פרשני:בבלי:פסחים עה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים עה ב

חברותא[עריכה]

על שפך הדשן (מקום ששופכים את הדשן של מזבח החיצון) "ישרף".
ואם כן נרבה מינה כל שריפות הבאות מחמת האש?!
אמרי משנו בני הישיבה: ההוא "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא:
"ישרף" ללמד:
א. ישרף על מקום שפך הדשן, ואע"פ שאין שם דשן, שלא תאמר: אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאים שם דשנו של מזבח החיצון, ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם, לכן קא משמע לן "ישרף" מכל מקום רש"י).
ב. ישרף אע"פ שכבר הצית האור (נתפש האש) ברובו של פר, ללמדך: אין די בזה, אלא יתעסקו עמו לשורפו עד שתיגמר שריפתו.
וכיון שהוצרכנו לריבוי של "ישרף" ללמוד ממנו דברים אחרים, שוב אין לנו ריבוי לשון שריפה הכתוב אחר "באש", כדי ללמוד הימנו כל שריפות הבאות מחמת אש.
רבינא אמר ליישב באופן אחר את הקושיא שהקשתה הגמרא לעיל על רבי שמשמע מדבריו שגחלים בכלל אש הם, מן הברייתא דקתני "מכות אש, אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח וכו' מניין, תלמוד לומר מכוה מכוה", הרי שבלי ריבוי אין גחלת בכלל אש:
ברייתא זו משובשת היא, ולא באה לרבות גחלת מריבוי!
אלא כרוך ותני (תשנה יחדיו גחלת עם אש ולא עם השאר), וכך היא שנויה:
"מכות אש. אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת שאף היא בכלל אש, אבל נכוה ברמץ, בסיד רותח, ובגפסיס רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, לאיתויי חמי האור, מנין? תלמוד לומר: מכוה מכוה ריבה".
נמצא לפי הגירסא המתוקנת כי אין הגחלת צריכה ריבוי, אלא ממילא נתרבתה בכלל מכות אש, ומשום שאף גחלת בכלל אש היא, וכדרבי.  34 

 34.  לעיל בגמרא בעמוד א, יישבה הגמרא את הקושיא על רבי מברייתא ד"מכות אש", וביארה, שרבי דיבר על גחלת של עץ בלבד ולא על גחלת של מתכת, ואילו הברייתא מדברת בגחלת של מתכת שהיא אינה אש, ותמהה הגמרא על זה כי הרי גבי שריפת בת כהן מוכח שאף גחלת של מתכת חשובה אש, והאריכה הגמרא בישוב קושיא זו. ולפי דברי רבינא שיישב את הקושיא באופן אחר, יש לומר כי אף גחלים של מתכת בכלל אש הם וכשרים לצלות עליהם את הפסח וכפי שמוכח בפשטות משריפת בת כהן. ולפי זה ניחא דברי הרמב"ם שהשמיט חילוק הגמרא דלעיל בין גחלים של מתכת לגחלים של עץ, והכשיר גחלים סתם לצליית הפסח, זבח תודה; וראה שם עוד בזה.
רבא רמי מקשה קושיא אחרת על דברי רבי שאמר שהגחלים בכלל אש הם:
מי (וכי) אמר רבי, גחלים איקרו אש, ורמינהי:
כתיב גבי כהן גדול ביום הכפורים: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח (החיצון) מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת (לבית קדשי הקדשים) ";
ומפרשת הברייתא למה נאמר גם "גחלי" וגם "אש":
אילו היה נאמר רק "גחלי", יכול יביא גחלים עוממות (כבויות) אבל לא לוחשות (בוערות), כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים גחלים סתם אלא אש.
תלמוד לומר: גחלי "אש".
ואי היה נאמר רק "אש", יכול יביא שלהבת ולא גחלים ואפילו לוחשות כי הן אינן נקראות אש סתם.
תלמוד לומר "גחלי".
הא כיצד: מביא מן הלוחשות, (הברייתא נתבארה לפי ההוה אמינא בגמרא).
ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ולפי פירוש הגמרא, נמצא שקשה מברייתא זו לרבי:
והרי הא גופא קשיא (הברייתא קשה מיניה וביה)! שברישא דברייתא אמרת: אילו היה נאמר "גחלי" ולא "אש" יכול יביא עוממות ולא לוחשות, אלמא סוברת הברייתא: כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים גחלים ולפיכך הייתי אומר שלא יביא לוחשות, ואם כן על כרחך, שהלוחשות "אש" נינהו.
והרי אימא סיפא: אי היה כתוב רק "אש", יכול יביא שלהבת ולא גחלים לוחשות, תלמוד לומר "גחלי", אלמא אפילו לוחשות לאו "אש" נינהו, ולפיכך צריך ללומדם ממה שאמרה תורה "גחלי".
ואם כן, הרי קשיא רישא לסיפא?!
ואמר רב ששת לפרש, הכי קתני:
אילו נאמר "גחלי" ולא נאמר "אש", יכול יביא בין עוממות בין לוחשות (איזה שירצה יביא) כי שניהם נקראו "גחלים", תלמוד לומר "אש".
כלומר: תלמוד לומר "גחלי אש", ולמדת שאין יכול להביא עוממות כי העוממות נקראים "גחלים", אבל אין נקראים "גחלי אש" אלא הגחלים הלוחשות בלבד.
ואי היה נאמר "אש" בלבד, יכול יביא שלהבת שהיא נקראת "אש" לבד, ולא גחלים לוחשות כי הן נקראים "גחלים" או "גחלי אש", ולא "אש" לבד, תלמוד לומר: "גחלי".
כלומר "גחלי אש", ואין בכלל לשון זה אלא הגחלים הלוחשות בלבד.
וכיון שכן אין סתירה בין הרישא לסיפא, כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים "אש" אלא גחלים וכדמשמע מסיפא, ואף ברישא לא קתני שאינם נקראים גחלים, ולעולם אילו היה נאמר רק "גחלי", הייתי מכשיר אף את הלוחשות, כי אף הן גחלים נינהו.
וכעת מקשינן לרבי: מכל מקום הרי לנו שתי הוכחות כי הגחלים לא איקרי "אש", ודלא כרבי:
א. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "גחלי" ולא היה נאמר "אש" לא הייתי מכשיר את הגחלים הלוחשות, כי הרי "אש" הן ולא גחלים.
ב. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "אש" ולא היה נאמר "גחלי" לא הייתי אומר שיביא דוקא שלהבת ולא גחלים לוחשות, כי אף הגחלים "אש" הן.
ואם כן קשיא מקרא זה לרבי?!
אמר משני אביי, תריץ להברייתא הכי (תפרש הברייתא כך):
אילו נאמר "גחלי" בלבד, יכול יביא גחלים עוממות ולא לוחשות, כי הלוחשות אש הן ולא גחלים (וכדעת רבי), תלמוד לומר "אש", ונתרבו גחלים לוחשות; הרי נדחתה הוכחה ראשונה דלא כרבי.
אי נאמר "אש" בלבד, יכול רצה להביא שלהבת בלא גחלת, יביא, רצה להביא גחלת לוחשת יביא, כי בין זו ובין זו "אש" הן נקראות (וכדעת רבי), תלמוד לומר "גחלי" כלומר: "גחלי אש", ואין השלהבת קרויה גחלי אש, הא כיצד, מביא מן הלוחשות; והרי נדחתה הוכחה שניה דלא כרבי.
אמר תמה רבה ("רבא" כן גרס במסורת הש"ס, כי אי אפשר שיתמה רבה שהיה רבו של אביי, על דברי אביי):
האיך אפשר לפרושי דברי הברייתא דהכי קאמר: רצה גחלת יביא רצה שלהבת בלא גחלת יביא?!
והרי שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה (איך יצוייר שלהבת בלא גחלת)?
ודאי, כגון דשפייה למנא משחא (משח כלי בשמן) ואתלי ביה נורא (הצית בו את האש) מן המזבח החיצון!
והרי, ההוא למה לי קרא למעוטי, הלוא מסברא אנו יודעים למעטה, ואין צורך ללומדו מן המקרא?!
כי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן להביא לפניו שלהבת המעלה עשן - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כל שכן שאין ראוי לעשות כן, ואם כן לא היה צריך הכתוב לכתוב "גחלי" כדי למעט הבאת שלהבת בדרך זו?!  35 

 35.  מדברי רבא שבהמשך הסוגיא מוכח, כי אין כוונת הגמרא בדווקא להקשות על שלהבת בלא גחלת, אלא אף פשיטא לגמרא כי אין להביא שלהבת עם גחלתה כיון שהיא מעלה עשן, וראה מהרש"א, וצ"ע.
אלא, אמר רבא ליישב הקושיות על רבי מן הברייתא: תריץ הכי (תפרש את הברייתא כך):
אילו נאמר "גחלי" לבד, יכול יביא עוממות ולא לוחשות (וכדרך שפירשה אביי), תלמוד לומר: "אש".
אי נאמר "אש" לבד, יכול שאם ירצה יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת, כלומר: גחלת ששלהבתה עליה, כי הרי בין גחלת ובין שלהבת נקראו "אש", ויכול אף להביא גחלת ושלהבת כאחד.
שמא תאמר: והרי אין ראוי לעשות כן, כי מעלה היא עשן ואף לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
מכל מקום הייתי אומר: לא יביאנה כך לבית קדשי הקדשים, אלא שאם ירצה בשעת לקיחה מעל מזבח החיצון לקחתה גחלת ושלהבת כאחד, יקח, ואדעייל (עד שיכנס) (לגובאי) (לגוואי, לפנים, לתוך בית קדשי הקדשים) הוי כוליה גחלת כי תכבה השלהבת בתוך זמן זה.
תלמוד לומר: "ולקח" מלא המחתה "גחלי אש" מעל המזבח, כדי ללמדך:
א. דינו בגחלי אש ולא בשלהבת.
ב. משעת לקיחה מעל המזבח ניהוי גחלים, וכמו שאמר הכתוב "ולקח - גחלי".  36  ואגב שהוזכרו כאן בסוגיא גחלים "עוממות", מפרשת הגמרא כיצד הוא דיוק הלשון.

 36.  כתב המאירי: זה שנאמר בתורה בקטורת של יום הכפורים וכו', צריך שמשעת לקיחה יקח גחלים, ולא שיטול גחלים מעורבים עם שלהבת וכו', וכן צריך שיהו גחלים לוחשות ולא עוממות, וכן הדין בקטורת שבכל יום. והוא שביארנו בסדר יומא, שהזוכה עולה עם המחתה בראש המזבח ומפנה את הגחלים אילך ואילך ונוטל מן הגחלים שנתעכלו במערכה שניה, וזו שהוצרכו לפנות את הגחלים העליונות הוא מחשש עמימותם, ומה שהוצרכו לאותם שנתעכלו הוא מפני שלא יהא שם שלהבת.
איבעיא להו, גחלים "אוממות" או "עוממות"?
אמר רבי יצחק להוכיח כי "עוממות" הוא דיוק הלשון:
שהרי כן מצאנו בחירם מלך צור (רש"י, וראה רש"ש שתמה על זה), שאמר הכתוב על יופיו ונוי מראיתו: ארזים לא "עממוהו" בגן אלהים. כלומר: אף כאשר תעמיד נוי מראיתו ביחס לארזים הנאים, לא יוכהה יופיו של חירם.
הרי למדנו: כי לשון כהות "עימום" הוא נקרא, ואף הגחלים העוממות שהוכהה אישם, גחלים "עוממות" ייקראו ולא " אוממות".
מתניתין:
א. האוכל מן הפסח שאינו "צלי אש" כדינו, אף שאינו מבושל כלל, הרי זה עובר ב"אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש".
אפילו צלה את כל הפסח, אלא שחלק ממנו או אף רוטבו אינם "צלי אש", הרי זה עובר אם אכלם.  37 

 37.  נהלקו הראשונים בדבר: לדעת רש"י: האוכלם עובר בלאו, אלא שאינו לוקה עליו, ומשום דהוי "לאו שבכללות". לדעת הרמב"ם: אינו עובר אלא על עשה ד"כי אם צלי אש"; ראה מנחת חינוך מצוה ז'.
ב. הפסח או חלק ממנו שנתבשלו או שנצלו שלא על ידי האש, מצות עשה לשורפם כשאר קדשים פסולים (רש"י במשנתנו).  38 

 38.  לשון רש"י בד"ה נטף "וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים". ובמנחת חינוך מצוה ז, הביא מדברי רש"י בחולין קטו ב, שהפסח המבושל טעון "עיבור צורה" ואז ישרף.
ג. הפסח שנצלה מחרסו של תנור אינו "צלי אש", שהרי למדנו לעיל בעמוד א, כי הצלייה בחום התנור הגרוף אינה חשובה צלי אש, ואף הצלייה בחרסו של תנור כצלייה בתנור גרוף היא, וכיון שאינו צלי אש, אסור הוא באכילה.  39 

 39.  נתבאר על פי לשונו של רש"י, שכן משמע מלשונו, שנידון הגמרא לעיל היה על חום שבתוך התנור, ואילו חרסו של תנור שוה הוא לו בדינו. אמנם מלשון התוספות לעיל בעמוד א ד"ה נכוה, משמע: שנידון הגמרא לעיל בתנור שגרפו, היה על חרסו של תנור ולא על חומו של תנור, ראה שם.
ולפיכך:
א. נגע הפסח בחרסו של תנור ונצלה שם מחומו, והסירו משם מיד קודם שיתפשט בכולו (מאירי), הרי אסור מקום הנגיעה באכילה, כיון שנצלה מחומו של תנור שאינו "צלי אש"; ולפיכך: "יקלוף" את מקומו, נוטל במקום הנגיעה "כדי קליפה".
ב. נטף מרוטבו של הפסח על החרס הרותח של התנור (הכי מפרש בגמרא לדעת שמואל דקיימא לן כוותיה), ונתבשל שם, ונאסר הרוטב באכילה, ושוב חזר הרוטב אליו ונבלע בפסח.
הרי אין די לו שיטול "כדי קליפה" מן הפסח, אלא "יטול" את מקומו, היינו "כדי נטילה", והיא נטילה יפה יפה בעובי; ולא די לו ב"כדי קליפה" כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה (רש"י ותוספות; והרע"ב כתב שצריך נטילה כעובי אצבע).  40 

 40.  ביאר המאירי: אין אנו דנים אלא משום שיש כאן איסור (הרוטב) נבלע בהיתר; אבל משום בישול הפסח על ידי הרוטב החם אין כאן, שהרי אף סיכה בשמן ושאר מיני פירות מותרת בפסח. וראה גירסתנו בגמרא לקמן עמוד א, ובדברי התוספות שם ד"ה בשלמא.
ג. נטף מרוטבו של הפסח על הסולת הרותחת (הכי מפרש בגמרא אליבא דשמואל דקיימא לן כוותיה), ונתבשל שם מחומו של הסולת.
הרי זה יקמוץ את מקומו של הרוטב מן הסולת, היינו שיטול את מקום הקמח שנפל שם הרוטב בעומק עם קצת מסביבותיו (מאירי).
וישרוף את הקומץ כדין קדשים פסולים, שהן נשרפין (רש"י).  41  אם סכו לפסח כולו (מאירי) בשמן של תרומה המותר לכהנים בלבד:

 41.  לדעת רש"י: הרי זה שורף את מה שקמץ מן הסולת; ובשתי בבות הראשונות לא הזכיר רש"י שישרוף את מה שקלף או נטל, וראה מה שכתב הצל"ח בזה. ואילו לדעת הרמב"ם (פרק ח מקרבן פסח): קומץ זה אינו חייב בשריפה, וכמו שכתב " וישליכנו".
אם היה הפסח של חבורת כהנים: הרי אלו יאכלו, כיון שמותרים הם באכילת תרומה.
ואם היה הפסח של חבורת ישראל, כך הוא דין הפסח:
אם עדיין חי הוא בשר הפסח ואינו צלי, שסכו בעוד שהבשר חי ונזכר קודם שיצלהו.
הרי זה ידיחנו לפסח במים, ויסיר את שמנו; כי הואיל ועדיין לא צלאו, לא נבלע השמן בתוך הפסח, וכשאר איסור צונן שנגע בצונן אחר, שדיו בהדחה (מאירי).
ואם כבר צלי הוא הפסח, בין שסכו כשהיה חם ובין כשסכו כשהיה כבר צונן (תוספות, וראה הערה).
הרי זה יקלוף (יסיר כדי קליפה) את הבשר החיצון, יקלוף את כולו קליפה החיצונה (מאירי).  42 

 42.  ולא אמר כאן: יקלוף את "מקומו", שהרי סך את כולו, מאירי.
כי הואיל והפסח רך על ידי הצלייה, הרי הוא בולע (תוספות), ולפיכך אפילו צונן הוא אין די לו בהדחה, וטעון קליפה.  43  ובגמרא יתבאר: מדוע אף כשהצלי היה חם די לו בקליפה, ואינו צריך כדי נטילה?! וכשם שאנו אומרים ברוטב שנבלע בפסח החם, שצריך הוא כדי נטילה, כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה.

 43.  א. בתוספות דקדקו מלשון המשנה דצלי מיירי אף כשהוא צונן, כי הרי משמע "צלי" דומיא ד"חי", וכשם שהחי מיירי כשהוא צונן, אף הצלי מיירי אף כשהוא צונן. ב. אבל במאירי (במשנה ובגמרא ד"ה המליח) נחלק על תוספות ופירש משנתנו: כשסכו לאחר צלייה כשהפסח עדיין חם, או בעוד שצולהו הוא סכו. "וזה שאמרו בסוגיא זו (לקמן בענין אחר, והוא הדין במשנה): "חי" ו"צלי" אין הכוונה אלא צונן וחם, שהחי נזכר בענין צונן, והצלי נזכר בענין חם, ובשניהם דברו בהווה וכו'; ויש מפרשים שאף בצלי צונן כן, ומצד רכותו, וצלי דוקא קאמר, ולא נראו דבריהם, אע"פ שגדולי דורות אמרום ושגדולי המפרשים וגדולי הדורות נסכמו בה". ומבואר שם במאירי, כי השמן חשוב צונן לתוך חם (וכן מבואר בגמרא). וצריך ביאור: כי הרי המאירי גופיה מפרש משנתנו "בעוד שצולהו הוא סכו", ואם כן הוה ליה חם לתוך חם, וכמו שכתבו התוספות עו א, ד"ה משום. ג. בדעת רש"י בזה אם כהתוספות או כהמאירי, ראה בהערה (50 ו-*55) בגמרא לקמן עמוד א.
אם סכו לפסח בשמן של מעשר שני שהוא מותר לישראל בירושלים.
הרי זה לא יעשנו דמים על בני חבורה, כלומר, שיהא בעל השמן אומר לשאר בני חבורה: הרי חלק המגיעני בפסח זה שאנו אוכלין שויו דינר, ועלי לשלם לכם דינר, והרי נכנס שמן שלי בשווי דינר ונמצא שפרעתי את חלקי (על פי מאירי).
והטעם: משום שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב (מאירי), ואין (פודין) (מוכרין, רש"י) מעשר שני בירושלים ואפילו כדי לאוכלו בקדושת מעשר שני.  44 

 44.  כתב רש"י בטעם הדבר שאין מוכרין מעשר שני בירושלים, מפני שאמר הכתוב: "וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ד' אלהיך לשום שמו שם. ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלהיך בו", הרי שלא התיר הכתוב למכור מעשר שני אלא חוץ לירושלים ולא בירושלים. ובתוספות תמהו על דברי רש"י: שהרי מקרא זה אינו מדבר אלא ב"פדיון" מעשר שני שהוא מוציאו מקדושת מעשר שני ומחללו על הכסף, אבל משנתנו מדברת במי שמוכרו על מנת לאוכלו בקדושתו, ואם כן אינו ענין למקרא זה. ולפיכך פירש ר"י: דבירושלים גזרו מכירה על מנת לאוכלו בקדושתו, אטו פדיון דאסור מן התורה. ומשם רשב"א הביאו התוספות: דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה, ראה שם. ובמאירי כתב: "שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב ואין לך בו אלא הנאת אכילה", משמע שהוא מדאורייתא, אך לא מטעמו של רש"י; והוסיף המאירי: ומכל מקום אם רצה ליתנו במתנה, רשאי.
גמרא:
איתמר:
בשר שנפל לתוך חלב, או דבר איסור ודבר היתר (בין יבש ובין לח) שנפלו זה לתוך זה, או זה על זה (מאירי), כך הוא דינם:
א. אם נפל חם לתוך חם, דברי הכל: הרי זה  אסור, ואפילו הפריד אותם זה מזה והדיח את היבש, כי בולעים הם זה מזה.

דרשני המקוצר[עריכה]