פרשני:בבלי:פסחים צח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים צח ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורות כהנים יאכלו.
ומקשינן: איך אפשר להקריב טלה שהוא ספק בכור ספק פסח?
והא קא מייתי קדשים לבית הפסול. הרי בכור נאכל שני ימים ולילה אחד. וכאן ששוחט ספק בכור ספק פסח, הרי גורם למעט את זמן אכילת הבכור עד חצות. ומה שנותר עד בוקר ישרף שלא כדין. ואין מביאין קדשים לבית הפסול!
ומתרצינן: רבי שמעון שמתיר להקריב טלה שהוא ספק פסח ספק בכור, לטעמיה לשיטתו. דאמר מביאין קדשים לבית הפסול, ומותר לשחוט קרבן שמחמת הספק מתמעט זמן אכילתו ובא לידי פסול, מפני שעדיף למעט את זמן אכילת הקרבן מאשר להוציא אותו לרעות עד שיסתאב.
דתנן שנינו במסכת זבחים (עה ב): אשם שנתערב בשלמים מה יעשו?
רבי שמעון אומר: ישחטו בצפון המזבח כדין אשם, ואי אפשר לשחטם בכל מקום במזבח כדין שלמים, שהרי יש חשש שהם אשם.
ויאכלו כחומר שבהם כקרבן החמור שבהם שהוא האשם, שנאכל לכהנים זכרים בלבד, וליום ולילה בלבד, ולפנים מן הקלעים (בעזרה) בלבד.
(ואילו בשר השלמים נאכל לכל אדם, וחזה ושוק שבהם נאכלים לכהנים לנשיהם ולעבדיהם, ונאכלים לשני ימים ולילה אחד בכל ירושלים).
אמרו לו חכמים לרבי שמעון: אין מביאין קדשים לבית הפסול, ואי אפשר להקריב בהמה שהיא ספק אשם ספק שלמים, שהרי אם שלמים היא נמצא ממעט זמן אכילתה ומביאה לידי פסול.
אלא ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם אשם ושלמים.
ומקשינן: ורבנן, שסוברים שאין מביאים קדשים לבית הפסול, היכי עבדינן מה נעשה בפסח שנתערב בבכורות? ואי אפשר לומר שגם בזה ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם פסח ובכורות (כשם שאמרנו באשם שנתערב בשלמים, או בפסח שנתערב בעולה ואשם), שהרי בכור אינו כשאר הקרבנות. ואפילו כאשר יש בו מום אין בו פדיון אלא נאכל במומו לכהנים, ואם קנה בדמי הבכור (שיש בו מום) בהמה אחרת אין הבהמה קדושה בקדושת בכור, שנאמר בענין בכור "לא יפדה".
ואילו פסח שנפל בו מום פודין אותו וקונים בדמים קרבן פסח, ואסור לאכול את הפסח בלא פדיון.  1 

 1.  כך פירש רש"י. ונראה שכוונתו, שאם יביא בדמי שניהם בכור ופסח נמצא שמביא בהמת חולין לעזרה לשם בכור.
אמר רבא תירוץ:
נמתין לו  2  לכל טלה וטלה, עד שיוממו שיפול מום בשניהם, ויביא בהמה שמינה כדמי היפה שבהם. ולימא ויאמר: כל היכא דאיתיה לפסח כל מקום שקיים הפסח, תחול קדושתו עליה דהאי, על בהמה שמינה זו, ומקריב אותה לשם פסח.

 2.  מרש"י נראה שלא גרס "לו".
ואכיל להו ואוכל את שני הטלאים שנפל בהם מום, בתורת בכור בעל מום, שאינו נשחט ונמכר באטליז, ואינו נשקל בליטרא (משקל), שהרי יש ספק על כל טלה וטלה שמא הוא הבכור.
(אבל אם היה מכיר מי מהם הפסח, היה יכול לשוחטו ולמכרו באטליז אם ירצה, שהרי הוא נפדה ויצא לחולין).
מתניתין:
חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד: צא ובקש חפש את הפסח האבוד ושחוט עלינו (בעדינו). והלך ומצא ושחט עליהם, והם לקחו קנו כבש אחר לפסח ושחטו אותו.
אם שלו נשחט ראשון:
כל בני החבורה יצאו בטלה שהוא שחט ראשון.
ולכן הוא אוכל משלו (מהטלה שהוא שחט), והם אוכלין עמו משלו, הואיל ואמרו לו שחוט עלינו הרי נמנו איתו, ויצאו ידי חובתם בפסח שהוא שחט, ושוב אינם יכולים להמנות על שלהם, ופסח שלהם בלא בעלים הוא, ופסול וישרף.
ואם שלהן נשחט ראשון:
הם אוכלין משלהם (מהטלה שהם שחטו). שבשעה ששחטו את שלהם הרי זה כאילו משכו את ידיהם מן האבוד (שחזרו בהם ואינם רוצים לצאת בו). ונמנו על שלהם, והוא אוכל משלו שהרי לא נמנה עמהם.
ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או שידוע ששחטו שניהם כאחד  3 .

 3.  לכאורה משמע שמדובר שיודעים ששחטו כאחד, וקשה, הרי הם משכו את ידם משל השליח בשעת שחיטה ממש, ומדוע לא יצאו בשלהם? הרי משיכת ידיהם והשחיטה באין כאחד! (עיין קצוה"ח סימן ר'. ואבנ"מ קיט סק"ג. ולכאורה כאן המעשה שחיטה הוא הסילוק, ועיין). והמאירי פירש שאם שחטו שניהם כאחד, יצא לבית השריפה כי אי אפשר לצמצם וודאי של אחד מהם נשחט קודם, ובזה נתיישב קושייתנו. (ועיין לעיל פט. במשנה: נמנין ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט. והיה מקום לומר אין מושכין ידיהם, ולכן אפילו אם שחטו כאחד ממש לא מועיל סילוק. ומדברי המאירי לכאורה נראה שאפילו בשעת השחיטה ממש מושכין את ידיהם).
הוא אוכל משלו שהרי לא נמנה עמהם. והם אינם אוכלין עמו שמא שלהם נשחט ראשון ושוב אינם יכולים להמנות אותו. ושלהן יצא לבית השריפה. שהרי אנו מסופקים שמא שלו נשחט קודם ואינם יכולים להמנות על שלהם.
ואף על פי שבני החבורה אינם אוכלים מן הפסח, הרי הם פטורין מלעשות פסח שני, כי הם בודאי יצאו ידי חובתם בפסח שנשחט ראשון, ואכילת הפסח לא מעכבת.  4 

 4.  הקשו תוספות: לעיל (פח:) אמר אביי בשכח אם אמר לשליח לשחוט לו גדי או טלה לפני זריקת הדם חייבין לעשות פסח שני, שהרי בשעת זריקה לא היה ראוי לאכילה. ואם כן מדוע כאן פטורין מלעשות פסח שני? הרי בשעת זריקה אין יודעין מי שחט ראשון, ואינו ראוי לאכילה ! וכתבו התוספות שאינו דומה. ולא ביארו דבריהם. ועיין מהרש"א ולח"מ פ"ג מהלכות פסח. (מהר"ב רנשבורג).
חבורה שאבד פסחה, ואמרו לאחד צא וחפש לנו את הטלה האבוד. ולא אמרו לו שישחוט אותו. ואמר השליח להן: אם אחרתי - צאו ושחטו עלי. והלך ומצא את הפסח האבוד, ושחט. והן לקחו קנו טלה לפסח, ושחטו:
אם שלהן נשחט ראשון:
הן אוכלין משלהן שכיון ששחטו טלה אחר, חזרו בהם ומשכו ידיהם מן הטלה האבוד, ויצאו ידי חובה בטלה ששחטו הם. והוא אוכל עמהן שהרי נמנה עמהם ויצא ידי חובה בשלהם, ושלו ישרף. שהרי יצאו כולם ידי חובתם בפסח הנשחט ראשון, והרי זה כפסח שאין לו בעלים.
ואם שלו נשחט ראשון: הוא אוכל משלו, שהרי שלו נשחט ראשון, ויצא בו ידי חובתו. והן אוכלין משלהם שהרי לא אמרו לו לשחוט עבורם נמצא שלא יצאו בשחיטתו, אלא רק בשחיטת הפסח שלהם.
ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון או שידוע ששחטו שניהם כאחד:
הן אוכלין משלהן שהרי הם לא אמרו לו לשחוט עבורם ולא יצאו בשחיטתו. והוא אינו אוכל עמהם שמא שלו נשחט ראשון. ואינו יכול להמנות בשלהם. אבל גם משלו אינו יכול לאכול שמא שלהם נשחט ראשון ומשך ידו משלו שהרי עשאם שלוחים, ויצא ידי חובתו בשלהם. ולכן שלו יצא לבית השריפה.
ואף על פי שהשליח אינו אוכל מן הפסח, הרי הוא פטור מלעשות פסח שני, שהרי ודאי יצא בפסח שנשחט ראשון, ואכילת הפסח לא מעכבת.
חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד לחפש להם את הפסח, והוא אמר להן אם אחרתי צאו ושחטו עלי, ואמרו הם לו שחוט עבורנו את הפסח שתמצא:
אוכלין כולן מן הראשון, שהרי הם שלוחיו והוא שלוחם.
ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון: שניהן יוצאין לבית השריפה. שהרי אי אפשר לאכול אף אחד מהם, שמא השני נשחט ראשון. ומכל מקום יצאו כולם ידי חובתם ופטורים מלעשות פסח שני.
חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד לחפש להם, והוא לא אמר להן לשחוט עבורו, ולא אמרו הם לו לשחוט את הטלה שימצא: אין אחראין זה לזה. אין זה מעניינו של האחד לדעת מה עשה האחר ואיזה נשחט ראשון, אלא הם אוכלים משלהם, והוא אוכל משלו.  5 

 5.  כתב הרמב"ם פ"ג ה"ו: אף על פי שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו. או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב הכס"מ דמיתור הלשון למד כן. והתוספות יום טוב כתב מקור אחר לדברי הרמב"ם.
עד כאן דיברה המשנה בחבורה שאבד פסחה ומינו שליח לחפשו.
שתי חבורות כגון חבורה אחת של כהנים, וחבורה אחרת של לויים, שנתערבו פסחיהן זה בזה. אלו הכהנים מושכין להן טלה אחד, ואלו הלויים מושכין להם טלה אחד.
אחד מאלו מן הכהנים בא לו אצל אלו אל הלויים.
ואחד מאלו מן הלויים בא לו אצל אלו אל הכהנים.
וכך הם הכהנים אומרים ללוי שבא אליהם:
אם שלנו הוא הפסח הזה שמשכנו אלינו, הרי אנחנו מנויים עליו כבתחילה, ואילו אתה הלוי, ידיך משוכות משלך (בטל את מינוייך בפסח שלם), ונמנית (והמנה מעתה) על שלנו.
ואם שלך הוא הפסח הזה שאנחנו משכנו, הרי אתה מנוי עליו כבתחילה. ואילו אנחנו, ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך.
(וכך יאמרו גם הלויים לכהן שבא אליהם)
ולמה הוצרך הלוי לבוא אל חבורת הכהנים? הרי יכלו לעשות באופן אחר: הכהנים ימשכו להם אחד והלויים ימשכו אחד, ויאמרו אם שלנו הוא הפסח שמשכנו, מוטב, ואם לאו ידינו משוכות משלנו ונמנינו על זה!
הגמרא מבארת שאי אפשר לעשות כך, מפני שפסח שאין לו בעלים שעה אחת הרי הוא נפסל לעולם. ואם אירע שהכהנים משכו את הטלה של הלויים ואמרו ללויים הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלכם, אם כן נמצא שהפסח של הכהנים הרי הוא בלא בעלים כלל, ומעתה אין הלויים יכולים להמנות על פסח זה (ואינם יכולים לומר הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על זה של הכהנים) נמצא שהם נשארים בלא קרבן פסח.
וכן חמש חבורות של חמשה חמשה שהיו חמשה בני אדם בכל חבורה ונתערבו פסחיהן, וכן אם היו חבורות של עשרה עשרה ונתערבו פסחיהן.  6 

 6.  נראה מתוך דברי "תפארת ישראל" שמבאר שהיו עשרה חבורות שבכל אחת עשרה בני אדם.
מושכין להן בני כל החבורות אחד מכל חבורה וחבורה, כגון שהיו חמש חבורות של חמשה בני אדם בכל חבורה וחבורה, הרי נפרדים החמשה שבכל חבורה ועושים חבורות חדשות שכל אדם אחד בהם בא מחבורה אחרת.
ובני כל חבורה מושכים להם טלה אחד, ועכשיו שהם נעשו חבורות חדשות כן (כך) הם ארבע מבני החבורה, אומרים לאחד: אם שלך הוא פסח זה, הרי ידי ארבעתנו משוכים מארבע פסחים של כל אחד מאיתנו בכל מקום שהם, ואנו נמנים עכשיו איתך.
וכן חוזרים ואומרים ארבעה לשני, וכן לכולם.
וכן עושים בני כל חבורה וחבורה.
נמצא שאין כאן שום קרבן שעמד שעה אחת בלא בעלים, ולכן כולם כשרים.
שנים כגון ראובן ויוסף, שנתערבו פסחיהן, ואם ימשוך ראובן טלה אחד ויאמר אם שלי הוא טלה זה, מוטב, ואם לאו ידי משוכות משלי ואני נמנה על שלך, נמצא שהוא מניח את הפסח שלו (שביד יוסף) בלא בעלים, שהרי עדיין לא נמנה יוסף עליו.  7 

 7.  ואי אפשר לומר שימנה כל אחד על של חבירו לפני שימשך משלו, שהרי הנמנה על שני פסחים אין זה מנין. רש"י.
וכיצד יעשו? זה ראובן מושך לו טלה אחד, וזה יוסף מושך לו טלה אחד.
זה ראובן ממנה עמו אחד מן השוק כגון את שמעון אחיו ואומר לו: בכל מקום שנמצא הפסח שלי הריני ממנה אותך עליו, וזה יוסף ממנה עמו אחד מן השוק כגון את בנימין אחיו.
זה ראובן בא אצל זה אל בנימין שמנוי על הפסח של יוסף,
וזה יוסף בא אצל זה אל שמעון שמנוי על הפסח של ראובן.
וכך הם ראובן ויוסף אומרים כל אחד מהם לאורח שנמצא איתו:
ראובן אומר לבנימין: אם שלי הוא פסח זה שכאשר יוסף אחיך משך לו טלה אחד, את שלי הוא משך - הרי ידיך משוכות משלך מהטלה של יוסף אחיך (שנמצא עכשיו ביד שמעון) שנימנית עליו, ומעכשיו נמנית על שלי.
ואך שלך הוא פסח זה שכאשר יוסף אחיך משך לו טלה אחד, את שלו הוא משך ואתה נימנית עמו - הרי ידי משוכות משלי, ונמניתי מעכשיו על שלך.
וכן באותה הדרך אומר גם יוסף לשמעון.
נמצא שאין כאן שום פסח שעמד שעה אחת בלא בעלים ולכן שניהם כשרים.
גמרא:
המשנה דיברה בענין חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש לנו את הפסח.
תנו רבנן:
אמר השליח להן שישחטו בשבילו. ואמרו גם הם לו לשחוט בשבילם - אוכל כל אחד מהם מן הפסח שנשחט הראשון.
ואם אין ידוע איזה נשחט ראשון שניהם יצאו לבית השריפה.
לא אמר השליח להם לשחוט בשבילו, וגם הם לא אמרו לו לשחוט בשבילם - אינן אחראין זה על זה. אין זה מענינו של האחד לדעת מה עשה האחר ומי נשחט ראשון, ואוכל כל אחד משלו.

דרשני המקוצר[עריכה]