פרשני:בבלי:פסחים לב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לב ב

חברותא[עריכה]

אמר אביי: רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, כולהו סבירא להו: חמץ בפסח אסור בהנאה! שהרי פטרו רבי אליעזר בן יעקב ורבי עקיבא את האוכל תרומת חמץ בפסח מתשלומין ומדמי עצים, משום שאין לו דמים. אלמא, אסור הוא בהנאה ואינו ראוי לכלום  1 .

 1.  ואף דאמרינן לעיל גבי הקדש, דיש לו דמים בפסח, משום דהוא גורם לממון לאחר הפסח, שאני הקדש דמותר להשהותו עד אחר הפסח. שהרי אין מי שעובר עליו ב"בל יראה". אבל תרומה, דחמץ גמור של ישראל הוא, אין לו דמים. לפי שאסור להשהותו עד אחר הפסח. מהר"ם חלאווה. והקשה הפני יהושע אמאי לא מוקמינן לה כרבי יהושע, דסבירא ליה לקמן (מו א) שאין הישראל עובר עליו, משום דטובת הנאה אינה ממון, ולא אמרינן "הואיל". ונעמיד בתרומה שעדיין לא הגיעה ליד כהן. ותירץ הצל"ח, דאי לא בא ליד כהן בין כך לא שייך חיוב ופטור בידי אדם. שהרי הוא ממון שאין לו תובעין. ובהכרח דאיירי לענין חיוב לצאת ידי שמים. ואם כן תקשה סיפא. דאף אי מוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה דפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", הא לצאת ידי שמים חייב.
ואף רבי יוחנן בן נורי שמחייב, מודה שהוא אסור בהנאה. אלא דבהא פליגי. דרבי עקיבא סבר: האוכל תרומה בשוגג לפי דמים משלם! וכל שאין לתרומה דמים, אין בה חיוב תשלומין.
ורבי יוחנן בן נורי סבר: לפי מדה הוא משלם! ואף בתרומה שאין לה דמים נוהג חיוב זה. לפי שאינו בא אלא לכפר על עוון אכילת התרומה.
והוינן בה: פשיטא דהכי סבירא להו כל הני תנאי. ומה אתא אביי לאשמועינן?
ומשנינן: מהו דתימא, רבי יוחנן בן נורי נמי כרבי עקיבא סבירא ליה במאי דאמר "לפי דמים משלם". והתם (בתרומת חמץ) היינו טעמא דקא מחייב בתשלומין, הוא משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי, דאמר "חמץ בפסח מותר בהנאה", ושפיר יש לו לחמץ דמים. קא משמע לן אביי, דלא משום כן מחייב רבי יוחנן בן נורי. אלא משום דסבר "לפי מדה משלם".
ושוב הוינן: ואימא, דהכי נמי דסבר דרבי יוחנן בן נורי כרבי יוסי הגלילי. ומנא ליה לאביי דסבר "לפי מדה משלם".
ומשנינן: ליכא למימר הכי. משוסדאם כן, נהדר ליה רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא (ששאלו "וכי מה הנאה יש לו בה"), וישיב לו דחמץ בפסח מותר בהנאה. כי היכי דמהדר ליה רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב! ומדלא השיבו כן, שמע מינה דלא משום כן הוא מחייב.
תנו רבנן: זר האוכל כזית תרומה (בכל ימות השנה) בשוגג, משלם קרן וחומש! שדי בשיעור זה כדי לחייבו. והוא ככל איסורי אכילה שבתורה, ששיעורן בכזית.
אבא שאול אומר: אינו חייב עד שיהיה בו (בתרומה) שוה פרוטה.
ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא? - משום דאמר קרא בדין זה, "ואיש כי יאכל קדש בשגגה". ושיעור אכילה הוא בכזית.
ואבא שאול מאי טעמא דאינו מחייב אלא בשוה פרוטה? - משום דאמר קרא, "ונתן לכהן את הקדש". ואין "נתינה" בפחות משוה פרוטה  2 .

 2.  ודוקא נתינה דכתיב לגבי תשלומין בעי פרוטה. אבל בעלמא אשכחנא אף נתינה בפחות משוה פרוטה. וכגון בהפרשת תרומה, דכתיב בה "תתן לו". ואפילו הכי קיימא לן, דחטה אחת פוטרת את כל הכרי. תוספות. וצריך עיון, הא תשלומי תרומה נמי כפרה הם, ולא חיוב תשלומים ממוני. קובץ שיעורים. והמהר"ם חלאווה כתב, דאף בתרומה אינו מקיים מצות נתינה בפחות משוה פרוטה. ולא מהני אלא להתיר את הטבל. מיהו תוספות אזלו לשיטתם לקמן לג א, דכל דאין בו נתינה, לא חל בו שם תרומה אף לפטור את הכרי. ולכך שפיר הקשו מהא דחטה אחת פוטרת את הכרי. שפת אמת.
והוינן בה: ואידך (אבא שאול), נמי יש לו למילף מהא דכתיב "כי יאכל", דשיעורו בכזית?
ומשנינן: ההוא "יאכל", לא להכי אתא. אלא למעט, "יאכל - פרט למזיק" הוא דאתא. שאין חיוב זה נוהג אלא באוכל תרומה. אבל מזיק תרומה אינו חייב לכהן אלא קרן בלבד, כשאר מזיק חולין.
ותו הוינן: ותנא קמא נמי יש לו למילף מהא דכתיב "ונתן", דשיעורו בפרוטה.
ומשנינן: ההוא "ונתן" לאו להכי אתא. אלא מיבעי ליה למידרש, דדוקא האוכל דבר הראוי להיות קדש מתחייב! אבל דבר שאין חלה עליו קדושת תרומה, כגון חמץ בפסח, אין נוהג בו דין תשלומי תרומה  3 . ואף "נתן" דכתיב ברישא דקרא, נכתב משום סופו.

 3.  מיהו מתניתין אתי שפיר אף לרבנן. ואף דלדידהו האוכל תרומת חמץ בפסח פטור, הא מוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי. ולדידיה, דוקא אם הפריש חמץ שלא היה לו שעת הכושר, לא חל בו שם תרומה. ושפיר איכא לאוקמא למתניתין, בחמץ שהיה לו שעת הכושר. ובזה ניחא מה שפסק הרמב"ם, דלפי דמים משלם. והקשה עליו הראב"ד, דאם כן יוכרח דמתניתין כרבי יוסי הגלילי. ולמה ליה לאוקמא למתניתין דלא כהלכתא. ולהנ"ל אתי שפיר. דאם לא נוקי למתניתין כרבי יוסי הגלילי, נוכרח להעמידה כאבא שאול, דפליג על תנא קמא דממעט האוכל תרומת חמץ בפסח. ושוב תהיה מתניתין דלא כהלכתא. צ ל"ח.
תנו רבנן: האוכל תרומה פחות מכזית אינו חייב בדין תשלומי תרומה, אלא חייב משום גזל בלבד. לפיכך, הרי הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.
והוינן בה: היכי דמי? - אי דלית ביה שוה פרוטה, קרן נמי לא לישלם! שהרי אף גזלן אינו מתחייב על פחות מפרוטה  4 .

 4.  והמהר"ם חלאווה דייק מזה, דלרבנן בעינן תרתי, פרוטה וכזית. ולפי זה, למאי דסבר רב פפא דאף לאבא שאול בעינן תרתי, לא פליגי כלל. אלא בא אבא שאול לפרש את דברי תנא קמא. ויעוין ברש"ש שדחה ראיה זו. וכתב, דלא קאמר "אי דלית בה פרוטה קרן נמי לא לשלם" אלא משום דקאי על פחות מכזית. ויעוין בכסף משנה פרק י מהלכות תרומות הלכה כד.
ואי דאית בה בתרומה שוה פרוטה אף שאין בה כזית, וכגון בשני בצורת שהפירות יקרים הרבה, חומש נמי לישלם, כדין תשלומי תרומה.
ומשנינן: לעולם איירי בדאית בה שוה פרוטה. ואפילו הכי, כיון דלית ביה כזית, אין בו חיוב תשלומי תרומה. דהא "אכילה" כתיב בה. ואינו חייב אלא מדין גזלן בעלמא. לפיכך, הוא משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא ברייתא, דלא כאבא שאול היא. דאי כאבא שאול, האמר דבשוה פרוטה תליא. וכיון שיש בה בתרומה שוה פרוטה, הרי הוא משלם קרן וחומש על אכילתה, אף על גב דלית ביה כזית.
אמר להו רב פפא: אפילו תימא דכאבא שאול היא, נמי לא קשיא. דלא בא אבא שאול להחמיר על דברי תנא קמא, ולחייב אף בפחות מכזית. אלא בא להקל. דלא סגי בכזית לחייבו, אלא אם כן יש בו נמי שוה פרוטה, ותרתי בעי! כזית בעינן משום דכתיב "יאכל". ופרוטה בעינן משום דכתיב "ונתן".
ותמהינן: ומי בעי אבא שאול תרתי, גם כזית וגם פרוטה? והא תנן: אבא שאול אומר: האוכל את התרומה שיש בו שוה פרוטה, חייב בתשלומין. והאוכל את שאין בו שוה פרוטה, אינו חייב בתשלומין.
אמרו לו חכמים: לא אמרו שיעור שוה פרוטה, אלא לענין מעילה בלבד. שאין חיוב מעילה בפחות משוה פרוטה, משום דלא כתיב בה "אכילה"  5 . אבל לענין חיוב תשלומי תרומה, אינו חייב עד שיהא בו כזית.

 5.  מיהו נראה, דהמועל באכילה חייב נמי בכזית, אף כשאין בו שוה פרוטה. דלהכי אהני גזירה שוה מאכילת תרומה, המובאת להלן. אבל מהירושלמי והרמב"ם לא נראה כן. רש"ש.
ומדהשיבוהו חכמים "עד שיהא בו כזית", משמע שבאו להקל. ואבא שאול לא מצריך כזית, אלא סגי ליה בפרוטה. דהא אם איתא דאבא שאול בא להקל, ואינו מחייב אלא בדאיכא גם כזית וגם פרוטה, ואמרו לו חכמים דסגי בכזית, לא היה להם להשיבו בלשון הזה. אלא "כיון שיש בו כזית" מיבעי ליה (להם) להשיבו.
ומסקינן: תיובתא היא על דברי רב פפא!
ואף רב פפא הדר ביה מדבריו, וחזר לומר, דלאבא שאול לא בעינן כזית, אלא סגי בפרוטה.
דתניא: כתיב במעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'". פרט למי שמעל במזיד שאינו חייב קרבן מעילה.
ולמה צריך הכתוב למעטו? והלא מדין קל וחומר הוא פטור מקרבן. ומה שאר מצות התורה שחייב בהן כרת במזיד, ואפילו הכי פוטר בהן הכתוב את המזיד מקרבן - מעילה שאין בה כרת על זדונה, אינו דין שפטר בה מקרבן את המזיד.
לא קל וחומר הוא. משום דאיכא למיפרך, אם אמרת בשאר מצוות שאין חייב קרבן על זדונן, הלא הוא משום קולתם, שכן לא חייב הכתוב בהן מיתה בידי שמים, אלא כרת. אבל האם תאמר כן אף במעילה במזיד, שחייב בה מיתה בידי שמים?! ודלמא מיתה בידי שמים חמורה יותר מכרת. וכיון דמעילה חמורה יותר משאר מצוות, דלמא מביאים קרבן אף על זדונה.
לכך, תלמוד לומר במעילה: "בשגגה", פרט למזיד שפטור מקרבן.
ואמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: דברי תנא זה תמוהים הם. דמעיקרא עביד קל וחומר משאר מצות למעילה. אלמא אית ליה, דאלימא ליה כרת דאיכא בשאר מצוות, יותר ממיתה בידי שמים דאיכא במעילה. ולבסוף קאמר, דמעילה חמורה טפי. אלמא, אלימא ליה מיתה בידי שמים יותר מכרת.
ואמר ליה רב חייא בר אבין: לעולם כרת אלימא טפי ממיתה בידי שמים. והא דפריך לקל וחומר, וקאמר דמעילה חמורה משאר מצות, הכי קאמר: לא אם אמרת בשאר מצות (איסורים) שאין מביאים קרבן על זדונן, שכן קלות הן בכך שלא חייב העובר בהן אפילו מיתה הקלה באם אכל מהם פחות מכזית. אבל האם תאמר כן אף במעילה החמורה, בכך שחייב העובר בה מיתה אף בפחות מכזית?!
ואמר ליה רב נחמן בר יצחק: תנוח דעתך, לפי שהנחת את דעתי!
ואמר ליה רב חייא בר אבין: מאי ניחותא יש לך מדברי? והרי התירוץ שאמרתי אינו ברור כלל. דהא רבה ורב ששת שדו ביה נרגא (השליכו בו מקל, כלומר, הפריכוהו).

דרשני המקוצר[עריכה]