פרשני:בבלי:פסחים נג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נג א

חברותא[עריכה]

והגפנים אסורים בקציצה,  משיגריעו (משיגדלו קצת ויהיו נקראים גירוע).
והזיתים אסורים בקציצה, משיניצו (משיגדיל הנץ שעליהם).
ושאר כל האילנות, משיוציאו את תחלת הפרי.  1 

 1.  ולאו היינו כמו "יוציאו" דבית שמאי. תוספות אנשי שם.
ואמר עלה רב אסי: הא דקתני "והגפנים משיגריעו" הוא "בוסר", הוא "גירוע", הוא "פול הלבן"! שכולם שיעור אחד הם.
והוינן בה: וכי "פול הלבן" סלקא דעתיך דהיינו גירוע ובוסר - והלא בגפנים מיירי!?
ומשנינן: אלא אימא, "בוסר היינו "גירוע", ושיעורו של הענב בשלב זה של גידולו הוא כגודל פול הלבן.
ומסיק רב שימי לראייתו: ומאן הוא התנא דשמעת ליה דאמר בענבים, דדוקא בזמן שהם בוסר, אין (הרי הם חשובים פרי), אבל סמדר לא חשיב פרי?
הלא רבנן אמרו כן, ולא רבי יוסי (דסבר דאף סמדר קרוי פרי).
וההיא מתניתין כשיטתייהו אזלא. וקתני בה, "שאר כל האילנות, משיוציאו"! ומיד בתחלת היציאה כבר הוא קרוי פרי.
נמצא, דכפניות התמרים קרויות פרי אף לחכמים. ושוב הדרא קושיא לדוכתה, איך קצץ רב אילעאי את הדקלים, ולא חשש להפסד פירות שביעית?
ומשנינן: אלא, רבי אילעאי, בדיקלא דניסחני קץ!
שקצץ עצי דקל זכר, שפירותיו אינם מתבשלים לגמרי לעולם על העץ. אלא גודרים אותן בניסן, והן מתבשלות מאליהם בתוך כלי העשוי מכפות תמרים. ולעולם הם נשארים קטנות. נמצא דלא הפסידם כלום בקציצת הדקל.
תנו רבנן: אוכלין בשנת השביעית מן הענבים שבבית עד שיכלו לחיה בשדה דליות (גפנים המודלים על גבי כלונסאות) של אוכל (שם מקום הכרמים).
ואם יש גפנים שהן יותר מאוחרות מהן, וכלות לאחר דליות של אוכל, אוכלין עליהן עד שיכלו.
ואוכלים בזיתים שבבית עד שיכלה הזית מהמקום האחרון שבתקוע לחיה מן השדה, שבתקוע הזיתים מרובים בו, ושם הם כלים לאחר שאר המקומות.
רבי אליעזר אומר: אוכלים מהזיתים עד שיכלה מקום הזית האחרון של גוש חלב. שאף שם הזיתים מרובים, וכלים לאחר זיתי תקוע.
ואיזהו כילוי - עד כדי שיהא עני יוצא לבקש שם זיתים ואינו מוצא, לא בנופו (בענפיו) של הזית, ואף לא מוצא בעיקרו של הזית, זיתים שנשרו מענפיו בשיעור רובע הקב.
ואוכלים בגרוגרות תאנים שבבית, עד שיכלו פגי בית היני (שם מקום) מן השדה, ששם הם כלים לבסוף.
אמר רבי יהודה: לא הוזכרו פגי בית היני להחשב כפירות אלא לענין חיוב מעשר.
וכדאיתא: פגי בית היני, ואהיני (תמרים) דטובינא (שם מקום) - אף על פי שהם קטנים לעולם, הרי הם חשובים פירות, חייבין במעשר.
שנינו לעיל: אוכלין בתמרים עד שיכלה התמר האחרון שבצוער!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין על סמך התמרים של בין הכיפין (המצויים בכפות הדקל) אבל אין אוכלין על סמך התמרים של בין השיצין (המצויים בקוצים שבתחתית הדקל), משום דלא חשיב כמצוי לחיה בשדה, לפי שאינה יכולה ליטול אותם משם.
ורמינהי: אוכלין בענבים של שביעית עד הפסח. ובזיתים עד העצרת. ובגרוגרות עד החנוכה. ובתמרים עד הפורים, שזהו זמן הכילוי מן השדה בכל המינים האמורים.
ואמר רב ביבי: רבי יוחנן, הני תרתי בתרייתא הוה מחליף. והיה שונה "בגרוגרות עד הפורים, ובתמרים עד החנוכה"!
קתני מיהת, דזמן ביעור התמרים הוא בחנוכה או בפורים ולא כדקתני באידך ברייתא "עד שיכלה האחרון שבצוער".
ומשנינן: אידי ואידי חד שיעורא הוא. שבחנוכה כלה התמר האחרון שבצוער.
ואי בעית אימא: בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי מההיא ברייתא.
שהרי לא קבע התנא בהם זמן גמור. דהא קתני בהדיא "אם יש מאוחרות מהן, אוכלין עליהן".
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים, עצי מילין (עפצין), שכל מקום שגדלים שם עצים אלו, סימן הוא לכך שהוא מקום הרים. שדוקא עצים אלו גדלים בהרים. אבל שאר אילנות אין ההרים יפים לגידולם. סימן לעמקים דקלים. (ג"מ)
סימן למקום נחלים, הם הקנים.
סימן למקום שפלה, היא השקמה.
ולאו ראיה גמורה היא. ואין הכרח שכל מקום שאין בו שקמים לא נקרא שפלה. אלא דרך השפלה לגדל שיקמים.
ואף על פי שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר. שנאמר "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים, ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב". אלא השקמים מצויין בשפלה לרוב.
ומפרשינן: הא דקתני "סימן להרים מילין, וסימן לעמקים דקלים", נפקא מינה לבכורים.
דתנן: אין מביאין בכורים אלא משבעת המינין. וילפינן כן מגזירה שוה ד"ארץ - ארץ". כתיב בבכורים "מארצך", וכתיב בשבעת המינים "ארץ חטה ושעורה.
ולא מביאין בכורים לא מדקלים שבהרים לפי שאינם משובחים, אלא מדקלים שבעמקים. ולא מפירות, תבואות הדגן, שבעמקים, לפי שהמים מתאספים שם, והתבואה נרקבת ונכמשת מחמתם.
והא דקתני "סימן לנחלים קנים", נפקא מינה לענין נחל איתן, שעגלה ערופה נעשית על נחל איתן. וכל שאין קנים גדלים בו, לא מיקרי נחל.
והא דקתני "סימן לשפלה שקמה", נפקא מינה למקח וממכר! שמי שאמר לחבירו "שפלה אני מוכר לך", צריך שיהיו בה שקמים.
ומסקינן: והשתא דאתית לפרש הכי, בכולהו (בהרים ועמקים ונחל) נמי יש לומר דנפקא מינה למקח וממכר.
מתניתין:
אסור לישראל להשאיל או להשכיר בהמה גסה לנכרי, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וחיישינן שמא יעבוד עמה הנכרי בשבת, ונמצא הישראל עובר בלאו "דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך".
וגזרו חכמים אף על מכירת בהמה גסה לנכרי.
ושני טעמים הובאו (בעבודה זרה טו א): האחד, משום גזירה אטו שאלה ושכירות. והשני, משום "נסיוני", דחיישינן שמא ימכרנה הישראל לנכרי בערב שבת סמוך לחשיכה, ויאמר לו "בא וננסנה אם היא הולכת היטב כשהיא טעונה". ותלך הבהמה מחמת קולו של הישראל, ונמצא שעובר על לאו דמחמר.
ואין גזירה זו נוהגת בבהמה דקה, משום דלאו בת מלאכה היא. אלא שיש מקומות שהחמירו בהם על עצמם שלא למכור אף בהמה דקה, כדי שלא יבואו לידי מכירת גסה. ואין מנהג זה מחייב אלא באותו מקום שנהגו בו כן, ולא בשאר מקומות.
א. מקום שנהגו בו למכור בהמה דקה לנכרים, הרי הם מוכרין. ומקום שלא נהגו בו למכור אותה, אין מוכרין.
ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, שאיסור זה אינו תלוי במנהג, אלא מגזירת חכמים הוא, כמבואר לעיל.
ולא ימכור אף עגלים קטנים, וסייחין קטנים, בין שלמין ובין שבורין.
ואף שהקטנים והשבורים אינם בני מלאכה, גזרו אף בהם. משום דמיחלפי בגדולים ובשלמים. ואם יראו אותם ברשות הנכרי, יבואו להתיר אף בהמה שהיא בת מלאכה.
רבי יהודה מתיר בבהמה שבורה למוכרה לנכרי. כי מאחר והיא שבורה, אין הגוי משהה אותה אצלו, אלא שוחטה מיד. הלכך ליכא למיחש שמא ישראל אחר יראנה אצלו, ויבוא להתיר כל מכירה.
בן בתירה מתיר בסוס, למוכרו לנכרי. לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה. ואין בה משום מלאכה דאורייתא, אלא היא אסורה משום שבות בעלמא. הלכך לא גזרו על מכירתו אטו שאלה ושכירות או נסיוני.
ב. יש מקומות שנהגו בהם שלא לאכול בשר צלי בליל פסח, משום דמיחזי כאוכל קרבן פסח מחוץ לעזרה.
מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים, אוכלין.
ומקום שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים, אין אוכלין!
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיאמר "בשר זה לפסח", מפני שהוא נראה כמקדיש את בהמתו. ואחר כך כשאוכלו, הרי הוא נראה כאוכל קדשים בחוץ.
אמר רב פפא: דוקא בשר אסר רב לומר כן.
אבל בחיטי לא אסר. לפי שכשאומר "חיטים אלו לפסח", המובן הוא דיהיו החיטים מינטר (שמורים) לפיסחא מחימוץ, קאמר. ולא משמע כלל דכוונתו למוכרם ולקנות פסח בדמיה (רש"י).
אבל ובשר לא מתפרש ששומרו לפסח אלא משמע שמקדישו.
מיתיבי: תניא: אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסין (צלויים בשלמותם, כצלית הפסח. שכרעיהם תלויים להם בצדם, כמי שנושאים את כלי זינם. שתרגום "כובע" "קולסא") בלילי פסחים.
שלחו לו חכמים: אלמלא תודוס אתה, גזרנו עליך נידוי משום שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ!
ותמהינן: וכי אכילת קדשים סלקא דעתך דאית בזה? והלא לא היו הגדיים קדושים בקדושת פסח, אלא רק נראו כפסחים.

דרשני המקוצר[עריכה]