פרשני:בבלי:פסחים כז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כז א

חברותא[עריכה]

וחכמים אומרים: בין שנפל לתוכה איסור לכתחלה, ובין שנפל איסור לבסוף, לעולם שאור התרומה אינו אוסר,  עד שיהא בו לבדו כדי להחמיץ  1 !

 1.  כלומר, שיהיה באיסור כדי לחמץ. אבל בשאור ההיתר אין כדי לחמץ. שאילו יש גם באיסור לבדו כדי לחמץ, פלוגתא דרבי שמעון וחכמים היא. וחכמים דהכא היינו כרבי שמעון דמתיר. תוספות. ויעוין במהרש"א שכתב, דהוכרח להם דחכמים כרבי שמעון. משום דהיכא דיש בכל אחד מהם לבדו כדי להחמיץ, נמי חשיב זה וזה גורם. שהרי לעיל תלו התוספות דין ישן שלא הוצן בדין זה וזה גורם, משום שנאפה אף על ידי התנור. ואף שבאבוקות האיסור לבדה נמי יש כדי לאפות. מיהו מסיק, דיש לדחות. וכתב הקרני ראם, דמהתם ליכא ראיה, משום דלא כתבו התוספות, אלא דמשום "זה וזה גורם" לא היה צריך לצנן. אבל אפשר דאכתי צריך להוסיף לו אבוקה דהיתר. ומשום זה היה נחשב זה וזה גורם, ולא מחמת התנור. וכבר פירש כן הפני יהושע בדבריהם (יעוין לעיל כו ב הערה 14). אבל בעבודה זרה פירשו תוספות, דאף ביש בכל אחד לבדו כדי להחמיץ, אין נאסרת העיסה. והיינו כחכמים דרבי שמעון. ולא חשיב זה וזה גורם, אלא כשכל אחד לבדו אין בו כדי לגרום אלא בצירוף עם חבירו. מהרש"ל.
ואמר אביי: הא דאמר רבי אליעזר "אחר אחרון אני בא", ואם נפל ההיתר לבסוף מותרת, לא שנו כן, אלא בשקדם וסילק את שאור האיסור שנפל בתחלה, ואחר שסילקו נפל לתוכה שאור החולין! שמאחר וסילקו קודם שהחמיצה העיסה, אין החימוץ מיוחס אליו כלל. ושאור ההיתר הוא זה שחימץ לבדו את העיסה. ואף על גב שמבלעדי פעולת שאור האיסור בתחלה לא היה שאור ההיתר יכול לגמור את החימוץ, מכל מקום, כיון שבשעת החימוץ כבר בטל האיסור והלך לו, שוב אין הוא חוזר ונעור.
אבל אם לא קדם וסילק את שאור האיסור מהעיסה עד שנפל לתוכה גם שאור ההיתר, ונגמר החימוץ על ידי שניהם יחד, אסורה העיסה כתרומה.
ואף שלא נתחמצה העיסה מחמת האיסור בלבד, אלא גם שאור האיסור וגם שאור ההיתר גרמו את חימוצה, הרי היא אסורה. אלמא סבר רבי אליעזר, כל שזה וזה גורם  2 , נמי אסור  3 .

 2.  וצריך עיון, הרי בתרומה ליתא כלל לדין גורם, דהא לא הוי מאיסורי הנאה. ואין העיסה נאסרת אלא מחמת תערובת שאור האיסור. אלא דבעלמא היה האיסור מתבטל בששים. אבל שאור לא בטל משום דכדבר המעמיד הוא, מחמת חימוצו. ומאי שייאטא לדין זה זה גורם. ויש ליישב, דאף דשני עניינים הם, מכל מקום זה בזה תליא. דלמאן דאמר "זה וזה גורם מותר", היינו משום דחצי גורם לא נחשב לגורם. ואם כן, הוא הדין בשאור תרומה. אם אין הוא לבדו גורם את חימוץ העיסה אלא בצרוף שאור ההיתר, לא חשיב מעמיד. ושוב יש לו להתבטל בתערובת ההיתר. קהלות יעקב. ויעוין ברבינו דוד.   3.  ותימה, הא תניא בתמורה: כל האסורין לגבי מזבח, כגון בהמה שנרבעה בעבירה, ולדותיהן מותרין. ורבי אליעזר אוסר! וקאמר רב הונא בר חיננא, דלא אסר רבי אליעזר, אלא בשיעברו ולבסוף נרבעו. ומשום דעובר ירך אמו, ואף הוא נשתתף בהרבעה. אבל בנרבעו ולבסוף עיברו, הולד מותר. ואי זה וזה גורם אסור, יאסר הולד מטעם גורם. תוספות. (ואף דהתם אין הולד אסור מדין גורם, אלא מדין ה"יוצא מן האסור אסור" (שהרי דין גורם ליכא אלא באיסורי הנאה), מכל מקום תליא בפלוגתא דזה וזה גורם. כיון שיוצא מאיסור ומהיתר יחד. וכן איתא להדיא בחולין נח, לענין ולד טריפה. קובץ שיעורים). ובתמורה תירצו, דדוקא בדבר שאסור להדיוט אסר רבי אליעזר. ולא בדבר שאינו אסור אלא לגבוה.
ורבנן סבירי להו, זה וזה גורם מותר!
והכי נמי פליגי בתנור חדש שהסיקו בקליפי ערלה. והא דקתני "יותץ", כרבי אליעזר היא. דלדידיה, כל פת שיאפו בו תיאסר, אף אם יסיקוהו בהיסק חדש של היתר. שהרי גם היסק האיסור שגמר את התנור, גורם לפת שתיאפה. וזה וזה גורם אסור  4 .

 4.  והקשה המהר"ם חלאווה, הא תנור חדש שהוצן, נמי דמי לקדם וסילק את האיסור. שהרי צינן את היסק האיסור. ותירץ, דלא אמר רבי אליעזר כן אלא בששני הגורמים שוים. אבל בתנור, הגורם הראשון הוא עיקר. לפי שגורם את התנור. ולעולם ניכרת מלאכתו בתנור. (ויובנו דבריו רק אם נאמר דאין התנור נעשה בעצמו חפצא דאיסורא, אלא כל איסורו הוא מחמת שעל ידו הוא נהנה מעצי האיסור שגרמוהו (לעיל כו ב, הערה 10). אבל אם הוא עצמו נעשה לגוף איסור, מאי קמדמי ליה לקדם וסילקו).
והא דקתני "יוצן", כרבנן היא. וכיון שאין היסק האיסור לבדו גורם את הפת, אלא בצירוף היסק עצי ההיתר דהשתא, הרי היא מותרת. דזה וזה גורם מותר. הלכך לא יותץ התנור.
(ומה שצריך לצננו, אין זה אלא דין לכתחלה. דכל שזה וזה גורם, מותר רק בדיעבד. וכיון שבצינון אינו מפסיד את גוף התנור, אלא את החום שנוצר מאיסור ההנאה, לכך צריך צינון. תוספות).
ותמהינן: וממאי דטעמא דרבי אליעזר כאביי, ודוקא בשקדם וסילק את האיסור התיר רבי אליעזר? דלמא טעמא דרבי אליעזר הוא כדמשמע מסתימת דבריו, משום ד"אחר אחרון אני בא"! דלעולם זה וזה גורם מותר. ואם נפל האיסור מתחלה, לעולם העיסה מותרת. לא שנא קדם וסילק את האיסור, לא שנא לא קדם וסילק את האיסור. ולא אסר רבי אליעזר אלא כשנפל האיסור לבסוף. משום דאזלינן בתר גמר המעשה. וכיון שנגמר החימוץ על ידי האיסור, העיסה אסורה. אבל אם נפלו שניהם בבת אחת, הכי נמי דשרי.
ומשנינן: אלא מרבי אליעזר דעצי אשירה שמעינן דאית ליה, "זה וזה גורם אסור".
דתנן: נטל הימנה (מהאשירה) עצים, הרי הם אסורין בהנאה! שהעבודה זרה אסורה בהנאה, כדכתיב "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".
ואם הסיק בהן (בעצי האשירה) את התנור - אם הוא חדש, יותץ. ואם הוא תנור ישן שכבר נצרף ונגמרה מלאכתו, יוצן! ולא יאפה בו פת כל זמן שלא נצטנן מהיסק האיסור.
אפה בו את הפת, אסורין בהנאה!
ואם נתערבה אותה פת בפיתים אחרות, כולן אסורות.
ואם נתערבה פת מאותן פיתים אחרות שנאסרו מחמת התערובת, בפיתים אחרות,  5  כולן אסורין בהנאה! שעבודה זרה לא בטילה ברוב, ואפילו באחד מאלף. והרי היא אוסרת את תערובתה, ואת תערובת תערובתה.

 5.  ותוספות לא גרסו "אחרות באחרות". משום דהוי ספיק ספיקא. ואפילו בעבודה זרה שרי. ויעוין בדבריהם בעבודה זרה, שהביאו משם ר"י ב"ר ברוך, דשפיר איכא למיגרס כן. ואיירי דנפלה כל התערובת הזו או רובה, ונתערבה בככרות אחרות. דבכהאי גוונא אמרינן, איסור ברובא איכא.
רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה בלבד לים המלח! שצריך לאבד את הדמים שהרויח בכך שהסיק באשירה. וישליך את דמי אותם עצים לים המלח  6 , כדי שלא יהנה מדמי עבודה זרה. אבל הפת עצמה לא נאסרה. שהרי אין היא ממש חפצא דעבודה זרה, אלא שיש שבח עצים בפת. ואין גורם האיסור נחשב אלא כתערובת עבודה זרה בלבד. (רש"י, על פי הר"ן שם).

 6.  רש"י. וכתב הרמב"ן בעבודה זרה, דמשמע מזה דאף בלא נתערבה הפת באחרות, יש לה היתר על ידי הולכת ההנאה לים המלח. וכבר תמהו התוספות שם, דלא משמע דמהני, אלא בנתערבה באחרות. ולכך פירשו, דיוליך דמי כל הפת לים המלח. ובטעמא דמילתא נתבאר בראשונים, דלא מהני הולכת הנאה לים המלח אלא בתערובת, משום שאין כולה אסורה, אלא רק האיסור המעורב בה. אבל הפת עצמה, אסורה כולה משום שבח עצים בפת. ואין פדיון לאיסור עבודה זרה. ואף בתערובת עבודה זרה בעלמא, לא התיר רבי אליעזר על ידי הולכת הנאה. אלא בתערובת הנאת שבח עצים. לפי שאין היא עבודה זרה ממש, אלא הנאת עבודה זרה בעלמא. מהר"ם חלאווה. והרא"ש בעבודה זרה שם כתב, דבלא תערובת לא התירו חכמים הולכת הנאה לים המלח. אבל אם נתערבה באחרות, סגי בהולכת דמי העצים. ולא בעינן הולכת כל הפת.
אמרו לו חכמים: אין פדיון לעבודה זרה! ואף לפת שנאסרה מחמת שבח עצי האשירה לא מהני פדיון. ולא סגי בכך שיאבד את דמי ההנאה, אלא לעולם היא נשארת באיסורה, ואוסרת אף את תערובתה.
מכל מקום, שמעינן מדברי רבי אליעזר, דכל זמן שלא הוליך את דמי ההנאה לים המלח, מודה הוא לדברי תנא קמא, דתנור חדש שהסיקו באשירה יותץ, וישן יוצן. וכן הפת אסורה. אלמא, אית ליה "זה וזה גורם אסור". ואף ברייתא דקליפי ערלה דקתני בה "חדש יותץ", אזלא כוותיה.
(והוא הדין, דהוי מצינו לאוקמא לברייתא דקליפי ערלה, כתנא קמא דרבי אליעזר. דהא אמר להדיא, "חדש יותץ". אלא משום דלא ידעינן מיהו אותו תנא, ניחא לן לאוקמוה כרבי אליעזר. ובאמת כונת הגמרא לרבי אליעזר ובר פלוגתיה)  7 .

 7.  רש"י. אמנם להמבואר בר"ן בטעמא דזה וזה גורם מותר, דהוא משום דין ביטול, יש לפרש דדוקא מרבי אליעזר מוכח דזה וזה גורם אסור. דלרבנן יש לומר, דבעלמא מותר. ודוקא בעבודה זרה דלא בטלה, זה וזה גורם אסור. אבל לרבי אליעזר, ליכא למימר הכי. דאם כן, לפלוג נמי ארישא דקתני "אפה בו את הפת, אסורה". ולימא נמי בזה "יוליך הנאה לים המלח", וכמו דאמר היכא דנתערבה הפת. שהרי כל איסור גורם, ענין תערובת הוא. והמוכרח, דאית ליה דאיסור גורם לא מיקרי תערובת. אלא חשיבא הפת כולה כחפצא דאיסורא. ומעתה, שוב ליכא שום סברה להתיר בזה וזה גורם. ולא שנא עבודה זרה משאר איסורים בזה. אכן לשיטת רש"י, דפליג רבי אליעזר אף ארישא, לא יתכן לפרש כדרך זו. אבני מילואים, תשובה יב.
וברייתא דקתני "בין חדש ובין ישן יוצן", אזלא כרבנן (דקליפי ערלה), דאית להו דאף הפת שנאפית בהיסק איסור מותרת. ולית להו כלל שבח עצים בפת. ואפילו היכא דאיכא רק גורם אחד דאיסור. וכל שכן בתנור חדש, שאינו ניתץ. שהרי אינו נאכל בעצמו, אלא הפת שנאפית בו. ובפת הרי איכא שני גורמים. גורם אחד של איסור וגורם אחד של היתר, כמבואר לעיל.
ושוב דחינן: אימור, הא דשמעת ליה לרבי אליעזר ד"זה וזה גורם אסור", לא שמעת כן אלא בעבודה זרה. ודלמא דוקא התם אמר כן. משום דעבודה זרה חמיר איסורה. אבל בשאר איסורין שבתורה, מי שמעת ליה לרבי אליעזר דאמר כן?
ומשנינן: בהכרח דאמר כן רבי אליעזר אף בכל איסורין שבתורה. שהרי אם תאמר שדוקא בעבדוה זרה אית ליה הכי, אלא אם כן אמאן תרמייה (כמי תעמיד) את הברייתא דקליפי ערלה? והרי לא מצינו מי שיאמר "זה וזה גורם אסור" מלבד רבי אליעזר שאמר כן באשירה. ומאחר שמצינו לההיא ברייתא שאמרה כן בשאר איסורין, על כרחנו יש לנו להעמידה בשיטתו, ולומר שלא חילק בין עבודה זרה לשאר איסורים.
ועוד משנינן: הא תניא בהדיא: וכן היה רבי אליעזר אוסר  8  בזה וזה גורם, בכל איסורין שבתורה!

 8.  ובבעל המאור הובאה גירסה: וכן היה רבי אליעזר נוהג בכל איסורין שבתורה ! כלומר, שהתיר כל איסורי הנאה שנתערבו, על ידי פדיון. והר"ן כתב, דאין היתר זה נוהג אלא בעבודה זרה שתופסת את דמיה (כלומר, הדמים שקיבל בעדה נמי נאסרים). ואף על פי שאינה נפדית בכך, מכל מקום התערובת ניתרת על ידי איבוד ההנאה. משום דהוי כמו שביער את האיסור בעצמו. אבל שאר איסורי הנאה שאינם תופסים את דמיהם, לא מהני להו הולכת הנאה לים המלח.
אמר אביי: אם תמצא לומר, דרבי שאסר בסיפא דברייתא את הפת שנאפית בקליפי ערלה, אית ליה נמי ד"זה וזה גורם אסור", והוא זה ששנה ברישא "חדש יותץ", הרי רבי היינו רבי אליעזר.
ואם תמצי לומר דסבר רבי "זה וזה גורם מותר", ולית ליה "חדש יותץ", ולא אסר אלא הכא, בפת שנאפית בהיסק האיסור, משום דיש שבח עצים בפת הוא, וליכא אלא חד גורם דאיסורא - מיהו הני קערות וכוסות וצלוחיות של חרס שצרפן על ידי היסק עצי איסור, אסירי אף לרבי. דכי פליגי רבי ורבי אליעזר, בתנור ובקדירה פליגי. דלמאן דאמר (רבי אליעזר) זה וזה גורם אסור, אף הם אסורים. ואף שאין הן עצמם נאכלים, מיהו הפת והתבשיל שמתבשלים בהם נגרמים מחמתם. ואף דאיכא בהו נמי גורם דהיתרא, דהיינו היסק ההיתר, הריהם נאסרים. ולמאן דאמר (רבי) "זה וזה גורם מותר", שרי לאפות ולבשל בהם. שהרי אין הוא נהנה בגוף התנור והקדירה, אלא בפת ובתבשיל המתבשלים בהם. והם מותרים משום דאיכא בהו גם גורם דהיתרא.
אבל קערות כוסות וצלוחיות שנגמרו על ידי האיסור, ויש בהם שבח עצים, אסורין בהשתמשות. משום שגופו נהנה מהם עצמם כשמשתמש בהם. ובהם עצמם ליכא אלא גורם אחד דאיסורא, בלא גורם שני דהיתרא.
איכא דאמרי: אפילו למאן דאמר "זה וזה גורם מותר", דוקא תנור מותר. משום שאין בו עצמו שום הנאה בלא היסק עצי ההיתר. ונמצא דההנאה באה על ידי שני הגורמים כאחד. אבל קדירה שנצרפה על ידי עצי איסור, אסורה. שהרי נהנה בה אף בלא גורם שני דהיסק ההיתר. דהא קבלה בישולא מקמיה דניתן תחתיה עצים דהיתרא  9 ! שעצם מה שהיא מחזיקה את התבשיל חשוב כהנאה. נמצא שנהנה על ידי גורם האיסור לבד  10 .

 9.  וכתב הש"ך בסימן קמב: וקדירה נמי, אף על פי שאי אפשר לבשל בה בלא עצים, מכל מקום הדרך ליתן בה מים ובשר, ואחר כך שופתה על האש. ואם כן משתמש בה בלא גורם היתר. ולפי זה, היכא דברור לו שלא להשתמש בה עד לאחר ששפתה על עצי ההיתר, התבשיל מותר. אלא דלכתחלה אסור בכל ענין. וצריך עיון, מדוע אסור לעשות כן לכתחלה? ולמה שנתבאר לעיל (כו ב, הערה 15) דהיתר ד"זה וזה גורם" ענין ביטול הוא, אתי שפיר. דבאמת יש לאסור לכתחלה, משום דאין מבטלים איסור לכתחלה. אלא שכבר נתבאר שם על פי דברי הרשב"א, דכל שאין הדרך להשתמש עם האיסור אלא בזמן שהוא כבר מבוטל בהיתר, ליתא לדין זה. ואם כן, קדירה שהדרך להשתמש בה אף קודם ששופתה על עצי ההיתר, שוב הדר דין "אין מבטלין איסור לכתחלה". אבני מילואים שם.   10.  ומהרמב"ם נראה שהיתה לו דרך אחרת בביאור דברי הגמרא. שכתב בפרק טז ממאכלות אסורות הלכה כד: קדירה שבישל אותה בקליפי ערלה או בכלאי הכרם ובעצי היתר, הרי התבשיל אסור, ואף על פי שזה וזה גורם. שבשעה שנתבשלה מחמת עצי איסור, עדיין לא באו עצי ההיתר. ונמצא מקצת הבישול בעצי היתר, ומקצתו באיסור! וכתב הכסף משנה, דמפרש רבינו, דהא דקאמר בלישנא בתרא, דקדירה אסורה משום דקיבלה בישולא מקמי דניתי עצי היתר, איירי באופן שקודם בישלה בעצי איסור, ואחר כך הוסיף עליה עצי היתר. ונגמר הבישול מחמת שניהם. ולא מקילינן ב"זה וזה גורם", אלא כששניהם גורמים בבת אחת. אבל אי קודם גרם גורם האיסור, לא מהני מה דנצטרף אחר כך אליו גורם ההיתר.
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: תני הכי בברייתא דלעיל: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן!
אפה בו את הפת - רבי אומר הפת מותרת!
וחכמים אומרים: הפת אסורה! שהפך שמואל את שיטות רבי וחכמים.
ומקשינן: והתניא בברייתא איפכא! שרבי הוא האוסר, וחכמים מתירים.
ומשנינן: שמואל, איפכא תני לה לההיא ברייתא.
ואי בעית אימא: שמואל נמי שנה את הברייתא כמו שהיא כתובה לפנינו. אלא שבכונה החליף את השיטות. משום דבעלמא קסבר שמואל, "הלכה כרבי מחבירו". אבל לא מחביריו. והיכא דפליגי רבי על רבים, אין הלכה כמותו. ובהא פלוגתא סבר שמואל, דהלכה כרבי אפילו מחביריו. וקאסר את הפת, משום דיש שבח עצים בפת. וסבר, אתנייה להאי ברייתא איפכא, כי היכי דניקום שיטת רבנן לאיסורא! כדי שלא יסתור מה דפסק כאן לאיסור, עם מה דקיימא לן "אין הלכה כרבי מחביריו". אבל אם היה שונה את הברייתא כצורתה, והיה פוסק לאיסור כרבי, היו באות מתוך זה לידי טעות, והיו פוסקים בכל מקום כרבי, אף כשהוא נחלק על הרבים.
שנינו לעיל: בישלה (לפת) על גבי גחלים של ערלה וכלאי הכרם, לדברי הכל הפת מותרת!
רב יהודה אמר שמואל, ורב חייא בר אשי אמר רבי יוחנן, נחלקו בביאור דין זה.
חד אמר: לא שנו דהפת מותרת, אלא כשבישלה על גבי גחלים עוממות (כבויות)! שאף רבי מודה בהם שכבר פקע איסורם. לפי שדינם כאפר איסורי הנאה הנשרפין, שהוא מותר.
אבל גחלים לוחשות (בוערות, שנראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו) אסורין! לפי שאינן בכלל אפר, ועדין לא פקע איסורם. הלכך, הפת שנאפתה בהם, אליבא דרבי היא אסורה.
וחד אמר: אפילו גחלים לוחשות נמי מותרין! דלדברי הכל הרי הן כאפר, ופקע איסורן.
והוינן: בשלמא למאן דאמר "גחלים לוחשות אסורין", שפיר אסר רבי את הפת הנאפית על גביהן, משום דיש שבח עצים בפת! ועדיין עצים הן, ולא אפר.
אלא למאן דאמר "אפילו לוחשות מותרות", פת דאסר ברישא משום ד"יש שבח עצים בפת", לרבי, היכי משכחת ליה? והא לאו עצים נינהו אלא אפר בעלמא.
אמר רב פפא: משכחת לה כשהעצים הבוערים עדיין בעין, ועוד לא נעשו גחלים. ואבוקה יוצאת מהן כנגדו (כנגד הפת) ואופה אותה  11 .

 11.  ולקמן עה א מבואר, דכל שגרף את עצי האיסור, וכבר אין אבוקה כנגדו, שרי. ואפילו שהחום שישנו עתה בתנור בא מאבוקת העצים, הפת מותרת. ויעוין בתוספות שם, שתמהו בזה. וכתבו, דהוא משום שאין איסור גורם אלא מדרבנן. מיהו, הוכיחו מדברי הגמרא שם לא כן. ויעוין בתשובות אבני מילואים סימן ו, שכתב לבאר (על פי דברי הכסף משנה), דבישן שלא הוצן יש להתיר, משום דלעולם הוי זה וזה גורם. שהרי איכא נמי גורם דתנור דהיתרא. אלא דבאבוקה כנגדו אסרינן, משום דעדיף מגורם דעלמא, כיון שניכרת ההנאה (יעוין לעיל כו ב בהערה 13 בשם הר"ן). אבל כשסילק את העצים, שוב יש להתיר משום זה וזה גורם. מיהו מדברי הרמב"ם פרק טז ממאכלות אסורות הלכה כ"ב, נראה דאף בחדש שלא הוצן, אם גרף את העצים, הפת מותרת. ובהכרח שהחום עצמו, אף שבא מעצי איסור בעודם בעין, כיון שהלכו עצי האיסור דינו כאפר המותר בהנאה (ובגוף סברה זו נתלבטו התוספות שם). ויעוין שם היטב באריכות דבריו.

דרשני המקוצר[עריכה]