פרשני:בבלי:פסחים קז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים קז ב

חברותא[עריכה]

האם סמוך למנחה גדולה תנן, כי הטעם שאסרו לאכול בערב פסח הוא משום קרבן פסח, מהחשש דילמא אתי למימשך בסעודה,  ואתי לאימנועי מלמיעבד קרבן פסחא,  1  ולכן האיסור הוא כבר משעה ששית.  2  או דלמא סמוך למנחה קטנה תנן, שאז כבר נשחט הפסח (שזמן שחיטתו הוא בשמונה ומחצה), ואם יאכל בסוף שעה תשיעית אין כאן חשש שימנע מלהקריב את קרבן הפסח. אלא החשש הוא משום מצה,  3  דילמא על ידי שהוא אוכל עתה אתי למיכלה למצה בערב אכילה גסה?  4 

 1.  וגם לאחר שסיים לעשות הפסח אסור הוא באכילה כדי שלא ימהר בעשיית פסחו כדי לאכול אח"כ, ויעשה פסח שלא כראוי. תוד"ה ואתי.   2.  אף שזמן הקרבת הפסח הוא רק אחר התמיד, דהיינו בשמונה ומחצה, ומדוע הקדימו כל כך את איסור האכילה? יש לומר, מכיון שבדיעבד אם שחט את הפסח קודם התמיד כשר, לכן אסרו לאכול תיכף אחר חצות. אור חדש.   3.  כתב הרשב"ם דאף שגם משום פסח איכא למיחש לאכילה גסה, שלא יצא בה כלל, בכל זאת נקט משום מצה, כי בלחם גם באכילה מועטת הוי אכילה גסה. ועוד, שטעם דמצה שייך גם בזמן הזה, ואילו טעם דפסח לא שייך בזמן הזה דאין קרבן פסח. והתוס' דחו את התירוץ השני של הרשב"ם. דהא מוכח לקמן בגמרא גבי רב ששת דיתיב בתענית כל היום, דגם לפי הטעם של פסח אסור אפילו בזמן הזה. תוד"ה דילמא. והמהרש"א תירץ עפ"י דברי התוס' שם. דמי שלא אכל מהפסח אינו נקרא רשע כיון שהקריב את הקרבן פסח ואכילת פסחים לא מעכבא. ולכן נקט טעם דמצה, דודאי אכילה מעכבא בה, שהרי אין בה מצות עשייה מלבד אכילתה.   4.  שלא יצא בה ידי חובת מצה, לפי שאינה אכילה כלל דבקדשים חשבינן ליה כמזיק, וביוה"כ פטור על אכילה כזו. רשב"ם ותוד"ה דילמא. (ולעיל בריש פרקין פירש הרשב"ם "כדי שיאכל מצה לתיאבון משום הידור מצוה". משמע דחשיב מיהא אכילה אלא שאינה מהודרת. ועיין חי' חת"ס ורש"ש בישוב הסתירה בדברי הרשב"ם). ועוד כתבו התוס' שיש תרי מיני אכילה גסה. יש שנפשו קצה מלאכול ועל אותה פטור ביוה"כ שאינה אכילה כלל, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אך מרגיש טעם באכילה. ועל זה קאמרה הגמרא בנזיר שאינה מצוה מן המובחר. והא דפסח נאכל על השובע אינה אכילה גסה כלל שהוא עדיין מתאוה לאכול קצת. ויש ראשונים שפירשו בסוגיין דאכילה גסה היינו שלא בתיאבון ואין הכוונה לאכילה גסה ממש. הראב"ד ותלמיד הרשב"א.
תא שמע מהא דתניא: אפילו אגריפס המלך, שהוא היה רגיל לאכול בתשע שעות, בתחילת השעה התשיעית - אותו היום לא יאכל עד שתחשך!
אי אמרת בשלמא סמוך למנחה קטנה תנן, היינו רבותיה דאגריפס. שאעפ"י שהוא עדיין לא אכל היום, וגם בשעה התשיעית עדיין לא הגיע זמן האיסור, שהרי רק מסוף השעה התשיעית אסור לאכול, בכל זאת לא יתחיל לאכול בשעה תשיעית, כי הסעודה תימשך עד לתוך זמן האיסור. אלא יתענה ולא יאכל כלל.
אלא אי אמרת סמוך למנחה גדולה תנן, מאי רבותיה דאגריפס שלא יאכל בתחילת השעה התשעית?
והרי כבר חל איסור עליה מעיקרא, משש שעות ואילך. וכי משום שהוא לא אכל עד עתה נתיר לו לאכול בזמן האיסור.
ומקשינן על הראיה: אלא מה תאמר, שסמוך למנחה קטנה תנן.
סוף סוף עדיין יקשה לך: מאי רבותיה דאגריפס? והא מטיא יגיע ליה זמן איסורא באמצע סעודתו, ובודאי שאסור לו להתחיל אפילו קודם האיסור.
ואפילו לרבי יוסי דסבר לעיל (ק א) שהמתחיל בהיתר אין לו להפסיק, כאן יודה שאסור לו להתחיל. שהרי מעיקרא לדעת כן הוא מתחיל, כדי להמשיך בתוך זמן האיסור, וכאילו הוא מתחיל באיסור דמי.
ומשנינן: היינו רבותיה דאגריפס: מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות לדידן דמי. כי מאחר שהוא רגיל לאכול בתשע שעות הרי שגם בערב יאכל מצה לתיאבון, כשם שהאכילה שלנו בארבע שעות אינה מונעת מאתנו לאכול בערב מצה לתיאבון. ולכן יהא מותר לו להתחיל קודם זמן האיסור למרות שאכילתו תימשך תוך זמן האיסור.  5 

 5.  הרשב"ם. משמע שבזמן האיסור אין הוה אמינא להתיר לאדם פרטי. אך שעה תשיעית הואיל ולכל העולם מותר להתחיל, רק למלך שסעודתו גדולה ואי אפשר מבלי שתימשך סעודתו לתוך שעה עשירית, יש מקום לאסור. והוה סלקא דעתין שלא נתחדש בו האיסור כיון שהוא כארבע שעות לדידן. קמ"ל דאסור. חת"ס.
קמשמע לן שאסור לו לאכול.  6 

 6.  אבל אי הוי תנינן סמוך למנחה גדולה, אין שום רבותא באגריפס. שהרי הטעם משום שמא ימנע לעשות את הפסח ולא משום אכילה גסה דמצה. הלכך שמעינן מינה דמנחה קטנה תנן. רשב"ם. והר"ן כתב שהאיבעיא לא איפשיטא. כי לפי הצד דסמוך למנחה גדולה תנן, מה שנקטה הגמרא טעמא דילמא אתי לאימנועי מלמיעבד פסחא הוא לאו דוקא. אלא שיש לומר גם משום מצה, שהרחיקו לאכול ממנחה גדולה כדי שיאכל מצה לתיאבון, וחד מתרי טעמי נקט. ורק לפי הצד דסמוך למנחה קטנה תנן הטעם רק משום מצה ולא משום פסח. וממילא למסקנא אין פשיטות, רק דלא שייך טעם דילמא אתי לאימנועי מלמיעבד פסחא. דאם כן, מאי רבותא דאגריפס. אבל טעם דמצה לא נסתר גם אם נאמר דמנחה גדולה תנן. שיש לומר גם כאן, מהו דתימא תשע שעות לאגריפס כארבע שעות לדידן. על כן נקטינן לחומרא לאסור ממנחה גדולה. ר"ן על הרי"ף ובחי' הר"ן.
אמר רבי יוסי: אבל מטביל הוא במיני תרגימא. מותר לאכול מן המנחה ולמעלה פירות ובשר בלא לחם (ולשון "מטביל" משום שכל אכילתם היתה על ידי טיבול המאכל בחומץ או במי מלח, וכדומה).  7 

 7.  ובראשונים מבואר שאינו רק היתר אלא מצוה לעשות כן. וכתב ר"י מלוניל "שיותר יאכל מצה בתאוה בלילה עם טיבול קצת ביום יותר משיתענה לגמרי. שאכילה מועטת מעוררת תאוה לאצטמוכא וצריכה שתעכב הלחות שלא יגברו עליה ויסירו ממנה תאות המאכל". ובארחות חיים כתב "ולא ירעיב עצמו. שהרעב מבטל תאות האדם, ושמא תתבטל תאותו לגמרי. אלא לא יאכל אלא מיני תרגימא".
רבי יצחק מטביל בירקי. היה אוכל ירק מן המנחה ולמעלה, לפי שאינו משביע.
תניא נמי הכי שמותר לאכול דברים שאינם משביעים: השמש מטביל בבני מעיין, אפילו מן המנחה ולמעלה יכול לאכול בני מעיים  8  כדרך שהוא רגיל לאכול כל השנה. כי מאחר שהוא מתעסק בהן הרי זה צער בשבילו אם לא יאכל מהן,  9  וגם שאינם משביעין, ונותנן לפני האורחים.

 8.  לא בבני מעיים של קרבן הפסח קאמר, שהוא אסור באכילה עד הלילה. אלא בבני מעיים של בהמות ששוחטין לכבוד יו"ט. ספר המכתם. וכ"ה ברשב"ם. ויש מהאחרונים שכתב שמדובר בבני מעיים של פסח שהם כמו גידין הרכים שמותר לאכלן מבעוד יום. צפנת פענח הל' ערכין פ"ג סוף הי"ג.   9.  רש"י. וקשה דא"כ אמאי נותן לפני האורחין הרי הם לא עסקו בהן. תו' חכמי אנגליה. וברשב"ם מפרש שנותן גם לאורחין המנויין יחד על הפסח כדי שיאכלו מצה ופסח לתיאבון שאכילה גוררת אכילה. (ועיין לקמן בעיונים 10).
ואעפ"י שאין ראיה לדבר שהעוסק בדבר ואינו נהנה ממנו הוא מצטער, יש זכר לדבר!
שנאמר "נירו לכם ניר (תחרשו) ואל תזרעו אל קוצים". כלומר כשאתם טורחים, תטרחו בדבר שאתם יכולים ליהנות ממנו.  10  רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפסח, כל היום של ערב הפסח.  11  ועשה זאת כי היכי דנגרריה לליביה, שהיין מושך את הלב לאכילה, דניכול מצה טפי לאורתא שיאכל בערב הרבה מצה.  12 

 10.  רש"י. והרשב"ם מפרש שחורשין את הקרקע כדי שתקבל את הזריעה ואם אינה חרושה אינה מקבלת את הזריעה, וכמו כן אדם האוכל דברים שאינם משביעין הם פותחין את הבני מעיים ומרחיבין אותם ויקבל המאכל של סעודה אח"כ לתיאבון. ובתוס' הקשו, דהא חרישה וזריעה שני דברים הם, ואינו דומה לשתי אכילות. ולכן הם מפרשים שהכתוב אומר "ואל תזרעו אל קוצים" שכל זמן שהקוצים נמצאים לא מועילה הזריעה כלום. וכמו כן כשהאדם אוכל קצת לבו נמשך יותר. אבל כשלא אכל כלל ונתייאש אין לבו נמשך אחר אכילה והוי כזורק אבן לחמת. תוד"ה נירו. ובמרדכי הקשה גם כן כקושית התוס'. ולכן כתב לבאר ששתי חרישות יש, מתחילה חורשין כדי להמית השרשים הרעים שבקרקע ואח"כ חורשין עוד פעם כדי לזרוע. וזה פירוש נירו לכם ניר כדי שהזריעה תהא בלא קוצים. וזוהי הראיה שכשם שהחרישה הראשונה גורמת שהחרישה שאחריה תועיל יפה לזריעה כמו כן אכילה גוררת האכילה שאח"כ, שהאכילה מרחבת בני המעיים לקבל המאכל של הסעודה שיאכל אח"כ בתיאבון.   11.  היינו בכל שעות היום, כמבואר להלן קח א בתוד"ה אלא, שמעט יין מיסעד סעיד ורק הרבה יין מגרר גריר. קרבן תודה.   12.  מוכח מכאן דאע"ג דיוצא בכזית אחד של מצה מ"מ מה שאכל יותר הכל נחשב למצוה. אבני נזר או"ח סי' תמ"ח סק"ז. (ועיין קהלות יעקב ברכות סי' ו וסי' ז).
אמר רבא: מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר?  13 

 13.  הלשון מיגרר גריר הוא לאו דוקא שהרי אין ראיה משם רק דאינו סועד אבל לא שמענו דמיגרר גריר. ומדוייק לשון הגמ' להלן "ואי אמרת מסעד סעיד" ולא אמר "ואי אמרת לא גריר". חי' הר"ן. (אולם ברשב"ם משמע דהראיה גם על הא דמיגרר גריר עיין בביאורנו תחלת דף קח א וע"ע חזו"א סי' קכ"ד בריש פרקין).

דרשני המקוצר[עריכה]