פרשני:בבלי:פסחים כו א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כו א

חברותא[עריכה]

ורבא אמר לך, עד כאן לא קאמר רבי יהודה, שדין אין מתכוין הוא כדין המתכוין, אלא לחומרא, ולאסור אף באין מתכוין. אבל שיהיה מתכוין כמו אין מתכוין אף לקולא, לא אמר! ולא התיר בלא אפשר וקא מכוין.
אמר אביי: מנא אמינא לה דכל היכא לא אפשר ומיכוין מותר? - מהא דתניא: אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל, ודורש כל היום כולו! שהיה דורש ברוב עם. ושום בית מדרש לא היה יכול להכיל את כל השומעים, ולכן היה דורש ברחוב שלפני הר הבית  1 . וההיכל שהיה גבוה מאה אמות, היה מצל עליהם מפני החמה.

 1.  וכתב רש"י, "היה דורש שם מפני החמה". ותמה בדבריו רבינו דוד, שאם בא לשם מפני הצל, ודאי אסור לכולי עלמא. ואין זה בכלל ההנאה הבאה בעל כרחו. לכך פירש, שבא שם שלא מפני הצל. אלא שכשבאה ההנאה מאליה, היה מתכוין אליה.
והא ההיכל אסור בהנאה משום שהוא קודש. ובכל זאת נהנה רבן יוחנן בן זכאי מצילו. ואף מכוין היה להנאה זו. אלא ודאי דהכא עשה כן רבן יוחנן, משום דלא היה אפשר לו שלא ליהנות מהצל כשהוא עומד שם. אלמא, כל היכא דלא אפשר ומיכוין, שרי. ואינו חייב לפרוש משם  2 .

 2.  ומוכח מסוגיין, דאף בהקדש איכא לפטור ד"אין מתכוין". וכן הוא ברמב"ם פרק ו מהלכות מעילה. והקשה הגאון רבי מאיר אוירבעך (בהגהות לטורי אבן, ראש השנה כה), מהא דאיתא לקמן לג א, דבהקדש, עשה שאין מתכוין כמתכוין. מיהו, להמבואר ברש"י התם, לא קאמר כן אלא לענין פטור "מתעסק", ולא לענין אין מתכוין. קובץ שיעורים. ויעוין עוד מזה להלן בהרחבה.
ורבא אמר: לאו ראיה היא מהתם. משום דשאני היכל, דלתוכו הוא עשוי! שאין תשמיש ההיכל אלא בתוכו. והנאת הצל אינה  3  דרך הנאתו  4 . ולפיכך לא נאסרה  5 .

 3.  רש"י. ותמה רבינו דוד, הא אף הנאה שלא כדרכה אסורה לכתחלה. ותירץ דכיון דאין אסורה אלא מדרבנן, התירוה היכא דלא אפשר. ואכתי נתקשה, הא לקמן מבואר דאין איסור מעילה בריח אלא מדרבנן. ואפילו הכי משמע, דלמאן דאסר בלא אפשר וקמיכוין, אסרוהו אף לעומדים בפנים. ותירץ, דאפשר דאיסורא דאורייתא איכא בריח. או דשאני איסור דרבנן בהנאה שלא כדרכה, דקיל טפי. ורבינו חננאל כתב, "היכל לתוכו עשוי, ואין קדושה בצילו". והוסיף המהר"ם חלאווה שלא הוקדש על דעת הצל. ורבינו דוד כתב לפרש, שאין הצל שחוצה לו חשיב הנאה כלל. ויעוין עוד בשער המלך פרק ה' מיסודי התורה הלכה ח', דהצל מותר מפני שהוא דבר שאין בו ממש. ואף בדעת תוספות כתב כן. ומה שהוסיפו דהוי שלא כדרך הנאה, היינו משום דבלאו הכי היינו גוזרים בו, אטו דבר שיש בו ממש. ואף בעבודה זרה לא אסרו הנאת צל אלא משום גזירה.   4.  רש"י. ואם תאמר, הא באיסור מעילה דמיירי הכא לא כתיב "אכילה". וליאסר אף שלא כדרך הנאה. וכמו דמצינו בבשר בחלב, דאסור אף שלא כדרך הנאה, משום דלא כתיב ביה אכילה. ויש לומר, דכיון דילפינן לאו דמעילה בגזירה שוה ד"חטא" "חטא" מתרומה, ובתרומה כתיב "אכילה", אף במעילה אינו עובר אלא דרך הנאה. תוספות. ולפי זה, אף בשר בחלב מותר שלא כדרך הנאתו. דהא אף דלא כתיב ביה אכילה, הא ילפינן לאיסורו, בגזירה שוה מנבילה. ובנבילה כתוב "אכילה". מהרש"א.   5.  וצריך עיון, להמבואר באחרונים שיסוד איסור מעילה הוא מדין גזל, ולא דמי לאיסורי הנאה (כדמוכח בבבא קמא כ ב, דאף במעילה היה מקום לדין "זה נהנה וזה לא חסר פטור" וכן הוא להדיא בתוספות, כתובות ל ב, ויעוין עוד לקמן כט א בהערה), מה שייכא היתר ד"שלא כדרך הנאה" במעילה. הא פשיטא דלא נתיר איסור גזל בהדיוט משום כן. אלא שכבר נתקשו האחרונים, דאי איסור מעילה הוא משום גזל, מאי שייכא ביה היתר דאין מתכוין. ומחמת כן כתב הקובץ שיעורים (חלק ב סימן כג), דלאו מדין מעילה איירי הכא. אלא מלבד מעילה, איכא בהקדש אף איסור הנאה. שהרי מצינו, שאף קדשים קלים דליתא בהו מעילה, אסירי בהנאה מדאורייתא (ובשיטה מקובצת מנחות צא איתא, דאיסורם הוא משום "בל יחל"). (וכנראה, דמדין גזל דמעילה לא איירי, משום דהוה פשיטא לן דבהנאת צל דהיכל ליכא גזל. שהרי אינו עושה שום פעולה בגוף הדבר של הקדש. ופשיטא, דבכהאי גוונא בהדיוט, ליכא משום גזל). אכן השערי יושר (שער ג פרק כה) נקט, דאף מחיוב ממון של "נהנה" יפטר, כל דהוי שלא כדרך הנאה. וכן באין מתכוין להנאה. והוא על פי דרכו, דאין החיוב מצד עצם ההנאה, אלא מצד ההשתמשות. והשוה לגמרי איסור נהנה לחיוב ממון דנהנה.
אמר רבא: מנא אמינא לה דהיכא דלא אפשר ומיכוין אסור? - מהא דתנן: לולין (ארובות) היו פתוחין בעליית בית קדשי הקדשים. וכשהיה צורך בתיקון חומת קדש הקדשים, בהן (דרכם) היו משלשלין את האומנין בתיבות. כדי שלא יסתכלו אנה ואנה, ויזונו עיניהם מבית קדשי הקדשים! ונמצאו נהנים מנוי מראהו של קודש הקדשים, שהוא אסור בהנאה.
והא הכא, דלא אפשר וקא מיכוין הוא. שהרי אי אפשר שיתקנו את בדק הבית בלא שימצאו בתוכו. ואפילו הכי בלא תיבות לא היו נכנסים. משום דחיישינן שמא יכוונו ליהנות. אלמא, כל דמיכוין אסור, אף בדלא אפשר.
ודחינן: ותסברא, והאמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול של כלי השיר שבמקדש, ומראה בית המקדש, וריח הקטורת, אין בהם (בהנאתם) משום איסור מעילה מן התורה! לפי שאין בהם ממש.
וכיון דאינם אסורים בהנאה אלא מדרבנן  6 , מסתבר דלא אסרו חכמים במקום שהוא צורך בדק הבית. ולא היו מטריחין אותם להכנס בתיבות  7 . ובהכרח דלאו משום איסור הנאה בקדשים היו משלשלים אותם בתיבות. אלא עשו כן, משום מעלה שעשו בבית קדשי הקדשים, שלא יסתכלו בו! ואם כן, אין להוכיח מזה דכל לא אפשר ומיכוין אסור.

 6.  וקשה, התניא "אשה בוררת חטים לאור בית השואבה". ואף שהפתילות והשמן היו קודש. ומינה מוכיח בירושלמי, דקול מראה וריח אין בהם משום מעילה. והרי איסור דרבנן איכא אף במראה. תוספות.   7.  רש"י. וקשה, הא אף בגרירה ליכא כי אם איסור דרבנן, ואפילו הכי סבר רבא, דבלא אפשר ומיכוין אסור, והטריחוהו שלא לגרור את המיטה. ויש לפרש, דכיון דאין איסור מראה אלא מדרבנן. מסתבר דלא אסרו במקום צורך תיקון בית קדשי הקדשים. תוספות.
איכא דאמרי: אמר רבא: מנא אמינא לה ד"לא אפשר ומיכוין אסור"? -
מהא דתניא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול, ומראה, וריח, אין בהם משום מעילה! משמע, דוקא מעילה הוא דליכא בהו. הא איסורא איכא בהו.
מאי לאו, אסורים הם אף לאותן בני אדם העומדין בפנים העזרה! ואף דלא אפשר להם, שלא יהנו מקול כלי השיר, וממראית המקדש, ומריח הקטורת, אסור להם לכוין וליהנות מהם. אלמא, כל ד"לא אפשר ומיכוין" אסור.
ודחינן: לא ראיה היא. אלא אסורים הם לאותן בני אדם העומדים מבחוץ לעזרה! שאין הם מוכרחים ליהנות מהם. ואפשר וקא מיכוין הוא, דלכולי עלמא אסור.
גופא: אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: קול ומראה וריח, אין בהם משום מעילה!
ומקשינן: וכי ריח אין בו משום מעילה? והא תניא: כל המפטם את הקטורת כדי להתלמד בה את מלאכת הפיטום, או כדי למוסרה לציבור, פטור. והמפטם אותה כדי להריח בה, חייב! כדכתיב "איש אשר יעשה כמוה להריח בה, ונכרת מעמיו".
והמריח בה בקטורת של ציבור פטור מכרת. שלא חייבה תורה אלא את המפטם בלבד, ולא את המריח. אלא שכל המריח בה, מעל! שלפי שנהנה מן הקודש, חייב אשם מעילה. אלמא, יש בריח משום מעילה, ולא חשיב כדבר שאין בו ממש.
אלא אמר רב פפא: קול ומראה, לעולם אין בהם משום מעילה, לפי שאין בהן ממש.
ואילו ריח - לאחר שהוקטר ותעלה תמרתו (עשנו), אין בו משום מעילה. הואיל וכבר נעשית מצותו! וכל דבר שנעשתה מצותו, יצא מידי מעילה. דכיון דכבר אין לגבוה צורך בו, יצא מכלל "קדשי ה'"  8 .

 8.  רש"י. ולפי זה לא שייך היתר "נעשית מצותו", אלא בקדשים. ולא בשאר איסורי הנאה. אבל תוספות בשילהי תמורה כתבו, דמהאי טעמא אף קיימא לן "כל הנשרפין אפרן מותר". ובהכרח אית להו, דאף בקדשים אין ההיתר משום שכבר אין לגבוה צורך בו. אלא משום דנעשית מצותו. ואף דלכאורה סברת רש"י מוכרחת מהא ד"קדשים שמתו יצאו מידי מעילה", ובהכרח דהוא משום שאין לגבוה צורך בו (שהרי לא נעשתה בהם שום מצוה), אית להו לתוספות דאין זה אלא פטור ממעילה. אבל איסור הנאה מדאורייתא איכא. קובץ שיעורים חלק ב סימן כא, בשם הגר"ח.
אבל קודם שהוקטרה הקטורת ועלתה תמרתה, מועלין בריחה. משום דסממני הריח הם דבר שיש בו ממש.
ומקשינן: למימרא דכל היכא דנעשית מצותו, שוב אין בו משום מעילה? והרי תרומת הדשן (שבכל יום היה הכהן נוטל מלא מחתה מהדשן, ונותנה אצל המזבח והיא נבלעת במקומה), דכבר נעשית מצותה, ואפילו הכי אסור ליהנות בה, ויש בה משום מעילה. וכדכתיב בה, "ושמו אצל המזבח". ודרשינן, "ושמו" - שלא יפזר אותו, אלא יניחנו צבור! וכן דרשינן, "ושמו" - שלא יהנה ממנו.
ומשנינן: אף דמועלין בתרומת הדשן, אין למדים ממנה לעלמא. משום דאף בבגדי כהונה מצינו שמועלים בהם, אף לאחר שנעשתה מצותם. אם כן, הוו תרומת הדשן ובגדי כהונה, שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדים לשאר מקומות! דאילו היה זה בנין אב לכל התורה כולה, הרי הוה סגי לכתוב דין זה במקום אחד. אלא לכך שנה הכתוב את אותו הדין בשני המקומות, לומר שדוקא בשני אלו הדין כן, ולא בשאר מקומות.
ומפרשינן: תרומת הדשן, מועלין בה אף דנעשית מצותה, כהא דאמרן.
ובגדי כהונה, מועלים בהם אף לאחר שבלו, וכבר נעשתה מצותם. שמצינו בכהן גדול, שלאחר שנכנס ביום הכפורים לפני ולפנים בבגדי לבן, אסורים הם שוב בשימוש. כדכתיב, "והניחם שם". ודרשינן, מלמד שטעונין גניזה!
ומקשינן: הניחא לרבנן דדרשי הכי בבגדי כהונה, ואמרי "מלמד שטעונין גניזה". אלא לרבי דוסא דפליג עלייהו וסבר, לכהן גדול אין הם ראויים. אבל לכהן הדיוט ראויין הן ד' בגדי לבן אלו, להשתמש בהם כל השנה. ומאי "והניחם שם"? - שלא ישתמש בהם כהן גדול ביום כפורים אחר - לדידיה, מאי איכא למימר? והרי לדידיה, ליכא קרא לאסור בגדי לבן של כהן גדול בהנאה, לאחר שנעשית מצותן. אלא חד קרא בלבד איכא בתרומת הדשן, לאסור בהנאה דבר שנעשית מצותו. ונילף מיניה לכל מקום, דאף דבר שנעשית מצותו, יש בו משום מעילה.
ומשנינן: אכתי ליכא למילף מתרומת הדשן, משום דאף בעגלה ערופה מצינו שהיא אסורה בהנאה, אף לאחר שנעשית מצותה. דכתיב בה "וערפו שם את העגלה". ודרשינן, "שם" תהא קבורתה. והוו תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
ושוב מקשינן: הניחא למאן דאמר "שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין". אלא למאן דאמר (רבי יהודה במסכת סנהדרין) "שני כתובין כאחד מלמדין", מאי איכא למימר?
ומשנינן: תרי מיעוטי כתיבי בתרומת הדשן ובעגלה ערופה. בתרומת הדשן כתיב "ושמו אצל המזבח". וממעטינן, מ"ושמו", דדוקא תרומת הדשן אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו. ובעגלה ערופה כתיב, "הערופה". וממעטינן, דוקא הערופה אסורה בהנאה, ולא דבר אחר שנעשית מצותו  9 .

 9.  ותימא, למה לא סגי בחד מיעוטא? ויש לומר, דאי לא כתיב אלא חד מיעוטא, לא הוה ממעטינן אלא רק מה שלא דומה לתרומת הדשן ועגלה ערופה. תוספות. וביומא (ס א) כתבו לתרץ, דאי הוי כתוב מיעוט אחד, הוי כשלשה כתובים הבאים כאחד. וכיון דשניים מהם כתובים במקום אחד, הוה אמינא דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ולהכי איצטריך לאידך מיעוטא.
תא שמע: עגלה שנעשתה בה עבודה, נפסלה מלהיות עגלה ערופה. ואם הכניסה (את העגלה) לרבקה (שקשרה בצמד) יחד עם פרות אחרות הדשות בתבואה, ודשה עמהן, הרי היא כשירה! ולא חשיבא דישתה כעבודה, משום שלא נתכוין לכך.
ואם הכניסה לצמד בשביל שתינק מאמה, וגם כדי שתדוש, הרי היא פסולה!
ומקשינן: והא הכא, דלא אפשר להכניסה לצמד כדי שתינק בלא שתדוש. ומכל מקום, משום דקא מיכוין שתדוש, קתני דהיא פסולה. אלמא, אף היכא דלא אפשר, כל דקא מיכוין לעשיה, חשיב מעשה. וקשיא לאביי דהתיר לעשות כן באיסורי הנאה.
ומשנינן: שאני התם בעגלה ערופה, דכתיב "אשר לא עובד בה". דמשמע מכל מקום! ואף על גב דבכל התורה כל היכא דלא אפשר לא חשיב כמעשה איסור, בעגלה פסלה התורה אף בעבודה כזו  10 .

 10.  דסלקא אדעתין, דאין העבודה פוסלת אלא אם כן עבד האדם בעצמו. וכיון דהכא "לא אפשר" הוא בלא המלאכה, חשיב כנעשית העבודה מאליה. ומשני, דאף בנעשית העבודה מאליה פסלה, כל היכא דניחא ליה. קובץ שיעורים.
ושוב מקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, דלא נתכוין כלל שתדוש, נמי נימא דפסולה! דהרי "לא עובד בה" כתיב. דמשמע אף אם נעבדה העבודה מאליה, בלא שיתכוין לכך.

דרשני המקוצר[עריכה]