פרשני:בבלי:פסחים ל א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים ל א

חברותא[עריכה]

אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו שנתערב בהיתר, בין אם נתערב במינו, בין שלא במינו,  1  אסור  2  אפילו במשהו  3 ! ואף אם אינו נותן טעם ברוב ההיתר, אינו  4  בטל  5  ברוב  6 . והיינו כרב, דמין במינו לא בטל בכל איסורין שבתורה.

 1.  ולטעם הרמב"ם והרמב"ן (הובא בהערה 4) לכאורה קשיא, אמאי באינו מינו לא בטיל? והרי דבר שאין לו מתירין לא בטל, זה דוקא אם הוא במין במינו. אבל באינו מינו בטל. וכבר עמד הרמב"ם על זה, שם הלכה יב. וכתב: ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אסרה כל מחמצת. ולפיכך החמירו בו כמו שביארנו!   2.  ודוקא באכילה אסור אף במשהו. אבל לענין איסור הנאה, הרי הוא בטל ברוב. ר"ן. וכן כתב הרמב"ן בעבודה זרה, עד א.   3.  ובתוספות הובאה דיעה, דלא גרסינן "במשהו". אלא פסק רבא לגמרי כרבי יוחנן, דאף בזמנו אין אוסר אלא בנותן טעם. והא דלא קאמר רבא להדיא דהלכה כרבי יוחנן, משום דלא תימא דדוקא שלא בזמנו הלכה כוותיה.   4.  ודוקא בפסח גופו לא בטל. אבל בערב פסח משש שעות ולמעלה, הרי הוא בטל כשאר איסורים. ואף שהוא כבר אסור מן התורה, מכל מקום אין בו חומר כרת. רא"ש. וכן כתבו התוספות בעבודה זרה סו ב. והמהר"ל כתב, דלפי זה אף חמץ נוקשה שאינו בכרת נמי בטל בששים. ויעוין במגן אברהם סימן תמז סק"ה. אבל הר"ן כתב דאף בערב פסח לא בטיל. שהרי אף אז אסור מן התורה באכילה. (וצריך עיון, אם ניתן לומר כן אף להמבואר בתוספות לעיל כח ב, דאיסורו הוא משום עשה ד"תשביתו"). וכתב המגיד משנה בפרק א הלכה ה, דלטעם הרמב"ם והרמב"ן דלא בטיל משום דהוה דבר שיש לו מתירין, שייך האי טעמא אף משש שעות. אבל הכסף משנה שם כתב, דאין זה אלא כשנתערב במינו. אבל כשנתערב בשאינו מינו, אף להרמב"ם אינו אוסר במשהו אלא משום חומר דחמץ. ואין זה אלא בפסח גופו. וכן מדויק מלשון הרמב"ם שם. ויעוין במקור חיים סימן תמז שכתב, שאף טעם "יש לו מתירין" לא שייכא אלא בפסח גופו.   5.  ואם נתבטל לפני זמן איסורו ברוב היתר, מותר אף בפסח. ולא אמרינן דכשהגיע זמן איסורו, הרי הוא חוזר וניעור. טור ריש סימן תמז. וכן היא דעת הרא"ש. והמגיד משנה הוכיח מהרמב"ם בסוף פרק ד, דלית ליה הכי. אלא אף אם בטל קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח. ויעוין באבני נזר סימן שנה, שכתב דלשיטתייהו אזלי. להרא"ש דכתב בטעמא דמילתא, דהוא משום חומר דחמץ, אין זה אלא בפסח גופו. אבל משש שעות ולמעלה הרי הוא בטל. וכיון שבטל, שוב אינו חוזר וניעור. אבל להרמב"ם, דטעם הדבר הוא משום דיש לו מתירין, אף משש שעות ולמעלה לא בטיל. וקודם שש שעות הרי הוא עדיין היתר גמור, ובלאו הכי לא שייך בו ביטול. שהרי היתר בהיתר לא בטיל. ואין שייך לדון בו משום ביטול, אלא רק משש שעות. ואז שוב אין נוהג בו ביטול. (ויעוין בהערה 4 בשם הכסף משנה, דאף להרמב"ם, קודם הפסח הוא מתבטל). וכבר נרמז כן בדברי המהר"ם חלאווה. דכתב, שלא נתבטל המשהו מעולם, אלא דאכתי לא מטי זמן איסורו. וכן כתב הפרי חדש בסימן תמז מדנפשיה. וכבר השיג עליו המקור חיים, דלאחר שעה ששית יש לו להתבטל. שהרי אז כבר חשיב כאיסור בהיתר. ויעוין בחתם סופר סימן קז. והכריע הרמ"א שם, דבתערובות של לח בלח, אינו חוזר וניעור. אבל בתערובת יבש ביבש, אף אם נתבטל קודם הפסח, הרי הוא חוזר וניעור בפסח.   6.  ושיטת רש"י היא (בעבודה זרה עד א), דדוקא לח בלח לא בטל. אבל יבש ביבש בטל, ואפילו חד בתרי. ומשליך האחד, והשאר מותר בהנאה. והרא"ש שם התיר הכל, ואפילו באכילה. ודוקא לח בלח שבשאר איסורים הוא בנותן טעם, החמירו בו בחמץ שיאסור אפילו במשהו. והרי"ף שם כתב, דאף בתערובת יבש ביבש אוסר החמץ במשהו.
אבל חמץ שלא בזמנו, בין אם נתערב במינו, בין אם נתערב שלא במינו, הרי הוא מותר! ואף אם יש בו כשיעור נתינת טעם בתערובת כולה. משום דהלכה כרבי שמעון, דחמץ לאחר הפסח מותר.
ותמהינן: ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: אף רבי שמעון דסבר דחמץ שעבר עליו הפסח מן התורה, מכל מקום הוא אסור מדרבנן. משום דקנסא קניס בו, הואיל ועבר עליו ב"בל יראה".
ומשנינן: הני מילי דהוא אסור משום קנס, בחמץ שהוא בעיניה. אבל חמץ שעל ידי תערובת (שכבר אינו בעין), לא קנסו בו  7 . ואפילו אם עבר עליו ב"בל יראה" כשעדיין היה בעינו, אם לאחר מכן נתערב בהיתר, הרי הוא מותר לאחר הפסח  8 .

 7.  ודוקא אם נתערב ממילא. אבל אם עירבו במזיד לא התירו רבא אף לאחר הפסח. ודלא כמו שכתב רבינו יונה. רא"ש. ונראה דפליגי בטעמא דלא גזרו בתערובת. האם הוא משום שהשאירו את דין ביטול ברוב על כנו. ומדין ביטול מותרת התערובת. או דמעיקרא לא קנסו בתערובת. שאם מדין ביטול הוא, לא מהני היכא דביטלו במזיד. (יעוין בהערה 8). חידושי רבי שמואל.   8.  וכתב הר"ן, דאם נתערב בפסח, או קודם הפסח בענין שעוברים עליו ב"בל יראה", וכגון בדאית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אסור הוא לאחר הפסח. אבל אם נתערב לאחר הפסח, בכל גוונא מותר. ובלבד שירבה עליו ההיתר. (ולאו מדין ביטול אתינן עלה. אלא מעיקרא לא קנסו חכמים אלא כשהוא בעין. מקור חיים). והטור בסימן תמז כתב, דאף לאחר הפסח אינו מותר אלא מדין ביטול. ובעינן ששים, בין במינו ובין שלא במינו. ויעוין במגן אברהם שם סקמ"ד, שתמה טובא על שיטתו מסוגיין. שהרי קאמר רבי יוחנן "חמץ בזמנו בנותן טעם, ולאחר זמנו מותר". ולאחר זמנו, שוים רבא ורבי יוחנן. ותרוייהו התירו משום דאית להו כרבי שמעון. ואי בעינן ס', מאי איכא בין זמנו לאחר זמנו?
ואזדא בכך רבא לטעמיה, משום דפסק הלכה כרבי שמעון בחמץ שעבר עליו הפסח.
דאמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן, כי הוו נפקא שבעה יומי דפסחא,  9  אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא! שלאחר שעבר הפסח, התיר רב נחמן לקנות חמץ מבני החייל הנכרים. והיינו משום דמן התורה הוא מותר. ולא קנסו חכמים אלא בחמץ של ישראל, משום שעבר עליו ב"בל יראה". אבל בחמץ של נכרי לא גזרו. מה שאין כן לרבי יהודה, דחמץ שלא בזמנו אסור מן התורה, אף חמץ של נכרי הוא בכלל איסור זה.

 9.  ולאו דוקא נקיט "שבעה יומי". שהרי אף באחרון של פסח אסור החמץ בהנאה (ויעוין במגן אברהם תסז סקי"ד). וכן אסור למוכרו, משום איסור מקח וממכר ביום טוב. רש"ש.
אמר רב: קדירות של חרס שנתבשל בהן חמץ, בהגיע הפסח ישברו! ואזיל רב לטעמיה, דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה מן התורה. וכן סבר, דאף משהו איסור בטל ברוב היתר, אם הוא ממינו. הלכך, אסורות הקדירות בשימוש לאחר הפסח, משום החמץ הבלוע בתוכן. ואם ישוב ויבשל בהן, יתערב חמץ זה בתבשיל, ויאסרנו  10 .

 10.  ולכאורה קשה מסוגיין על הפוסקים שכתבו, דאיכא "בל יראה" אף בהיתר הבלוע בו טעם חמץ. דלפי זה, ישברו הקדירות משום "בל יראה" דאיכא בטעם החמץ שבהם. וצריך לומר, דאין זה אלא כשטעם החמץ בלוע באוכל היתר, דאז נהפך כל האוכל לחפצא דחמץ מחמת טעמו. אבל כשהוא בלוע בכלי לא שייך האי טעמא. קהלות יעקב. ויעוין שם עוד באריכות דבריו.
ואף שטעמו של האיסור הבלוע בכלי נפגם לאחר שעבר עליו מעת לעת, הרי הוא אוסר את תערובתו. משום דסבר רב, "נותן טעם לפגם" אסור  11 .

 11.  רש"י. ובעבודה זרה סח ב מספקא לן בדעת רב, אי סבר דנותן טעם לפגם אסור, או מותר. וכתבו התוספות, דאף אי נותן טעם לפגם מותר, אין זה אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אסור לבשל בקדירה זו. דגזרינן באינה בת יומה, אטו בת יומה. ורש"י מיאן בזה, משום שבלאו הכי מחויב להמתין עד אחר הפסח. ואז לעולם לא תהיה הקדירה בת יומה. הלכך לא שייכא הכא הך גזירה. מהר"ם חלאווה. עוד כתבו, דלא מספקא לן, אלא בדבר שטעמו פגום אף כשהיה בעין. אבל בקדירה, אין נפגם הטעם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי. ויש שכתבו, דחמץ בפסח אוסר אף בנותן טעם לפגם. שלא התרנו טעם לפגם אלא כשהאיסור הוא מחמת נתינת טעם. אבל חמץ שאוסר במשהו אף בלא נתינת טעם, אין הבדל בין אם הוא משביח אן פוגם. והובאה דיעה זו בתוספות, עבודה זרה סו א.
ומקשינן: ואמאי ישברו? לישהינהו (יניחם) לקדירות עד אחר הפסח, וליעביד (יבשל) בהו תבשיל שהוא לא ממינן של בליעות החמץ שבהן! שהרי לא אסר רב חמץ במשהו לאחר הפסח, אלא כשנתערב עם מינו. אבל כשנתערב שלא במינו, מודה רב שהוא בטל  12 , אם אין בו בנותן טעם  13 . ולא גזר לאחר הפסח על שלא במינו, אטו מינו.

 12.  ותימה, הא אף אי ליכא בקדירה אלא משהו, מכל מקום אסור לבשל בה. שהרי אין מבטלים איסור לכתחלה. ויש לומר, דהכא איכא תרתי לטיבותא. גם הוי נותן טעם לפגם. וגם אינו אלא משהו. ולפי זה צריך לומר דאזלא הגמרא כהצד דאית ליה לרב דנותן טעם לפגם מותר. ור"י תירץ, דהכא חשיב כדיעבד. שהרי אם לא נתיר לבשל בה, יהיה דינה להשבר. תוספות. והרמב"ן תירץ, דכיון דבשעה שבלעה הקדירה מטעם החמץ עדיין היה החמץ מותר, וגם אין בו השתא אלא טעם בלבד ואינו בעין, מותר לבטלו לכתחלה. (וצריך עיון, הא כתב הרמב"ן במלחמות ה' (לקמן ל ב הערה 4) דחמץ קודם פסח לא מיקרי היתר. ויעוין בפרי חדש סימן תנב סק"א שהרגיש בזה).   13.  וצריך עיון, למה לא יאסר התבשיל בנותן טעם. והרי קיימא לן, דקדרה שבלעה מאיסור משערינן את האיסור בשיעור כל הקדירה. ובעינן ששים כנגד כולה. וכתבו תוספות, דלא חשיב החמץ הבלוע בה אלא כמשהו בלבד. לפי שאין רגילות להשתמש הרבה ביחד. ופירש הפני יהושע בכונתם, דאיסור חמץ כחוש מטבעו, ואין בליעת טעמו נרגשת בקדירה. ויש מן הראשונים שתירצו, דלעולם יש להתיר משום נותן טעם לפגם. ודוקא בפסח דאסור אף במשהו (או אף לאחר הפסח במין במינו, אליבא דרב), הרי הוא אוסר אף בטעם פגום. והוא על פי שיטת התוספות בעבודה זרה (יעוין בהערה 11). והרמב"ן תירץ, דאף דכלי חרס אינו יוצא מיד דפיו לעולם, מכל מקום על ידי שטיפה בחמים כבר לא נותר בו כשיעור נותן טעם, אלא משהו בלבד.
ומשנינן: אסור להשהותן אף כדי לבשל בהם דבר שאינו ממין החמץ, משום גזירה דלמא אתו למיעבד בהו תבשיל שהוא במינו של החמץ  14 .

 14.  ואכתי צריך עיון, למה ישברו? הרי יכול למוכרם לנכרי. ובכהאי גוונא אינו נהנה מהחמץ הבלוע, אלא מגוף הקדירה שהיא היתר. ולכאורה נראה מזה שאף גוף הקדירה נעשית חפצא דאיסור הנאה, מחמת הטעם הבלוע בה. ויעוין בשפת אמת שהאריך בזה.
(ואף שעל תערובת שלא במינו לא גזר, התם היינו משום שלא שכיח שיתערב לו חמץ. תוספות).
ושמואל אמר: הקדירות לא ישברו בפסח. אבל (אלא) משהי להו עד לאחר זמנו של איסור החמץ, ועביד בהו בישול לאחר הפסח, בין בתבשיל שהוא ממינו של החמץ, ובין שלא במינו! משום דסבר כרבי שמעון, דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור מן התורה. ואף חכמים לא קנסו בו אלא כשהוא בעינו, ולא כשהוא מעורב בהיתר.
ואזדא שמואל לטעמיה. דאמר שמואל לאחר הפסח להנהו דמזבני כנדי (מוכרי קדירות): אשוו זבינייכו אכנדיכי (אל תייקרו את מחיר הקדירות). ואי לא תצייתו לי, דרשינא לכו כרבי שמעון! כלומר, אדרוש כנגדכם שהלכה כרבי שמעון בחמץ שלא בזמנו, שהוא מותר מן התורה. וממילא יותרו לאחר הפסח הקדירות הישנות שנשתמשו בהם קודם הפסח בחמץ, ולא ימצאו קונים לקדירות החדשות.
אלמא, לרבי שמעון מותרת תערובת חמץ שעבר עליו הפסח, אף מדרבנן.
ותמהינן: מדוע רק איים עליהם שידרוש כרבי שמעון? ולידרוש להו כן למעשה. דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה, כדאמרן לעיל. ולדעתו, קדירות בפסח לא ישברו, אלא הן מותרות בשימוש לאחר הפסח.
ומשנינן: אותו מקום, אתריה דרב הוה. ורב סבר, "קדירות בפסח ישברו". משום דאית ליה כרבי יהודה, דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה. הלכך לא פסק שם שמואל כרבי שמעון.
ההוא תנורא, דטחו ביה טיחיא (תנור שמרחו אותו בשומן בקרקעיתו), והשומן נותן טעם בפת הנאפית בו - אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לריפתא (לאכול את אותה הפת). שכיון שהשומן נבלע בה ונותן בה טעם, אסור לאוכלה עם מאכל חלב משום איסור בשר בחלב  15 .

 15.  תימה, וליכליה בכותח. דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא. וקיימא לן דנ"ט בר נ"ט דהיתרא, מותר. וכדאיתא בחולין קיא ב, דגים (רותחים) שעלו בקערה (שנתבשל בה בשר), מותר לאוכלם בכותח. משום שטעם שני הוא בלבד. שהבשר נתן טעם בקערה, והקערה נתנה טעם בדגים. וטעם הבשר היתרא הוא, כל זמן שלא נתערב בחלב. מיהו לפירוש רש"י שם, לא קשיא. דדוקא בקערה שלא נתבשלו בה מותר. לפי שאין בולעים כל כך ממנה. אבל אם נתבשלו בקדירה שנתבשל בה בשר, אסורים לאוכלם בחלב, אף דהוי טעם שני (ודוקא בטעם שלישי מותר. ראשונים). ואי לא נימא כן, צריך לתרץ, דהפת אסורה בחלב, משום שאי אפשר לקנח את השומן שעל חרס התנור. ואינו טעם בלבד, אלא חשוב כבשר בעין. וכשנבלע בפת, טעם ראשון הוי, ולא נ"ט בר נ"ט. תוספות.
ולא רק בחלב אסרה. אלא אפילו לאוכלה במילחא (במלח) אסורה היא לעולם. גזירה דלמא אתי למיכליה בכותחא (מאכל שיש בו גבינה).
(ולאו דוקא לאוכלה במלח אסר. אלא אפילו כמות שהיא, בלא שום דבר אחר. ונקט "במילחא", משום שאין דרך לאכול פת בלא מלח או לפתן).
מיתיבי: תניא: אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש אותה בחלב, כל הפת כולה אסורה. מפני הרגל עבירה! לפי שהוא עלול לאוכלה עם בשר, ולהכשל באיסור בשר בחלב.

דרשני המקוצר[עריכה]