ונתנה לו את החפץ,  10  ואחר כך נתן הוא לה את הגט) -

 10.  לאו דוקא נקטה הגמרא שיצאה היא לקראתו, והוא הדין אם בא אליה ונטל ממנה את הגט, ומה שנקטה הגמרא אופן זה ראה מה שכתבו התוספות, וראה מה שכתבו בביאור דבריהם המהרש"ל והמהרש"א.
באופן זה, אף שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין רצון הבעל שיהיה הפקדון ביד השליח, מכל מקום כולי עלמא לא פליגי דגיטא גיטא מעליא הוי (הגט גט כשר הוא), שאין זו סיבה לבטל את שליחותו על הגט.  11 

 11.  ביאר רש"י את הטעם: "דאגט לא קפיד בעל לדבר זה, דגט אינו תלוי בחפץ, דאפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר, הילכך אפילו שינה בחפץ אין זה שינוי בגט, שהרי קיבל החפץ ואחר כך נתן". ולשונו של רש"י צריך ביאור קצת, שמתחילת לשונו נראה שעיקר הטעם הוא משום שאין קשר בין הגט לחפץ, ומסוף דבריו נראה, שעיקר הטעם הוא משום שבשעת נתינת הגט כבר החפץ ביד השליח ושוב אין שייך קפידא שלא יתן לה את הגט, מאחר שכבר בלאו הכי החפץ בידו; וראה לשונו של רבינו קרשק"ש.
כי פליגי - רבי יוחנן וריש לקיש - היכא דאמר ליה המשלח לשליח הראשון:

דרשני המקוצר[עריכה]