פרשני:בבלי:פסחים נב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים נב ב

חברותא[עריכה]

רבי שמעון בן גמליאל אומר:  אוכלין תמרים שבבית על סמך התמרים המצויים בשדה של בית הכיפין (הנמצאים על כפות התמרים) המצויים לחיה בשדה.
אבל, ואין אוכלין תמרים שבבית על סמך התמרים של בית השיצין (הנמצאים בין הקוצים שבתחתית הדקל), לפי שאין החיה יכולה ליטלם משם, מפני הקוצים.
ובהכי פליגי נמי במתניתין.
תנא קמא סבר דדוקא אם כלו אף מבין השיצין חייב לבער. אבל כל זמן שמצוי שם, אף אם כלה מבית הכיפין אין חייב לבער.
ורבי יהודה סבר, דבעינן מצוי בבית הכיפין, אבל במצוי בבית השיצין לא קרינן ביה "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה", מפני הקוצים. והיינו דקאמר רבי יהודה: צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן, ולא תמצאם בבית השיצין שאי אפשר ליטול משם.
תנן התם: שלש ארצות שבארץ ישראל, חלוקות הן לענין זמן ביעור פירות שביעית. ואלו הן:
ארץ יהודה. וארץ עבר הירדן וארץ הגליל.
ושלש ארצות ישנן בכל אחת ואחת מהארצות הללו.
שכל אחת מהן מורכבת משלש ארצות, שזמן הכילוי לחיה מן השדה שונה מאחת לשניה.
ומאחר ושלש ארצות לכל אחת, הרי כאן תשע ארצות.
אם כן, ולמה אמרו שישנן שלש ארצות לביעור ותו לא?
משום שזמן הביעור שבשלש הארצות שבאותה ארץ הוא אחד.
שעדיין יהיו אוכלין בכל אחת ואחת מהן, אף לאחר שכבר כלה בה לחיה מן השדה, עד שיכלה מהמקום האחרון שבה, משלשת ארצותיה.
והיינו, שעשאום לכל שלש הארצות כארץ אחת לענין ביעור. אבל יהודה וגליל ועבר הירדן, שלש ארצות חלוקות הן. ואם כלו הפירות באחת, חייבים בה בביעור, אף שעדיין לא כלו באחרת.
והוינן בה: מנא הני מילי דאוכלין ביהודה עד שיכלה במקום האחרון שבה, אבל אין אוכלין ביהודה, על סמך פירות הגליל, כשעדיין לא כלו?
אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר חנינא: אמר קרא "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" - כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, אף אתה האכל לבהמה מן הפירות שבבית.
אבל אם כבר כלה הפרי לחיה אשר בשדה, אף אתה כלה את הפירות המיועדות להאכיל לבהמתך מן הבית.
וגמירי בידינו מסורת מאבותינו, דאין חיה, שביהודה גדילה על פירות שבגליל. משום שאינה מתרחקת כל כך ממקומה לבקש לה את מאכלה.
וכן אין חיה שבגליל גדילה על פירות שביהודה.
הילכך, כל שכלה ביהודה, שוב לא קרינן בה "ולחיה אשר בארצך", אף דעדיין איכא בגליל. וכן איפכא.
אבל ביהודה עצמה, אף שכלו הפירות ממקום זה, עדיין מצויים פירות במקום אחר. לפי שנודדות החיות מארץ לארץ באותה ארץ, לבקש להן אוכל.
תנו רבנן: פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, והגיע זמן ביעורם, הרי הם מתבערין בכל מקום שהן. ואין צריך להחזירם לארץ ישראל כדי לבערם.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: יחזרו למקומן ויתבערו. משום שנאמר בביעור "לחיה אשר בארצך"!
ושמע מינה, לא יהיה הביעור אלא בארצך.
(ובאופן הביעור נחלקו ראשונים. עיין במילואים שיש אומרים שיפקירם לכל, או במקום דריסת חיה ובהמה, ויש אומרים שיאכלם קודם, ואם לא אכלם נאסרו).
והוינן בה: הא אפיקתיה, הרי כבר הוצאנו והשתמשנו בהאי קרא ד"בארצך", לדרוש ממנו שאין סומכין ביהודה על פירות שבגליל, כאמור לעיל. ותו לא אייתר למידרש נמי דיתבערו במקומן.
ומשנינן: שפיר ילפינן מפסוק זה את שני הדינים כאחד.
קרי ביה "בארץ", היה הכתוב יכול לומר "בארץ" גרידא.
והשתא שהוסיף אות אחת וכתב "בארצך", משמע שבא הכתוב ללמדנו דרשה נוספת.
אי נמי: "מאשר בארצך" כתיב. ולכן, אחת מהדרשות נלמדת מ"בארצך". והדרשה השניה נלמדת מ"אשר".
רב ספרא נפק מארץ ישראל לחוצה לארץ.
הוה בהדיה גרבא דחמרא דשביעית (כמות מסוימת של יין שהיה קדוש בקדושת שביעית) שכבר הגיע זמן ביעורו.
לוו בהדיה (התלוו אליו בחבורה) רב הונא בריה דרב איקא ורב כהנא שהיו תלמידיו של רבי אבהו.
אמר להו רב ספרא: האם איכא מי מכם דשמיע ליה מיניה דרבי אבהו רבכם אם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר פירות שביעית "יחזרו למקומן ויתבערו", או לא.
אלא, כתנא קמא דאמר "מתבערין בכל מקום שהן"?
אמר ליה רב כהנא: הכי אמר רבי אבהו: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. לפיכך, צריך אתה לטרוח ולהחזיר את היין לארץ ישראל, ולבערו שם.
אמר ליה רב הונא בריה דרב איקא לרב ספרא: לא כך אמר.
אלא הכי אמר רבי אבהו: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר! ושפיר יכול אתה לבער את היין כאן, ואינך צריך להחזירו למקומו.
אמר רב ספרא: נקוט הא כללא דרב הונא בריה דרב איקא בידך שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
משום דהוא דייק וגמר שמעתתא מפומיה דרביה, כרחבה דפומבדיתא, שהיה מדייק שמועתו, לדעת ממי קיבלה.
דאמר רחבה, אמר רב יהודה: הר הבית - סטיו (איצטבא) כפול היה לו סביב. סטיו לפנים מסטיו!
ואף על פי שבמשנה קתני לשון "איצטבא", נקט רחבה "סטיו", כלשון רבו.
קרי עליה רב יוסף על רב ספרא את הפסוק: "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו". ודריש "מקלו" מלשון קולא. שאת כל מי שיהיה מיקל לו הוא שואל שיהא מגיד לו!
שכן סמך רב ספרא על רב הונא בריה דבר איקא, שהקיל לו בכך שלא הטריחו להחזיר את הפירות לארץ ישראל ולבערם שם.
רב אילעאי קץ (קצץ) כפנייתא (דקל טעון "כפניות", והם תמרים קטנים שלא נגמר בישולם), דשביעית, לצורך עצים.
ותמהינן: היכי עביד הכי?
והא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". וממעטינן, דוקא "לאכלה" אמר רחמנא דיהיו לך הפירות. אבל לא להפסד. מכאן שאסור להפסיד פירות שביעית. ואיך קצץ רבי אילעאי את הדקל? והרי הפסיד בכך את הכפניות שעליו, שמעתה לא יגיעו לגמר בישולם.
וכי תימא לתרץ, הני מילי דאסור להפסידם ולקוצצם קודם זמנם, דוקא היכא דכבר נחית לפירא, וכבר יש בהם תורת פרי.
אבל היכא דאכתי לא נחית להו לתורת פירא, שעדיין לא נגמר בישולו (כגון כפניות), לא נאסרה קציצתם.
הא ליכא לתרץ כן.
והאמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי (כעין קליפה הגדילה סביב פרי התמר, והיא שומרת עליו) דערלה - אסירי בהנאה. ואף על פי שאינם מגוף הפרי, ולא אסרה תורה משום ערלה אלא את הפרי בלבד, מכל מקום אסירי הואיל ונעשו שומר לפרי, ושומר הפרי נידון כפרי עצמו.
ומסקינן לקושיין: ושומר לפרי, מאימת הוה הני "מתחלי"? הלא הם סובבים את התמרים רק בעודם כופרי (קטנים, והיינו כפניות), ואחר כך הם נושרים.
ובכל זאת קא קרי להו פירי. אלמא, אף כפניות חשובים פירי.
ואם כן, איך קצץ רבי אילעאי דקלים אלו? והרי הפסיד את הכפניות. ונמצא מפסיד פירות שביעית.
ומשנינן: רב נחמן שמחשיב כופרי לפירי, סבר כרבי יוסי.
דתנן: רבי יוסי אומר: סמדר אסור משום ערלה, מפני שהוא כבר חשוב פירי!
ומשנפל פרח הגפן, וכבר נראית צורת הענב, הוא קרוי "סמדר". והוא כשיעור גידול של כפניות בתמרים, שאף הן אסורות משום ערלה.
כן סבר רבי יוסי. אבל ופליגי רבנן עליה. ואית להו שסמדר לא חשוב פרי. והוא הדין לכפניות. ורבי אילעאי שקצץ בשביעית דקלים שיש בהם כפניות ולא חשש להפסד פירות שביעית, סבר כרבנן.
מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: וכי מי פליגי רבנן עליה דרבי יוסי אף בשאר אילנות? והרי לא פליגי אלא בגפן.
דהא תנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית, משום הפסד הפירות -
בית שמאי אומרים: כל האילנות אסורין בקציצה, משיוציאו את תחלת לבלוב עליהם בימי ניסן.
ובית הלל אומרים: החרובין אסורים בקציצה, משישרשרו (משיראו בהם כעין שרשרות של חרובים).

דרשני המקוצר[עריכה]