פרשני:בבלי:פסחים קב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קב א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: אמר רב נחמן בר יצחק:  מאן תנא להך ברייתא ד"עקירות"? רבי יהודה! אבל רבנן פליגי עליו, וסברי שבדברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן אין צריך לברך אפילו כשלא הניחו שם זקן או חולה, וכרב חסדא.
דתניא שנחלקו בזה רבי יהודה וחכמים: חברים (תלמידי חכמים, רשב"ם) שהיו מסובין, ועקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש - כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.  1 

 1.  כתבו התוס' דמכאן מוכח שאם שכח להתפלל ונזכר באמצע סעודתו והתפלל לא הוי הפסק, ואינו דומה להא דאמרינן בחולין (פז. א) שכיון שאמרו "הב לן ווברך" אסור לשתות עוד בלא לברך שוב. משום שאי אפשר לשתות ולברך ברכת המזון בבת אחת והכא נמי לכאורה אי אפשר להתפלל ולאכול בבת אחת. דהתם דוקא בברכת המזון אמרינן כן משום דהוי הפסק וגמר סעודה אבל תפילה לא הוי גמר סעודה. והראיה דאטו אם יברך ברכת הרעם באמצע סעודתו יצטרך לברך שוב משום דאי אפשר לברך ולאכול בבת אחת. תוד"ה ועקרו ובחולין שם ד"ה משתא. אולם התוס' הביאו דעת ה"ר יום טוב שגם תפילה הוי הפסק. והמאירי כתב דאין ראיה מגמ' דידן דיש לומר דמיירי שהלכו לבית כנסת לשמוע קדיש או קדושה ולא לתפילה.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים בזמן שהניחו שם מקצת חברים שנשארו במקומן ולא הלכו לבית הכנסת.
אבל לא הניחו שם מקצת חברים הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.
ואילו חכמים לא חילקו בדבר, וסברי שאפילו כשלא הניחו מקצת חברים אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה (לפי הכלל שבידינו שכל מקום שאמר רבי יהודה "במה דברים אמורים" בא לחלוק על דברי חכמים שלפניו), הואיל ואכלו דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן (כדמשמע מלשון "ועקרו רגליהם", וכדדייקינן לעיל).
והוינן בה: אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן, ולכן סברי רבנן דכשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה.
אבל דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, אפילו לרבנן הרי כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחילה.
לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן, דאמר לעיל ששינוי מקום אין צריך לברך, ולא חילק בדבר. ומשמע שגם בדברים שאין טעונין ברכה במקומן הוא סובר שאין צריך לברך?
ותמהה הגמרא: ולאו מי אותביניה חדא זימנא, שהרי כבר הקשינו לעיל על רבי יוחנן מברייתא אחרת, ומאי נפקא מינה אם יקשה עליו גם מברייתא זו? ומסבירה הגמרא: יש נפקא מינה, באם יבא אדם ויתרץ אותה ברייתא דלעיל, או יגיה אותה ולא יקשה ממנה לרבי יוחנן. האם נימא דמהא ברייתא נמי תיהוי תיובתא לרבי יוחנן.
ומתרצינן: מברייתא זו באמת אין להקשות על רבי יוחנן.
כי אמר לך רבי יוחנן: לעולם סברי רבנן שהוא הדין דאפילו דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן, נמי אין צריכין לבר ך.
והא דקתני בברייתא "עקרו רגליהן", דמשמע דוקא בדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן - כדי להודיעך כחו דרבי יהודה,  2  דאפילו דברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן נמי אמרינן: טעמא דהניחו מקצת חברים, אבל לא הניחו מקצת חברים הרי כשהן יוצאין - טעונין ברכה למפרע, וכשהן חוזרין - טעונין ברכה לכתחילה.  3 

 2.  הקשה הרשב"ם, אדרבה, לישמעינן בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם להודיעך כחן דרבנן שמקילין כל כך שאפילו בהם אין צריך לברך וכחא דהיתרא עדיף. ותירץ דהכא אין חידוש בדברי רבנן שסברא הוא כיון שלא היה היסח הדעת בינתיים למה יחזור ויברך. אבל כחו דרבי יהודה עדיף טפי שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים, שלא רק בדברים שאינם טעונים ברכה אחריהם חייב לברך אלא אפילו דברים הטעונים ברכה לאחריהם נמי חייב, הלכך הכא כחא דאיסורא עדיף. ובעיקר קושיית הרשב"ם הקשה המהרש"ל דאדרבה הכא דעת רבי יהודה הוא כתב דהיתרא שהוא מתיר לברך שנית ולא חייש לברכה לבטלה להיות עובר משום "לא תשא", ורבנן הם המחמירים שלא יברך כי הברכות אינם מעכבות. והמהרש"א תירץ דלא שייך לומר ברכות אין מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנין כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דהוי כאילו מעל ולכן כשרבנן אומרים שמותר לו לאכול בלא ברכה הוי קולא. (ובגליון הש"ס לרע"א ברכות יב. א. הוכיח מדברי מהרש"א אלו דהא דאמרינן ספק ברכות להקל זה דוקא בברכה אחרונה אבל בברכה ראשונה אסור לו לאכול מספק עד שיברך משום דהוי ספק איסור מעילה). והרש"ש תירץ קושית המהרש"ל שכאן אין בכלל חשש ברכה לבטלה שאף החכמים שאומרים שאין צריך לברך היינו שאין חייבים אבל אם רצו רשאים לברך. ונמצא שרבי יהודה שמחייב לברך הוא המחמיר.   3.  הקשה הגרע"א בגליון הש"ס דאם כן גם מההיא ברייתא דלעיל ליכא חיובתא דיש לומר דהברייתא בשינוי מקום צריך לברך אתיא כרבי יהודה ורבי יוחנן סבר כרבנן.
תניא כוותיה דרב חסדא: חברים שהיו מסובין לשתות יין, ועקרו רגליהן, וחזרו - אין צריכין לברך!  4  משום שיין הוא מהדברים שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. והיינו כרב חסדא.  5 

 4.  ואף דברייתא זו מיירי בחזרו למקומם מ"מ הוי ראיה לרב חסדא אפילו בלא חזרו למקומם דטעמא דשינוי מקום דצריך לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וא"כ אין הבדל בין חזרו ללא חזרו. תוד"ה תניא.   5.  והעדיפות בברייתא זו לעומת הברייתא הקודמת שרבנן נחלקו על רבי יהודה כי שם לא קתני בהדיא יין כי הכא. רשב"ם והקשה הגרע"א בגליון הש"ס למה הוצרך הרשב"ם לומר כן והלא בפשוטו ניחא דלא מייתי ראיה לרב חסדא מהברייתא דלעיל דיש לומר דרבנן מקילין אף בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומם והא דנקט "עקרו" להודיעך כחו דרבי יהודה וכדמשני לרבי יוחנן ולכן הביאו מברייתא זו דלא קתני בה פלוגתא דרבי יהודה ורבנן ועל כרחך הא דנקט "עקרו" משום דרק בדברים הטעונים ברכה במקומם אין צריך לברך וכדרב חסדא. והתו' לשיטתם דיין לא הוי דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם צריך לומר דלא גרסינן כאן יין וכל הראיה מדהתני "עקרו". ואם כן קשה מאי עדיפא ברייתא זו מדלעיל. ותירצו התו' דאי מברייתא דלעיל יש לדחות שרבי יהודה לא בא לחלוק על חכמים אלא לפרש דבריהם וכולה רבי יהודה היא ואין תנא הסובר כרב חסדא. וכדמצינו במסכת סנהדרין דאמר דאפילו כשכתוב "במה דברים אמורים" אינו אלא לפרש. תוד"ה תניא, ולעיל קא. ב בד"ה אלא.
תנו רבנן: בני חבורה שהיו מסובין בערב שבת וקדש עליהן היום - חייבים להפסיק את סעודת יום החול.
ומביאין לו כוס של יין, ואומר עליו קדושת היום, שעושה קידוש עתה, לאחר שפסקו מלאכול את הסעודה של יום החול.
ומיד מביאין לו כוס שני ואומר עליו ברכת המזון, היות וחייב להפסיק את סעודת החול - כשיטת רבי יהודה לעיל (ק א) שמפסיקין לשבתות (ומכל מקום, כיון שהגיע שעת קידוש צריך לקדש תחילה),  6  דברי רבי יהודה.

 6.  רש"י ורשב"ם. והתוס' כתבו הטעם מפני שאי אפשר שיברך תחילה ברכת המזון שהרי לא יוכל לשתות מכוס של ברכה קודם קידוש. לעיל ק. א ד"ה מפסיקין. ויש מהראשונים שכתבו הטעם מפני שקדושת היום היא הגורמת להפסקת הסעודה ולכן צריך להקדים את הקידוש כמו שאמרו שברכת היין קודמת לקידוש מפני שהיין גורם לקידוש שיבא. בעל המאור ור"ן. ויש שכתב הטעם שהקידוש קודם מפני שהקידוש עכשיו זמנו ואילו ברכת המזון אינה בשעתה שהרי עדיין לא גמר סעודתו וזה דומה למה שאמרו במי שלא התפלל מוסף עד שהגיע זמן מנחה שיתפלל קודם מנחה מפני שהיא בשעתה. השגות הראב"ד על המאור. אולם בראשונים הביאו עוד גירסא שכוס ראשון מברך עליו ברכת המזון בכדי להפסיק והשני מקדש עליו כדי שיהא הקידוש סמוך לסעודת השבת שאחריו. רשב"ם ותוד"ה ראשון בע"ב.
רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך (ואף לאחר מכן, עד שיגמור סעודתו. ר"ן).  7  ורבי יוסי לשיטתו שם דאין מפסיקין כלל לשבתות.

 7.  ויש שכתב שאף לדעת רבי יוסי צריך להפסיק משחשיכה אולם אין ההפסק לצורך קידוש אלא לצורך קריאת שמע ותפילה. דהא דאמר רבי יוסי אין מפסיקין לשבתות היינו בשקיעת החמה כשקידש היום אין צריך להפסיק ולקדש. אבל בצאת הכוכבים שמתחייב בקריאת שמע ותפילה צריך להפסיק כדי לקרות ולהתפלל וע"ד שתחשך" היינו עד צאת הכוכבים. מאירי בשם "חולקין ". ויש שגורסים "אוכל והולך משתחשך" דהיינו אפילו משתחשך. רשב"ם ועוד ראשונים.

דרשני המקוצר[עריכה]