פרשני:בבלי:פסחים לז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לז א

חברותא[עריכה]

ובית הלל מתירין.
והוינן בה: וכמה הוא שיעור פת עבה?
אמר רב הונא: עובי טפח! ובזה אסרו בית שמאי. ובית הלל התירו, שהרי כן מצינו בלחם הפנים, שהיה עוביו טפח! ש"לחם הפנים" קרוי כן, משום שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ואף הוא לא היה בא מן החמץ. כדכתיב, "כל המנחה אשר תקריבו לה', לא תעשה חמץ". ודרשינן, "כל המנחה" - לרבות לחם הפנים! אלמא, אף בעובי טפח אינו מחמיץ.
אבל אם הוא עבה יותר מטפח, אף בית הלל אוסרים בו, משום חשש חימוץ.
מתקיף לה רב יוסף: וכי מה ראיה מלחם הפנים שעשייתו היא על ידי כהנים שהם זריזין? ואם אמרו בזריזין שיכולים לשמר מחימוץ אף בעובי טפח, וכי יאמרו כן אף במצה המסורה לכל, ואף לשאינן זריזין?!
ועוד: הרי בעשיית לחם הפנים היו עמלים הרבה, כדין כל המנחות. דשנינו: כל המנחות טעונות שלש מאות שיפה (שפשוף החיטה בין ידו לכלי), ושלש מאות בעיטה (שהיו מבעטין את החיטה באגרוף)! ומרוב העמל שעמלו בהן לא היו ממהרות להחמיץ. ואם אמרו בלחם הפנים שהוא פת עמילה, שאינו מחמיץ בעובי טפח, וכי יאמרו כן בסתם פת, שאינה עמילה?!
ועוד: הרי לא היו כורתים עצים לצורך המקדש אלא בימות החמה, עד ט"ו באב, כדי שיהיו יבשים טובא. ופת הנאפית על עצים אלו אינה ממהרת להחמיץ. הלכך, אם אמרו בלחם הפנים שנאפה בעצים יבשים, שאינו מחמיץ אף בעובי טפח, וכי יאמרו כן בסתם מצות שנאפות בעצים לחים?!
ועוד: הרי את התנור שבמקדש היו מסיקים כל יום בלא הפסק, לצורך אפית מנחות ולחמי תודה. ומתוך כך היה חם הרבה. הלכך, אם אמרו בלחם הפנים שאינו מחמיץ בעובי טפח, הלא הוא משום שנאפה בתנור חם. וכי יאמרו כן אף בסתם מצה שנאפית בתנור צונן?!
ועוד: הרי לחם הפנים נאפה בתנור של מתכת. ואם אמרו בתנור של מתכת שאין הלחם מחמיץ בו, וכי יאמרו כן אף במצה הנאפית בתנור של חרס?!
אמר רב ירמיה בר אבא: שאילית את רבי ביחוד (שאלתי את רבי ביחידות) מהי פת עבה? - ומנו הוא רבו של רב ירמיה - רב הוא.
ואיכא דאמרי: אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: שאלה זו שאילית את רבי ביחוד - ומנו הוא רבו של רב - רבי הוא.
ואמר לי: מאי פת עבה? - היא פת (עיסה) מרובה! שכל מצה בפני עצמה אינה עבה. אלא שלש עיסה של הרבה מצות בבת אחת. ולאו משום חשש חימוץ אסרוה בית שמאי. אלא משום שטירחה מרובה יש בלישתה. ואסור ביום לטרוח טירחה שאינה צריכה  1 .

 1.  רש"י, על פי הר"ן. אבל תוספות פירשו, דפליגי האם מותר לאפות יותר מכדי הצורך. ובית הלל סברי כדאיתא בביצה יז א, דמערמת אשה ואופה תנור מלא ככרות, אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד.
ואמאי קרו ליה "פת עבה"? - משום דנפישי בלישה! שבזמן שלשין את כל העיסה יחד, היא עבה.
ואי בעית אימא: באתריה דהאי תנא (במקומו של התנא דברייתא ההיא), לפת מרובה, "פת עבה" קרו ליה! שמשמעות לשון "עבה", היתה אצלם "מרובה".
והוינן בה: מאי טעמא אסרו בית שמאי ללוש פת עבה?
אי משום דטירחתה מרובה, וקא טרח טירחא דלא צריך ביום טוב (שהרי יכול ללוש פת מועטת שאין בה טירחה), אם כן, מאי איריא בפסח דוקא? הלא אפילו ביום טוב אחר נמי אסורה טירחא דלא צריך.
ומשנינן: אין הכי נמי, ולאו דוקא בפסח הוא דאסור לעשות כן. והאי תנא, ביום טוב של פסח הוה קאי כששנה דין זה, ולכן נקט פסח. והוא הדין לשאר ימים טובים.
תניא נמי הכי: אין אופין פת עבה ביום טוב - דברי בית שמאי.
ובית הלל מתירין  2 ! אלמא, לאו דוקא ביום טוב של פסח פליגי.

 2.  והני מילי ביום טוב. אבל בפסח אסור ללוש ולאפות יותר משיעור חלה, משום חשש חימוץ, כדאיתא לקמן. רי"ף. ובעל המאור נחלק עליו. וכתב דדוקא ללוש אסור בשיעור מרובה. אבל לאפות מותר. ויעוין במלחמות ה', שכתב דאף דעת הרי"ף כן. ותמה התפארת שמואל, הא הכא אף בפסח איירי, כדקתני להדיא. ואף איירי שבשעת הלישה היא מרובה. כדמפרש בסמוך, דקרי לה "עבה", משום דנפישי בלישה. וכבר עמד על זה הרמב"ן שם. וכתב דהך לישנא באמת לא מיתוקמא כהלכתא. אלא פסק הרי"ף כאי בעית אימא, ד"באתרא דהאי תנא קרי למרובה "עבה". והקרבן נתנאל כתב, דיש ליישב אף ללישנא קמא. ואיירי בעיסה שנילושה ביין ושמן בלבד, שאין מחמיצים.
תנו רבנן: יוצאין ידי חובת מצה, בין בפת נקיה ובין בהדראה (פת קיבר)! וכדאיתא לעיל, ד"מצות מצות ריבה".
וכן יוצאים בסריקין המצויירין (מצות שעשאון בצורת ציורים שונים) בפסח! ואף על פי שאמרו, אין עושין לכתחלה סריקין המצויירין בפסח, בדיעבד יוצאים בהן.
אמר רב יהודה: דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים: מפני מה שאין עושין סריקין המצויירין בפסח?
אמרו לו: מפני שאם נתיר לעשותם, תהא האשה שוהה עליה (על העיסה) כדי לציירה, ולא תמהר להכניסה לתנור. ותוך כדי כך, היא מחמצתה.
אמר להם בייתוס: אם משום כן אסרו, הרי אפשר לעשותם באופן שאין לחשוש לכך. וכגון שיעשנה לצורה זו בדפוס, ויקבענה (את תבנית הצורה) כיון (מהר, בדחיפה אחת) על גבי הבצק! ובכהאי גוונא אינו משתהה בעשית הצורה, וליכא למיחש לחימוץ.
אמרו לו: אף בדפוס אסור לעשות כן. שהרי לרוב הנחתומין אין דפוס כזה. ואם נתיר, יאמרו: כל הסריקין המצויירין אסורין לעשותם. וסריקי בייתוס בן זונין מותרין! הלכך, אסרו לעשותם בכל אופן, משום לא פלוג.
אמר רבי אלעזר בר צדוק: פעם אחת נכנסתי אחר אבא, לבית רבן גמליאל. והביאו לפניו סריקין המצויירין בפסח. אמרתי לו: אבא, וכי לא כך אמרו חכמים: אין עושין סריקין המצויירין בפסח?!
אמר לי: בני, לא בסריקין של כל אדם אמרו כן, אלא רק בסריקין של נחתומין אסרו! שמשום שהן עושים אותם למוכרם, הם מקפידים על יופיים, ומשתהים הרבה בעשיית צורתן. אבל בעל הבית שעושה אותם לעצמו, אינו מקפיד כל כך לייפותן. ואינו משהה אותם חוץ לתנור.
איכא דאמרי: הכי קאמר ליה רבי צדוק לבנו: לא בסריקין של נחתומין אמרו לאוסרם, אלא בסריקין של כל אדם! לפי שהנחתומין בקיאים ורגילים בדבר, וכן יש להם דפוסים. הלכך, אין חוששין בהם שישהו אותם קודם אפייתם. ואותם סריקין שבבית לרבן גמליאל, היו של נחתומין.
אמר רבי יוסי: עושין בפסח סריקין מצוירים, כשהם דקים כמין רקיקין! שמאחר והם דקים וקלושים (דלילים), אינם ממהרים להחמיץ.
אבל אין עושין סריקין מצוירים כשהם עבים כמין גלוסקאות! שמשום עוביים הם מחמיצים אף בשהייה מועטת.
תנן התם: הסופגנין (בצק שהוא דליל כספוג), והדובשנין (בצקות המטוגנים בדבש), והאיסקריטין (בצקות העשויין כצפיחית, שעיסתם רכה מאוד), וחלת המסרת (המחבת, דהיינו בצק שנעשה במחבת) ולחם המדומע (שמעורב בו קמח של תרומה) - כל מיני הלחמים הללו פטורים מן החלה!
המדומע פטור מן החלה, משום דכתיב בחלה "תרימו תרומה". וממעטינן, ולא לחם שכבר יש בו תרומה  3 .

 3.  ובנדה מז מבואר, דאית ליה להאי תנא, דחלה בזמן הזה דרבנן. וכיון דהמדומע אסור מדרבנן משום התרומה שבו, ממעטינן ליה מ"תרימו תרומה". אבל מחיוב חלה דאורייתא ודאי לא הוה ממעטינן מדומע. שהרי אינו תרומה אלא מדרבנן. ואכתי יש לעיין, דהרי אף מדרבנן אין אסור משום תרומה, אלא חלק התרומה המעורב בו. ומחמתן נאסרת כל התערובת. ואמאי פטרינן את כל התערובת מחלה. ויש לומר, דחכמים נתנו בתערובת כולה דין תרומה, לענין פטור מחלה דרבנן. רבינו דוד. מיהו יעוין במהר"י קורקוס פרק ו מהלכות בכורים, שצידד בדעת הרמב"ם, דהמדומע פטור אף מחיוב חלה דאורייתא. וסמך דבריו מהירושלמי. ויעוין שם בטעמא דמילתא.
וכל השאר פטורים, משום דלאו "לחם" נינהו. ואין חיוב חלה נוהג אלא בלחם. כדכתיב "באכלכם מלחם הארץ".
והוינן בה: מאי "חלת המסרת"?
אמר רבי יהושע בן לוי: זה הוא בצק חלוט (שהוטל למים רותחים במחבת) של בעלי בתים! שלא נעשה כתיקון לחם  4 .

 4.  ואומר רבינו תם, דסוגיין איירי בבלילה רכה. שבהכי אינו חשוב לחם מצד הלישה. אלא על ידי האפיה נעשה לחם. ובהכי פליגי, אי מעשה אלפס נחשב כאפיה בתנור לעשותו לחם או לא. אבל אם לש בלילה עבה כדרך לישת הפת, קרוי "לחם" משום הלישה עצמה. ואין צריך שהאפיה תעשהו "לחם". וכן משמע מהא דתנן: עיסה שתחלתה וסופה ספגנין, פטורה מן החלה. תחלתה סופגנין וסופה עיסה, או שתחלתה עיסה וסופה סופגנין, חייבת בחלה. אלמא סגי באחד מהשנים להחשיבו לחם. או בלישה או באפיה. ואף לענין "המוציא" פסק כן. אבל הר"ש בחלה נחלק עליו. וכתב, דאף בבלילה עבה, אם מלכתחלה לשה על דעת לבשלה במים, פטורה. ולא מתחיב בגלגול לבדו אלא כשלש על דעת לאפותה בתנור, ואחר כך נמלך ובישלה במים.
אמר ריש לקיש: כל המינים הללו השנויים במשנה זו, מעשה אלפס הן! שנתבשלו בכלי העומד על גבי האש. הלכך לאו "לחם" הם. שאין לחם אלא מאפה תנור.
ורבי יוחנן אמר: אף מעשה אלפס "לחם" נינהו, וחייבין בחלה. והללו השנויים במשנה, פטורים מחלה משום שעשאן (בישלם) בחום החמה  5 .

 5.  ולהמבואר בתוספות לקמן, דלא פליג רבי יוחנן אלא במעשה אלפס בלא משקין, נמצא דב"חלת המסרת" שהוא חלוט של בעלי בתים, מודה רבי יוחנן דאף מעשה אלפס פטור. ולא פליגי כי אם בשאר הדברים השנוים במשנה. מהרש" א. ויעויין בפני יהושע שתמה בדבריו. וכתב דבעמוד ב מוכרח דחלוט חשיב כאין בו משקין. שאם לא כן, מאי פריך לרבי יוחנן מהמעיסה והחליטה. וצריך לומר, שהמים שנותנים בקמח נבלעים בו לאלתר. ובזמן נתינת העיסה באלפס, אין המים צפים בו.
מיתיבי: תניא: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין - אם עשאן באלפס הרי הם חייבין. ואם עשאן בחמה, הרי הם פטורין! הרי להדיא ד"מעשה אלפס חייבין". ותיובתיה לדרבי שמעון בן לקיש. אמר עולא: אמר לך רבי שמעון בן לקיש, הא דקתני "מעשה אלפס חייבין", הכא במאי עסקינן - כשקודם הרתיח את האלפס על גבי האש, ולבסוף הדביק בו את הלחם. וכיון שדפנות האלפס רותחים, הרי זה כעין מאפה תנור. הלכך חייבין בו בחלה.
ולא פטר ריש לקיש במעשה אלפס, אלא כשהדביק את הלחם באלפס כשהוא עדיין צונן. ואין מגיע ללחם חום גדול בפעם אחת כמו בתנור. אלא מעט מעט הולך ומתגבר חומו. הלכך לא דמי למאפה תנור, והרי הוא פטור מחלה.
ותמהינן: אבל אם הדביק את הלחם באלפס ולבסוף הרתיח אותו, מאי דינו? - אם תאמר, דאין הכי נמי דפטורין, תקשה סיפא דברייתא.
דאדתני בסיפא "עשאן בחמה פטורין", ליפלוג וליתני בדידה (במעשה אלפס גופו). ולימא הכי: במה דברים אמורים דמעשה אלפס חייבין, כגון שהרתיח את האילפס ולבסוף הדביק בו את הלחם. אבל אם הדביק את הלחם ולבסוף הרתיח את האלפס, לאו כמאפה תנור נינהו, ופטורין מחלה!
ומשנינן: כן באמת אמרה הברייתא. אלא דחיסורי מחסרי, והכי קתני: מעשה אילפס חייבין. במה דברים אמורים, כשהרתיח ולבסוף הדביק. אבל הדביק ולבסוף הרתיח, אינו כמאפה תנור. ונעשה כמי שעשאן בחמה. ולפיכך, הרי הם פטורין! ומקשינן: תא שמע: יוצאין ידי חובת מצה, במצה הינא (שאינה אפויה כל צרכה, לשון "נא").
וכן יוצאין במצה העשויה באילפס! וקשיא לריש לקיש דאמר, דאין הוא בכלל "לחם". והא אף במצה בעינן לחם, כדכתיב "לחם עוני".
ומשנינן: הכא נמי איירי, בהרתיח את האלפס ולבסוף הדביק בו את המצה! דבכהאי גוונא, אף לריש לקיש הוא קרוי "לחם".
שנינו לעיל: יוצאין במצא הינא!
והוינן בה: מאי הוא שיעור האפיה שעל ידו נחשבת המצה ל"מצא הינא"?
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל שנאפתה בשיעור כזה, שאם הוא פורסה (שוברה) שוב אין חוטין נמשכין הימנה, הרי היא קרויה לחם, ויוצאין בה.
אמר רבא: וכן הוא דין לחמי תודה! ששחיטת זבח התודה מקדשת את הלחם הבא עמו. ואין השחיטה מקדשתו, אלא משקרמו פניו בתנור, וכבר הוא קרוי "לחם". והוא אותו שיעור של "פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה", האמור כאן.
ותמהינן: פשיטא דדין מצה ודין לחמי תודה היינו הך הם. שהרי הכא במצה, "לחם עוני" כתיב. ואף הכא בתודה, "חלת לחם" כתיב.

דרשני המקוצר[עריכה]