פרשני:בבלי:פסחים כז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כז ב

חברותא[עריכה]

ותמהינן: מכלל, דרבנן דפליגי עליה דרבי, שרו אפילו כשאבוקה כנגדו! משום דסבירי להו, דאין השלהבת באה מהעץ בעודו בעין, אלא מהמשהו שכבר נשרף ופקע איסורו (תוספות).
ואם כן, אלא עצים דאיסורא דאסורים בהנאה, לרבנן, היכי משכחת להו? והרי לעולם הנאת ההסקה מותרת.
אמר רב אמי בר חמא: משכחת להו בשרשיפא (כסא)! שאם התקין כסא או הדום לרגליו מעצים האסורים בהנאה, אסור אותו כסא בישיבה. שהרי הוא נהנה מהעצים בעודם בעין.  1  בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: תנור שהסיקו בעצי הקדש, ואפה בו בהיסק זה את הפת, מהו?

 1.  רש"י. ומהר"ם חלאווה פירש, דבעי, עצים דאיסורא היכי משכחת לה שיאסרו את הפת הנאפית בהם. ומשני בשרשיפא. דכיון שהוא כלי, אף על פי שהוא דולק עדיין חשיב איסורו בעין.
לרבי, הפת ודאי אסורה, שהרי יש שבח עצי הקדש בפת. אבל לרבנן דשרי בקמייתא (בקליפי ערלה) את הפת, ולית להו "יש שבח עצים בפת", מאי דינא בעצי הקדש?  2 

 2.  וקשה, הרי כל טעמא דרבנן דאמרי הפת מותרת, משום שהיא נאפית מהעצים לאחר שנשרפו, ואפר איסורי הנאה מותר. אבל אפר הקדש אסור. ואם כן, היאך תיסק אדעתין דתהיה הפת מותרת לחכמים? לכן נראה, דלא מיבעיא לן, אלא באפה את הפת בחדש שהוצן, או בישן שלא הוצן, דהוה ליה זה וזה גורם. וקאי ארבנן דשאור, דאמרי "זה וזה גורם מותר". מהרש"ל. והקשה עליו המהרש"א, אם כן לוכח מעבודה זרה דאף היא לא בטלה באלף, ואפילו הכי פשיטא לן לעיל דתליא בפלוגתא דזה וזה גורם. לכך פירש, דלעולם מיבעי לן בדין שבח עצים בפת. ואכתי לא אסיק אדעתין דאפר הקדש אסור. ויעוין בתשובות אבני מילואים סימן ו, שכתב ליישב קושית המהרש"א, על פי הר"ן (הובא לעיל כו ב הערה 15). דטעמא דזה וזה גורם מותר הוא מטעם ביטול, דמהאי טעמא לא מהני היתר זה בהקדש, משום דלא בטיל אפילו באלף. אבל עבודה זרה שאני. ואף דקיימא לן דאף עבודה זרה לא בטלה, אין זה כי אם בנפל ההיתר לתוך האיסור. אבל בנפל איסורא לגו היתרא בטיל. ואף לדעת הר"ן דלא פסק כן, יש לומר דדוקא עבודה זרה בעינא לא בטלה. אבל גורם בעלמא בטל.
אמר ליה רב חסדא: אף לרבנן הפת אסורה. וחמור דין ההקדש משאר איסורי הנאה.  3  ותמה עליו רמי בר חמא: ומה בין פת זו שנאפתה בעצי הקדש, לפת שנאפתה בעצי ערלה?

 3.  וכתב הטור ביורה דעה סימן קמב בשם הרמ"ה, דאף על גב דקיימא לן "זה וזה גורם מותר", עבודה זרה שאני. ואף תנור ישן שהסיקו בעצי אשירה ואפה בו את הפת, אסורה. ואפילו באין אבוקה כנגדו. ותמה עליו הבית יוסף מהא דאיתא בעבודה זרה, דגינה שנזדבלה בזבל עבודה זרה מותרת. משום דזה וזה גורם מותר. וכתב הש"ך שם בס"ק י, דגם הרמ"ה מודה בעבודה זרה, דזה וזה גורם מותר. ולא חילק בינה לשאר איסורים, אלא לענין "אין אבוקה כנגדו". דבעבודה זרה אסורה הפת אף באפאה על גבי גחלים, משום דאפרה אסור. ואותו נידון איכא גם לענין חמץ בפסח. שאף הוא לא בטל. ויעוין במגן אברהם סימן תמו. והכל תלוי בפלוגתת המהרש"ל והמהרש"א בפירוש איבעיית הגמרא לענין הקדש (ויעוין בהערה 2).
אמר רבא: הכי השתא! הא ודאי הקדש חמיר טפי. שהרי ערלה בטילה בתערובת של מאתיים חלקים של היתר כנגדה. אבל הקדש, אפילו באלף חלקי חולין כנגדו לא בטיל.  4 

 4.  תימה, מה חומרא היא זו? הרי מה שהקדש לא בטיל, היינו משום דהוא דבר שיש לו מתירין על ידי חילול. תוספות. ולהמבואר לעיל (הערה 2) בשם האבני מילואים, לא קשה מידי. דלאו משום קולא וחומרא אתינן עלה.
אלא אמר רבא: אי קשיא ליה לרמי בר חמא על דברי רב חסדא שאסר את הפת, הא קשיא ליה:
והלא מעל המסיק בעצי ההקדש, ונתחייב בחיובי מעילה משעה שנטלן להסיק בהם.  5  וכל היכא דמעל המסיק, נפקי להו העצים לחולין.

 5.  ומוכח מכאן, דעל עצם ההיסק מתחייב משום מעילה, אף קודם שהגיעתו ההנאה מההיסק. ולא דמי למזיק הקדש דפטור. דכיון שעושה כן על מנת ליהנות, חשיבא עצם ההסקה כהשתמשות לצורכו. קובץ שיעורים.
וכדתנן: אין מועל אחר מועל אלא בבהמת קרבן וכלי שרת בלבד. שכל הקדש שאינו קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, המועל הראשון הוציאו לחולין, ושוב אין מועלין בו.
וכיון שיצאו העצים לחולין מיד כשמעל בהם המסיק, איך יאסרו לאחר מכן את הפת שנאפית בהם? אמר רב פפא: הכא בעצי שלמים עסקינן. שהתפיס בעצים קדושת דמים, להביא מדמיהם שלמים. ואין דין מעילה בשלמים, משום דקדשים קלים נינהו, ולא קרינן בהו "קדשי ה'". מיהו, איסור הנאה ודאי יש בהם. וכן הוא דין העצים שנתפסו בקדושת דמי שלמים, דאיסור יש בהם, אבל אין בהם דין מעילה.
ופשיט ליה רב חסדא, דאין העצים מתחללים על ידי המסיק, משום דלא מעל. ואליבא דרבי יהודה דאמר: הקדש, במעילת שוגג הוא מתחלל. אבל במעילת מזיד אינו מתחלל!
במזיד, מאי טעמא לא מתחלל? - כיון דלאו בר מעילה הוא - (שהרי אין חיוב קרבן מעילה במזיד, אלא בשוגג). הלכך לא נפיק לחולין במעילת מזיד.
ולפי זה, המועל בקדושת שלמים נמי - כיון דלאו בר מעילה נינהו (דהרי לא קרינן בהו "קדשי ה'"), לא נפקא לחולין כשמעלו בהם.
ומקשינן: וכי כל היכא דמעל המסיק, נפקי העצים לחולין? והא תניא: כל איסורי ההנאה הנשרפין, אפרן מותר בהנאה. חוץ מעצי אשירה! וילפינן כן, מדכתיב בעבודה זרה "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".
ואפר הקדש לעולם אסור.
(ודוקא בהקדש הוא אסור לעולם. אבל עצי אשירה, אם שרפם העכו"ם, הרי הם מותרים. משום שהעכו"ם יכול לבטל את העבודה זרה  6 ).

 6.  תימה, הרי מבואר בתמורה דאיירי באשירה של נכרי. ומשום כן לא קתני ביה "לעולם". לפי שיש לה היתר על ידי ביטול. ואם כן, אף בשנשרפה מאליה יהיה האפר מותר. שהרי עבודה זרה של גוי שנשתברה מאליה, מותרת. תוספות. ויעוין בפני יהושע, שהקשה בשם המגיני שלמה, הא כקושיה זו מקשה הש"ס בכמה מקומות. ומשני רבא, דטעמא משום גזירה, שמא מגבה לה (ויזכה בה ותיעשה עבודה זרה של ישראל), והדר מבטל לה. ומאחר דכבר של ישראל הוא, אין לה ביטול. ויעוין שם, במה שתירץ בזה.
ואי כדקא אמרת, דעל ידי מעילה נפק לחולין, הרי נתחללו העצים משעה שנטלום לשורפן, ואמאי אפרן אסור?
אמר רמי בר חמא: הכא במאי עסקינן, כגון שלא מעלו בהם אלא שנפלה דליקה מאיליה בעצי ההקדש. דליכא איניש דנמעול בהו.  7 

 7.  וקצת קשה, אכתי איך קתני "לעולם אסור". הא לאחר שיהנה מן האפר, יצא לחולין על ידי מעילה. מהרש"א.
רב שמעיה אמר: הכא במאי עסקינן, באותן (באותו אפר) שטעונין גניזה! והיינו אפר של תרומת הדשן. שלא היתה מעילה בשריפתו, אלא נשרף על גבי המזבח כמצותו.
ואסור להנות בו, כדתניא: כתיב בדשן, "ושמו אצל המזבח".
ודרשינן: "ושמו" - בנחת. "ושמו" - כולו. "ושמו" - שלא יפזר אותו, אלא יניחו צבור. "ושמו" - שלא יהנה ממנו.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: אין ביעור חמץ אלא שריפה!
תניא: אמר רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה.
והדין נותן כן. שקל וחומר הוא מהנותר מבשר הקדשים  8 .

 8.  והמקור חיים (סימן תלא) העלה, דחיוב השריפה אינו דין ב"תשביתו". אלא דמלבד ה"תשביתו", איכא בחמץ חיוב ביעור ככל איסורי הנאה שבתורה, שיש מהם שנשרפים ויש מהם שנקברים. ויליף רבי יהודה מנותר, דאף חמץ הוא מאיסורי הנאה הנשרפים. ולפי זה כתב לחדש, דאף לאחר הביטול, דכבר נפטר מן ה"תשביתו", אכתי מחויב הוא לרבי יהודה בשריפה, ולחכמים בקבורה, כדין שאר איסורי הנאה. והוכיח כן מהא דאפר החמץ מותר לרבי יהודה משום דנעשית מצותו. ולא שנא בין קודם שביטלו, לאחר שביטלו. ויעוין באחיעזר (חלק ג סימן א) שהוכיח שלא כדבריו, מהא דאיתא "חמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות, עושה לו מחיצה ודיו". והרי אף חמץ נכרי אסור בהנאה. ולמה לא יתחייב לבערו כשאר איסורי הנאה? אלא בהכרח דאין נוהג דין איסורי הנאה בחמץ. מפני שאין איסורו איסור עולם. ולאחר זמנו הוא חוזר להיתרו. מיהו, לרבי יהודה דאית ליה דחמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור מן התורה, יש מקום לדברי המקור חיים הנ"ל.
ומה נותר, שאינו ב"בל יראה" וב"בל ימצא"  9 , ואפילו הכי הוא טעון שריפה - כדכתיב "והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף" - חמץ, שישנו ב"בל יראה" ו"בל ימצא", לא כל שכן שהוא טעון שריפה!

 9.  ואף דקאמר לקמן ד"בל תותירו" דנותר הוי דומיא ד"בל יראה", מכל מקום חמץ חמיר טפי. שהרי בנותר הוא עובר רק ברגע הראשון כשהותיר. אבל לאחר מכן כבר אינו עובר. מה שאין כן חמץ, שעובר עליו כל רגע ורגע. תוספות.
אמרו לו חכמים: כל דין קל וחומר, שאתה דן בתחלתו להחמיר על הדבר החמור וליתן בו חומר אחר, וסופו של דין זה להקל, אינו דין.
שהרי החומר שאתה מוסיף עליו גורם לבסוף להקל בו.  10 

 10.  ולא חשיב "סופו להקל" בכך שאם מצותו בשריפה יהיה אפרו מותר, ואם השבתתו בכל דבר, אפרו אסור (יעוין לעיל, כא ב הערה 17). מהר"ם חלאווה. והוסיף השפת אמת לבאר בזה, דכיון שעיקר דין שריפה הוא חומרא, שייך לדונו בקל וחומר, אף שנמשך מזה קולא. מה שאין כן קולת "יושב ובטל", היא קולא בעצם דין השריפה. מיהו לשיטת רש"י דדוקא קודם זמן איסורו מצותו בשריפה, בלאו הכי אתי שפיר. דאז לכולי עלמא אפרו מותר. וכדאיתא לעיל (שם), "חרכו קודם זמנו מותר בהנאה". שאגת אריה סימן פז. והפני יהושע כתב ליישב, דבלאו הכי אין אפר הנקברים אסור בהנאה אלא מדרבנן. שהרי שלא כדרך הנאה הוא.
ואף כאן, אם אתה מצריכו בדוקא שריפה, סופו שבא לידי קולא.
שהרי אם לא מצא עצים לשורפו, יהא יושב ובטל,  11  ולא יבערנו בדבר אחר.

 11.  וצריך עיון לדעת הרמב"ן, דאינו עובר על חמץ שלו שאינו ברשותו, למה לרבי יהודה יהא יושב ובטל? והרי הוא צריך להוציאו מביתו כדי שלא לעבור על לאו ד"בל יראה", או על עשה ד"תשביתו". נמצא דאינו מקל יותר מחכמים. שהרי אף לחכמים סגי בהכי. והנראה בזהף, דאף לרמב"ן לא מהני הוצאה מרשותו, אלא רק כדי שלא לעבור ב"בל יראה". אבל מצות "תשביתו" אינו מקיים בכך. ואם היה החמץ ברשותו לאחר חצות, שכבר נתחייב ב"תשביתו", שוב לא מצי פטר נפשיה על ידי הוצאה מרשותו. וכן מוכרח מהא דלרבנן מטילו לים. דאי סגי בהוצאה מרשותו, למה ליה להטילו לים? הרי מרגע שהוציאו מביתו כבר יצא ידי חובתו. ואדרבה, יש להקשות להחולקים על הרמב"ן, מאי השיבו חכמים לרבי יהודה? הא ודאי אף לרבי יהודה צריך לבערו בכל דבר, כדי שלא לעבור ב"בל יראה". ואף שאינו מקיים בכך את ה"תשביתו". (ולשיטת ר"י לקמן כט ב, דהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר, לא קשה מידי). ויש ליישב, דמשכחת לה בחמץ של אחרים. דמשום "בל יראה", סגי ליה ביחוד בית, כדאיתא לעיל (ו א). אבל אם לא יחד לו בית עד לאחר זמן האיסור, תו לא מהני יחוד בית כדי לפוטרו מ"תשביתו". ובכהאי גוונא מיקל רבי יהודה יותר מחכמים. דלחכמים, יבערו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה יהא י, ושב ובטל. שאגת אריה סימן פג.
אבל לולא הקל וחומר, לא היתה מתבטלת מצות ביעורו. לפי שהתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם". דמשמע - תבערנו בכל דבר שאתה יכול להשביתו! ואם אין לו עצים, יבערו על ידי פירור וזריה לרוח, וכדומה.  12 

 12.  ובירושלמי איתא, אית תנא דתני: עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר. משהגיע זמן ביעורו, אתה מבערו בכל דבר. והיינו כרבי יהודה. ואית תנא דתני: עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו, אתה מבערו בכל דבר. והיינו כרבנן. העולה מזה דאף לרבנן איכא דין שריפה. ומדברי המאירי לעיל (יב ב) משמע, דאף לרבנן איכא דין שריפה, בין קודם זמן הביעור ובין לאחריו. אלא דאם לא מצא עצים, קודם זמן האיסור ימתין עד שימצא עצים. אבל לאחר הזמן לא ימתין, כדי שלא לבטל מצות השבתתו. ורבי יהודה סבר דאף לאחר הזמן ימתין לעצים. העולה מזה, דאף חכמים מודים לקל וחומר מנותר. אלא אית להו שלא בא דין זה להקל ולהפקיע דין השבתה בכל דבר. אלא רק להחמיר, ולהוסיף מלבדו עוד דין נוסף דשריפה. אבל רבי יהודה יליף מנותר לגמרי, דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, ואף היכא דנפיק מזה קולא. חידושי רבי שמואל.
(ואף על גב דאמרינן לעיל (יב ב), דאף לרבי יהודה, בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, אכתי אתי לידי קולא. וכגון במי שרוצה לצאת בשיירה תוך ל' יום שקודם הפסח. שכבר חלה עליו חובת ביעור. ואם אין לו עצים, לרבנן ישבית את חמצו בכל דבר. ואילו לרבי יהודה, יהיה יושב ובטל, ולא יבערנו  13 ).

 13.  וצריך עיון, לשיטת רש"י דמיירי רבי יהודה דוקא קודם זמן איסורו, מה השיבוהו חכמים ממפרש ויוצא בשיירה תוך ל' יום קודם הפסח? הא קודם זמן האיסור הוא, ואכתי מצי לבטלו. ולמה יהא יושב ובטל? והרי גם לחכמים סגי ליה בביטול, ואין צריך לעשות יותר מכך שום דבר. ויש ליישב, דהשיבוהו חכמים מחמץ שלא שייך בו ביטול. וכגון חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות. שהרי ביטול מטעם הפקר הוא. ובין כך אין חמץ זה שלו. אלא משום גורם לממון הוא חייב. ומאי יהני ליה ביטול? הא אכתי גורם לממון הוא לו. שאגת אריה סימן עז. והמקור חיים שם כתב, דלרבי יהודה, אף אם יבטל או יפרר, מכל מקום מיקרי יושב ובטל. ואף דגם לחכמים אינו צריך לעשות יותר מכך, אבל לחכמים איכא בזה קיום ד"תשביתו". ולרבי יהודה הוא מתבטל מקיום המצוה. עוד כתב ליישב, על פי מה שחידש (יעוין בהערה 1) דאף לאחר הביטול בעינן ביעור מן התורה, לרבי יהודה בשריפה ולחכמים בפירור. כדין שאר איסורי הנאה. ועל זה השיבוהו חכמים, לדבריך יהא יושב ובטל מלקיים דין זה. ויעוין באחיעזר שם שתמה עליו, הא על חיוב שריפת איסור הנאה אינו עובר בכל רגע, ומותר להשהותו בינתיים. ולא שייך לומר על זה "יושב ובטל".
חזר רבי יהודה מחמת תשובה זו, ולא דן דין זה בקל וחומר.  14  אלא דנו בדין אחר של בנין אב (מה מצינו). וכיון דלאו קל וחומר הוא, לא אכפת לן בכך שסופו להקל. שהרי גזירת הכתוב היא. ויש לנו להשוות חמץ לנותר בין קולא ובין לחומרא.

 14.  ובסוכה (לג ב) דן רבי יהודה מקל וחומר, דאין סוכה נוהגת אלא מד' מינין בלבד. והשיבוהו חכמים "כל דין שאתה דן, וסופו להקל, אינו דין". אלמא, לא אכפת ליה לרבי יהודה במה דסופו להקל. וצריך לומר, דחזר לדון דין אחר לדברי חכמים. אבל לדידיה מהני אף הקל וחומר. מהר"ם חלאווה.
וכך דן: הרי נותר אסור באכילה, ואף חמץ אסור באכילה. מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה!
אמרו לו חכמים: נבילה תוכיח, שאף שהיא אסורה באכילה, אינה טעונה שריפה. ואף חמץ אינו טעון שריפה.
אמר להן רבי יהודה: הפרש יש בין נבילה לנותר וחמץ.
שהרי נותר אסור באכילה ובהנאה. וכן חמץ אסור באכילה ובהנאה. ושפיר ילפינן ליה מנותר: מה נותר בשריפה, אף חמץ בשריפה.
מה שאין כן נבילה, שאינה אסורה אלא באכילה בלבד, אבל מותרת היא בהנאה.
אמרו לו חכמים: שור הנסקל יוכיח, שאף שהוא אסור באכילה ובהנאה, אינו טעון שריפה. ואף בחמץ נימא כן.
אמר להן: הפרש יש בין חמץ ונותר לשור הנסקל.
שהנותר אסור בהנאה ובאכילה, וענוש כרת על אכילתו. ואף חמץ אסור באכילה ובהנאה, וענוש כרת על אכילתו. הלכך ילפינן להו מהדדי. מה מצינו בנותר שהוא בשריפה, אף חמץ הוא בשריפה.
מה שאין כן שור הנסקל, שאין ענוש כרת על אכילתו.
אמרו לו חכמים: חלבו של שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור באכילה ובהנאה (משום איסור שור הנסקל), ואף ענוש כרת על אכילתו (משום איסור חלב). ואפילו הכי אין הוא טעון שריפה. והכי נמי נימא בחמץ.

דרשני המקוצר[עריכה]