פרשני:בבלי:פסחים סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סז ב

חברותא[עריכה]

אמרי חכמים לתרץ:  כי האי גוונא, כמו טומאת שרץ, שאינה אלא יום אחד, ומועילה לו טבילה, ולערב הוא נטהר - זב נמי טמויי מטמי אפילו באונס, ואין טומאת שרץ חמורה בכך מטומאת זב.
וכדאמר רב הונא.
דאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב, שמכחה הוא טמא כבעל קרי, וטובל בו ביום ונטהר בערב - מטמאה אפילו אם היתה באונס.
וממשיכה הגמרא לבאר את המשך דברי הברייתא, שאפשר היה ללמוד מצורע מזב בקל וחומר:
מאי חומריה דמצורע מזב? - שכן המצורע טעון פריעה של שערות ראשו, שמגדל אותן ואינו גוזזן, וטעון פרימה, קריעה של בגדיו, ואסור בתשמיש המטה.
ופרכינן: אדרבה, זב חמור ממצורע, שכן הזב מטמא טומאה חמורה של "משכב ומושב", שאדם הנוגע במשכבו של הזב או במושבו נטמא, ומטמא בכך גם את בגדיו.
וכמו כן, התחדש בזב אופן מיוחד של התטמאות שאינו נוהג בטומאות האחרות. שהזב (שאינו מטמא כלי חרס בנגיעה, אלא רק אם מכניס את ידיו לתוך אויר כלי החרס), מטמא כלי חרס (בלי שיכניס ידיו לתוכו) - בהיסט.
דהיינו, שמסיט (מזיז) את הכלי (ואפילו אינו נוגע בו, אלא מסיטו או נושאו באמצעות דבר אחר. ואופן זה של התטמאות באמצעות הסטה נאמר רק בזב ולא בשום טומאה אחרת! שבשאר הטומאות נעשית ההתטמאות על ידי מגע או נשיאת הדבר הטמא, או האהלה, ולא על ידי הסטת הדבר הטמא או נשיאתו).
וכל החומרות הללו אינן במצורע!
ומשנינן: אמר קרא בשילוח מחנות "זב", והוסיף הכתוב ריבוי של "כל", דכתיב "וכל זב", ולמדנו מכאן - לרבות בעל קרי להשתלח מחוץ לשני מחנות. ובעל קרי אין בו את כל החומרות הללו של זב.
ומצורע חמור מבעל קרי, וממנו יש ללמוד בקל וחומר למצורע.
ומאי חומריה של מצורע מבעל קרי - כדאמרן, שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה.
וכיון שלא הוצרך הכתוב לכתוב שילוח במצורע, למדנו מכאן שיש שילוח למצורע ממחנה שלישי, ממחנה ישראל.
ופרכינן: אדרבה! בעל קרי חמור ממצורע, שכן בעל קרי מטמא בראיית משהו שכבת זרע, אפילו בשיעור קטן כעין גרגיר החרדל, בעוד שנגע צרעת מטמא רק כשנראה בו נגע בגודל גריס.
ומשנינן: סבר לה רבי שמעון כרבי נתן, שגם בעל קרי צריך שיעור לראייתו ואינו נטמא במשהו.
דתניא, רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב שנטמא בראיית זיבה, צריך שיהיה בזיבה שיעור שהוא לפחות כדי חתימת פי האמה. ולא הודו לו חכמים.
ואיתקש ליה בעל קרי לזב, שגם בעל קרי אינו נטמא אלא כשיצאה ממנו שכבת זרע בשיעור שיש בו כדי חתימת פי האמה.
ומעתה, כיון שמצורע חמור מבעל קרי, ואפשר ללמוד ממנו על שילוח מצורע, הרי מיותר מצורע הכתוב בשילוח מחנות, ולומד מכאן רבי שמעון על שילוח מצורע ממחנה שלישי.
והוינן בה: "וכל צרוע" - למה לי? דהיינו, מה מרבה "כל" האמור בצרוע?
ומשנינן: איידי דכתיב בזב "כל זב" לרבות בעל קרי, כתיב נמי במצורע לשון "כל צרוע", אך הוא לא בא לרבות.
והוינן בה: ומה יענה רבי יהודה לדברי רבי שמעון? והרי שפיר קאמר רבי שמעון שיש ללמוד מפרשת שילוח מחנות עצמה את שלשת המחנות ושלשת סוגי השילוחים, ואין צורך להרחיק וללמוד את שילוח המצורע מפרשת מצורע!?
ההוא "כל צרוע וכל זב" האמור בפרשת שילוח מחנות, אינו מיותר, ואי אפשר ללמוד ממנו למחנה שלישי.
כיון שמיבעי ליה לכדתניא:
רבי אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על כניסתם למחנה שכינה בלי רשות, שהרי לא הותרה טומאה בציבור אלא לטמאי מתים ולא לזבים ומצורעים?
תלמוד לומר (במדבר ה) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
הוקשו טמאי מת למצורע ולזב, ללמדך פטור מכרת על כניסה למחנה שכינה: בשעה שטמאי מתים משתלחין ממחנה שכינה - גם זבין ומצורעין משתלחין ממנו.
אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחין, כשבא הפסח בטומאה בציבור - אין זבין ומצורעין משתלחין.
והלימוד מההיקש מועיל רק ביחס לפוטרם מכרת על הכניסה בשעה ההיא, אך אין הם מותרים להכנס אז. כי רק לטמאי מתים התיר הכתוב את הכניסה בטומאה כדי לעשות את הפסח.
אמר מר בברייתא: "זב" "וכל זב" - לרבות בעל קרי.
והלימוד הזה של התנא בברייתא, שבעל קרי משתלח כזב - מסייע ליה לרבי יוחנן.
דאמר רבי יוחנן שני דברים, ששמעם ביחד מרבו, ונהג לשנותם ביחד כמו ששמעם מרבו ביחד, למרות שהם שני ענינים שונים:
א. המחילות והמערות שמתחת לעזרה, לא נתקדשו בקדושת העזרה.
ב. ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות.
מיתיבי מהא דתנן במסכת זבים: בעל קרי - כמגע שרץ.
מאי לאו - למחנותם, שבעל קרי אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחד כטמא שרץ, ולא כדברי רבי יוחנן שמשתלח חוץ לשתי מחנות.
ומשנינן: לא לכך שוה בעל קרי לטומאת שרץ.
אלא לטומאתם, ששניהם אינם מטמאים טומאת שבעה כטמא מת וזב.
ופרכינן: וכי זה שהם שוים לטומאתם - זהו חידוש המשנה?
והרי מקרא מפורש הוא בשניהם!
האי טומאת ערב כתיב ביה, והאי טומאת ערב כתיב ביה.
אלא לאו, בהכרח, שבא התנא לומר שהם שוים למחנותם!?
ומשנינן: לא, לעולם בא התנא להשוותם לטומאתם.
והא קמשמע לן המשנה: דבעל קרי צורת התטמאותו היא כמגע שרץ.
מה מגע שרץ מטמא אפילו אם נפל השרץ באונס - אף בעל קרי מטמא בראייה הבאה מחמת אונס, כגון אכילה ושתיה.

דרשני המקוצר[עריכה]