פרשני:בבלי:פסחים לא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים לא ב

חברותא[עריכה]

ומסקינן: אלא כולי עלמא מודו, דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. והכא במאי עסקינן, כגון שהרהינו הלוה לחמץ אצלו (אצל המלוה), והרי הוא משכון בידו. וקמיפלגי בדינא דרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, וחשיב כממונו, ולא כפקדון בעלמא הוא בידו? - שנאמר במלוה שנטל את כסות הלילה של הלוה למשכון, "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך".
ומדקרי להשבת המשכון "צדקה", אלמא נחשב המלוה כנותן ללוה דבר משלו. ואם אין המלוה קונה את המשכון, "צדקה" מנין? והרי של הלוה הוא. אלא מכאן לבעל חוב שקונה את המשכון. הלכך, בזה שמשיב לו את שמלת המשכון לשכב בה, הרי הוא עושה עמו צדקה, בכך שמשאילו דבר שלו.
ומטעם זה, אין דין המלוה כדין שומר חנם או שומר שכר הפטורים באונסין. אלא המשכון עומד ברשותו לגמרי. ואם נאנס, הרי הוא חייב באחריותו  1 . והכי נמי עומד הוא ברשותו לענין איסור "בל יראה"  2 .

 1.  רש"י. ותוספות כתבו דרק חיוב שומר שכר אית ליה.   2.  וקנין משכון היינו, דלבסוף כשגובה אותו, הרי הוא קונה אותו למפרע משעת הלואה. וכמו לאביי בסתם הלואה, דאמרינן "למפרע הוא גובה". ריטב"א קידושין ח א. וכן הובא במחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סימן ט, שקנין גמור הוא. דאי רק שעבוד הוא, אף אם קונה הגוי את המשכון, אכתי יעבור עליו הישראל. והט"ז סימן תמג סק"ד כתב, דישראל שנטל חמץ למשכון מישראל אחר, שניהם עוברים עליו. משום שגוף המשכון של הלוה, ואינו אלא משועבד למלוה. וצריך עיון עליו מסוגיין.
מיהו, תנא קמא סבר, הני מילי דבעל חוב קונה משכון, דוקא ישראל שלוה מישראל אחר, והניח לו משכון. דבהכי קרינן "ולך תהיה משכון צדקה". שכן בכך איירי קרא דהשבת העבוט. אבל לא איירי קרא במלוה ישראל שנטל משכון מלוה נכרי. לפיכך, לא קני הישראל ממנו את המשכון, ואינו נחשב כממונו. ומשום כן קסבר, דאם משכנו חמץ למשך הפסח, אינו נאסר באיסור חמץ שעבר עליו הפסח  3 . דהא חמץ דנכרי הוא  4 .

 3.  ולאביי צריך לומר, דאיירי היכא דלבסוף סלקו בזוזי, ופדה את המשכון. דבכהאי גוונא שלא בא לידי גביה, לא קנאו מעולם, אם לא מחמת דינא דרבי יצחק. תוספות. והרמב"ן כתב, דאף אם לבסוף גבאו, לא אמרינן "למפרע הוא גובה", אלא בישראל מישראל. אבל נכרי מישראל לא קני למפרע. ובישראל מנכרי, תליא בפלוגתא דפליגי גבי משכון. דלא עדיף קנין הבעל חוב בנכסי הלוה לאביי, מקנין משכון לדידן. מלחמות ה'. והוסיף רבינו דוד בזה, דלא אמרינן למפרע הוא גובה אלא היכא דנשתעבדו הנכסים. ונכסי הישראל לא משתעבדים לגוי. אלא שלבסוף דחה זאת. דאם כן, מאי פריך מעיקרא לאביי "ותסברא אימא סיפא". והא שפיר חלוק דין גוי שהלוה לישראל, מדין ישראל שהלוה לגוי. ותירץ על פי הדרך השני שהובאה ברמב"ן, דמעיקרא הוה אמינא דאיירי בששיעבד לו את החמץ אגב קרקע. ולמסקנא איירי בלא אגב. ושוב לא שייכא סברת "למפרע הוא גובה". עוד יעוין בפני יהושע שכתב, דלמסקנא נימא דמודה אביי, דחמץ מפקיע מידי שעבוד. ויעוין לעיל עמוד א בהערה 10.   4.  ואיירי בדלא קיבל עליו אחריות. שאם לא כן, תיפוק ליה דעובר עליו מצד האחריות, וכדאיתא לעיל ה ב. תוספות. ורבינו דוד כתב, דאף בקיבל עליו אחריות, אין נאסר חמץ הגוי בהנאה, אף שהישראל עובר עליו. דכיון שגוף החמץ של הנכרי, לא קנסו בו חכמים.
ורבי מאיר סבר, ישראל קונה אף משכון של נכרי. שהרי קל וחומר הוא. אם ישראל מישראל קני משכון, ישראל מנכרי לא כל שכן?! דלא גרע כח הישראל מכח הנכרי  5 .

 5.  תימא, הא רבי יצחק לא אמר כן אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, כדאיתא בשבועות. והכא משמע דאיירי במשכון שמשעת ההלואה. וצריך לומר, דכיון דשלא בשעת הלואה קני לגמרי, עובר אף על משכון של שעת הלואה. ואף דאינו קנין גמור, חשיב כ"מצוי" בידו לענין "בל יראה". תוספות. ובעל המאור הוסיף בזה, דאי לבסוף גבאו, קני למפרע לגמרי משעת ההלואה. ודוקא היכא שפדאו אמרינן דאינו קונה משכון שבשעת הלואה. מיהו, לאביי דמוקי לה בפדאו, הניח בקושיה. והרמב"ן במלחמות ה' נחלק עליהם. וכתב, דלא קיימא לן כסוגיא דשבועות הנ"ל. אלא קונה אף משכון שמשעת הלואה.
אבל בסיפא דאיירי בנכרי שהלוה את ישראל על חמצו ומשכן אותו, התם לדברי הכל חשיב חמץ של ישראל, והרי הוא עובר עליו  6 . שדוקא ישראל קונה את המשכון. אבל התם, ודאי דנכרי מישראל לא קני.

 6.  ולשיטות דחמץ של ישראל ברשות נכרי אין עובר עליו מן התורה (יעוין לעיל ד א בהערה), צריך לומר, דאיירי הכא מאיסור "בל יראה" דרבנן. ר"ן.
ומקשינן: תנן במתניתין: נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, לאחר הפסח מותר החמץ בהנאה! ונתבאר לעיל, דאיירי כשנטל הנכרי את החמץ בתורת משכון. וכיון דבעל חוב קונה משכון, הוא נחשב כחמץ נכרי שעבר עליו הפסח, ומותר.
ולמבואר בברייתא לעיל, קשיא. דנהי נמי דהרהינו אצלו, הא אמרת דנכרי שנטל משכון מישראל, לדברי הכל לא קני את המשכון.
ומשנינן: לא קשיא. הא דתנן במתניתין דקני הנכרי למשכון, איירי בדאמר ליה הישראל לנכרי: אם לא אפרעך את החוב עד יום פלוני, יהיה המשכון שלך מעכשיו  7 ! ולא מדינא דרבי יצחק קני. אלא הקנהו בקנין גמור משעת ההלואה. ואם בסוף לא פרעו, ודאי חמץ נכרי הוא מעיקרא.

 7.  ויש ספרים דגרסי, "קני מעכשיו". ולגירסה זו, ודאי מקנה לו מעכשיו, ולא שמשעבד לו בלבד. מיהו אף אי לא גרסינן כן, ודאי הכי פירושו. והוי כקנין גמור על תנאי. שהרי השעבוד בין כך חל מיד, אף בלא שיאמר "מעכשיו". רבינו דוד (וכן הוא ברמב"ן). ובסיבת מה דלא מהני "מעכשיו" להתיר את החמץ, אם הגיע הזמן לאחר הפסח, נתבאר בראשונים בסוגיין, דהוא משום דכיון שביד הישראל לפדות את המשכון ולהחזירו לבעלותו, חשיב עליו כבעלים אף אם לבסוף נתברר שלא פדאו. והוא כעיןסברת "הואיל" המובאתלקמן (מו ב), לענין חלת חמץ. דהואיל וביד הישראל לישאל עליה ולחזור ולזכותה, הרי הוא עובר עליה. מיהו כבר כתב הר"ן לחלק, דהתם אינו מחוסר אלא דיבור. אבל כאן, הישראל מחוסר תשלום דמים כדי לפדותו. עוד יעוין ברבינו דוד שחילק באופן אחר. דהתם החלה ברשות ישראל היא, אלא דאיסורא רמי עליה. שהרי טובת הנאה שלו (והיינו כהריטב"א בקידושין, דכתב דמתנות כהונה ממון הישראל הם עד הנתינה, לחד מאן דאמר).
והא דתניא דנכרי מישראל לא קני, איירי בדלא אמר ליה מעכשיו! אלא שיעבד לו, שאם לא יפרענו, יגבה את המשכון משעת פירעון ואילך. ומאחר ולא הקנהו משעת ההלואה, וגם לא נוהג בנכרי דין "בעל חוב קונה משכון", חמץ של ישראל הוא. הלכך עובר עליו  8   9 .

 8.  וצריך עיון, הרי בסיפא, בישראל שהלוה לנכרי על חמצו, נמי נימא דיעבור הישראל מחמת חיוב אחריות. ואמאי לתנא קמא דרבי מאיר אינו עובר עליו. ובהכרח צריך לומר, דאיירי בדלא קביל עליו אחריות כדכתב הרא"ש עצמו. ואם כן, הכי נמי יפרש ברישא. והנראה, דבסיפא שהישראל תופס את המשכון בחובו, בסתמא לא מקבל עליו אחריות, לולא חיוב אחריות שחל מדין בעל חוב קונה משכון. אבל ברישא, חייב הישראל באחריות, לא מצד חיוב שמירה על המשכון. אלא כל שנאבד המשכון אצל הישראל, הרי מבחינת הגוי נאבד באונס. ואם כן צריך הישראל לפורעו ממקום אחר. וחיוב אחריותו הוא מצד שנשאר עליו חוב ההלואה. ולכך מוקי לה בהרהינו אצלו. דהוי כחמץ של נכרי שקבל עליו הישראל אחריות, והוא ברשות הנכרי. דבכהאי גוונא אינו עובר עליו, משום דלא קרינן ביה "לא ימצא", כדאיתא לעיל ו א. קהלות יעקב.   9.  ויעוין בקרבן נתנאל שתמה, דלדברי הרא"ש יקשה, איך סליק אדעתין לאביי, דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו, יהיה מותר בהנאה משום "למפרע הוא גובה", אף בלא שהרהינו? והרי הוא באחריות הישראל. ויש לחלק. דלאביי, מה שיצטרך הישראל לשלם אם יאבד החמץ, אינו משום שחייב לו את דמי החמץ. שהרי ודאי אם בסוף לא בא החמץ לידי גביה, מעולם לא היה קנוי לגוי. אלא את דמי החוב חייב לו. והא לא מיקרי חיוב אחריות (יעוין לעיל ה ב בהערה, בגדר חיוב אחריות, בשם הגרי"ז). אבל לרבא, דמוקמינן לה בדהקנה לו מעכשיו אם לא יסלקנו בזוזי, יש לומר דאף אם יאבד המשכון, קנאו הנכרי משעת ההלואה, ונפרע החוב בכך. אלא שלא מסתבר שהסכים הנכרי לפוטרו בלא כלום. ומסתמא התנה שהחמץ יהיה באחריות הישראל. ואפשר דאף אם לא התנו כן בפירוש, כן היא האומדנא. שם.
והוינן בה: ומנא תימרא (מנין לך) דאף בהרהינו אצלו, שאני ליה בין היכא דאמר הלוה למלוה שיקנה שאת המשכון "מעכשיו", לבין היכא דלא אמר ליה "מעכשיו"?! והיכא דאמר "מעכשיו", אף הנכרי קונה את המשכון.
ומשנינן: שמעינן כן מהא דתניא: נכרי שהרהין (משכן) פת פורני (פת גדולה. ואורחא דמילתא נקט. שמשום חשיבותה נוטל אותה למשכון) אצל ישראל, ושהתה אצלו בפסח, אין הישראל עובר עליה משום "בל יראה". והיינו כתנא קמא דברייתא, דבעל חוב ישראל לא קני משכון מנכרי.
ואם אמר לו הנכרי, "הגעתיך", (כלומר, אם לא אפרע לך בסוף, הרי אני פורע לך מעכשיו במשכון זה את המגיע לך עבור החוב), עובר הישראל על חמץ זה  10 ! והוינן בה: מאי שנא רישא דאינו עובר, ומאי שנא סיפא דעובר?

 10.  ושינה כאן רש"י ממה שפירש לעיל, ופירשה לענין "בל יראה". ומשמע לו כן, מדלא קתני "לאחר הפסח", כדקתני בברייתא דלעיל. מהרש" א. ויעוין לעיל בעמוד א, דלשיטת המהרש"ל לעיל, פליגי ברייתא זו אדלעיל. וסבירא לה, דאיגלאי מילתא למפרע דעבר על "בל יראה".
ומוכחינן: אלא לאו שמע מינה, דשאני היכא דאמר ליה "מעכשיו", לבין היכא דלא אמר ליה "מעכשיו"! ובסיפא דאמר ליה הנכרי "הגעתיך", דהיינו כמקנה לו מעכשיו, קונה הישראל את המשכון אף מנכרי  11 .

 11.  ולאביי רישא איירי כשפדאו. תוספות. ויעוין בהערה 3. וכל מה שהובא שם מהראשונים, נכון גם לכאן.
ואף דאינו קונה את החמץ אלא אם כן לא יפרע לו מדבר אחר, ואכתי אינו יודע אם יפרענו או לא, מכל מקום אסור לו להשהות אצלו את החמץ בפסח. שמא לא יפרענו, ונמצא עובר עליו למפרע ב"בל יראה".
ומסקינן: שמע מינה!
תנו רבנן: חנות של ישראל, וגם המלאי (היין והפת הנמכרים שם) הוא של ישראל, ופועלי נכרים נכנסין לשם - חמץ שנמצא שם בחנות לאחר הפסח, הרי הוא אסור בהנאה. ואין צריך לומר שהוא אסור באכילה! שאין לתלות שהוא של הפועלים הנכרים, אלא מסתמא הוא מהמלאי שבחנות. וחמץ ישראל הוא  12 , האסור לאחר הפסח  13 .

 12.  ואף שמן הסתם כבר בדק הישראל את חמצו (כדאמרינן לעיל דמוקמינן לבית בי"ד כחזקת בדוק), חיישינן שמא אבד קודם הפסח. או שמא היה במקום שאין מכניסין בו חמץ. רמב"ן.   13.  וצריך עיון, אמאי לא ניזיל בתר רוב נכנסים. וכדאיתא לעיל "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה בירושלים לעולם מעשר", משום דתלינן ברוב לוקחים. ויש לומר, דלכך כתב רש"י, ד"מלאי" היינו של פת ויין. וכיון שחמץ קבוע שם, אמרינן כאן נמצא כאן היה. מהר"ם חלאווה. ויעוין במשנה ברורה סימן תמט סק"ג שביאר בכוונתו, שכיון שהחמץ קבוע ותדיר שם, טפי יש לתלות שנשאר שם מהחמץ שלו, ולא מצאו בשעת הבדיקה.
חנות של נכרי, ואף המלאי הוא של נכרי, ופועלי ישראל נכנסין ויוצאין לשם - חמץ שנמצא שם אחר הפסח, הרי הוא מותר באכילה. ואין צריך לומר שהוא מותר בהנאה! דתלינן דממלאי הנכרי הוא בא. וחמץ נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה  14 .

 14.  ורבינו חננאל גרס איפכא. "חנות של נכרי ומלאי של נכרי ופועלי ישראל נכנסין לשם, חמץ שנמצא אסור בהנאה. חנות של ישראל, ופועלי נכרים נכנסים שם, החמץ מותר בהנאה". שמאחר והחנות עשויה להתכבד בליל י"ד, מסתמא מיד הנכרים נפל החמץ. ואם תאמר, מכל מקום תקנה לו חנותו לישראל מדין חצר, ויזכה בחמץ ויאסר. ולא קשיא, שהרי אין לו שום זכות בחמץ זה, אלא חוב הוא לו. שעובר הוא עליו ב"בל יראה". ואין קונה לו חצירו שלא מדעתו, אלא רק מידי דזכות הוא לו. ועוד, שאין החנות קונה כלל בקנין חצר. וכדאיתא בבבא מציעא כו ב, "מצא בחנות, הרי אלו שלו". כיון שאינה משתמרת לבעליה, לפי שהכל נכנסו אליה. וחמץ של ישראל הנמצא בחנות הנכרי, נאסר. ואף דיצא מרשות הישראל, שהרי נתייאש ממנו, אפילו הכי אכתי הוא בכלל קנס חכמים. שאף על פי שהפקירו ובטלו, ולא עבר עליו ב"בל יראה", הרי הוא נאסר בהנאה. כדי שלא יהא כל אחד מערים על חמצו לאחר הפסח, לומר שהפקירו. ר"ן. ויעוין ברמב"ן שכתב, דפלוגתא היא בירוש למי.
מתניתין:
חמץ שנפלה עליו מפולת, אין עוברים עליו בפסח. משום שהרי הוא כמבוער! לפיכך, אין צריך לפנות מעליו את המפולת כדי לבערו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אימתי נחשב החמץ כמבוער? - כל שנפלה עליו מפולת שאין הכלב יכול לחתור תחתיה, ולחפש אחריו ולמוצאו.
גמרא:
שנינו במתניתין: חמץ שנפלה עליו מפולת, הרי הוא כמבוער!
אמר רב חסדא: אף שאין הוא עובר עליו ב"בל יראה", צריך שיבטלו בלבו  15 ! דחיישינן, שמא יפנה המפולת במועד, ושוב יעבור עליו ב"בל יראה"  16 . שהרי משגילהו, כבר אינו מבוער.

 15.  יש מי שפירש ד"בלבו", לאו דוקא הוא. ולא בא לומר, אלא שלא צריך להשמיע לאזניו. אבל להוציא בשפתיו צריך. דאם לא כן, דברים שבלב נינהו. ר"ן. והמאירי כתב, שכל שהוא בין אדם למקום, "רחמנא לבא בעי". ואין בו חסרון דדברים שבלב.   16.  ומהמאירי נראה, דמדאורייתא צריך לבטל. דכתב, שאם לא מבטלו נמצא עובר ב"בל יטמין". מיהו במכילתא איתא, "יצא חמץ שנפלה עליו מפולת, שאף על פי שהוא ברשותו של ישראל, אבל אינו יכול לבערו".
שנינו במתניתין: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו! תנא: עד כמה הוא גובה המפולת שיש בה אפשרות לחפישת הכלב? - עד שלשה טפחים! שמשיעור זה ואילך, שוב אין הכלב יכול לחפש אחרי החמץ ולמוצאו.
אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: הא דאמר שמואל "כספים של פקדון אין להם שמירה אלא בקרקע", ואם לא הטמינם השומר בקרקע, ואבדו, הרי הוא פושע בשמירתן וחייב לשלמם - מי בעינן נמי התם הטמנה בעומק של שלשה טפחים בקרקע, או לא?
אמר ליה רב אשי: אין צריך להטמינם ג' טפחים. משום דלא דמי לחמץ. דהכא בחמץ, הלא משום ריחא הוא דבעינן שתהיה המפולת בגובה שלשה טפחים! שעד גובה זה עדיין מריח הכלב את ריח החמץ, והוא מחטט אחריו ומוציאו. אבל התם בכספים, הא דבעינן הטמנה בקרקע, הלא משום איכסויי מעינא הוא (שיתכסו מעיני בני אדם). הלכך לא בעי הטמנה בעומק שלשה טפחים.
והוינן בה: וכמה הוא העומק הדרוש להטמנת כספים?
אמר רפרם בר פפא מסיכרא (שם מקום): עומק טפח!
מתניתין:
זר האוכל תרומה בשוגג, משלם לכהן פירות בשיעור הפירות שאכל, בתוספת חומש. כדכתיב "ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקדש".
וחייב לשלם דוקא בדבר הראוי להיות תרומה, כגון פירות. ונעשים אותם פירות תרומה, תחת הפירות שאכל. ויסוד חיוב זה הוא מדין כפרה.
ואין דין זה נוהג אלא באוכל תרומה בשוגג. אבל האוכלה במזיד, אינו משלם אלא דמי קרן בלבד, כגזלן בעלמא.
זר האוכל תרומת חמץ בפסח, אם אכלה בשוגג (שנעלם ממנו איסור אכילת תרומה לזרים), הרי הוא משלם לכהן קרן וחומש! שכן הוא דין זר האוכל תרומה  17 .

 17.  ומכאן קשיא על מה שכתב הרמב"ם בפרק י מהלכות תרומות הלכה יא, שנזיר ששתה יין של תרומה, פטור מחומש. וביאר הכסף משנה בטעמו, דכיון שהוא אסור ביין, לאו שמה שתיה. ואם כן, אמאי חייב חומש על תרומת חמץ? הלא אכילת איסור לאו שמה אכילה. ויש ליישב, שהרמב"ם פסק כן, על יסוד מה שכתב בהלכה הקודמת, שהמאכיל את פועליו תרומה, משלם להם דמי סעודתן. שדבר האסור, נפשו של אדם חתה (קצה) ממנו! כלומר לא פטר את עצמו במה שהאכילם תרומה, מחיוב סעודה שנתחייב להם. משום דלאו אכילה מיקרי. ופליגי בהך דינא רבי מאיר וחכמים במשנה דתרומות. ופסק כחכמים. ולכך פטר את הנזיר ששתה יין תרומה. אבל מתניתין איכא לאוקמה כרבי מאיר דאית ליה, דאינו חייב להם את דמי סעודתם. וקסבר דאף אכילת איסור שמה אכילה. הלכך אף האוכל חמץ חייב בתשלומי תרומה. תוספות רבי עקיבא איגר.
ואף שתרומת חמץ בפסח אסורה בהנאה, ואין לה שום שוויות, האוכלה חייב לשלם לכהן את תמורתה. משום שלא חייבתו התורה בתשלום דמיה, אלא בתשלום מדת הפירות שאכל.
אבל האוכל תרומת חמץ בפסח במזיד, הרי הוא פטור מתשלומין! שהרי אין חיובו אלא משום גזל, כאמור. וכיון דחמץ בפסח אינו ראוי לכלום, ואין לו דמים, לא הפסידו כלום.
ולא מדמי הפירות בלבד הוא פטור, אלא אף מדמי עצים! ואינו ככל אוכל תרומה טמאה במזיד, שאף שאינה ראויה לאכילה, הוא חייב לשלם כהן דמי עצים (שהרי היא ראויה להסיקה תחת תבשילו). לפי שתרומת חמץ אסורה בהנאה, ואינה ראויה אף להיסק. הלכך האוכלה במזיד פטור מכלום.
כן הוא פירוש המשנה לשיטה אחת. ועוד יבואר בגמרא פירוש נוסף בדברי המשנה.
גמרא:
תנן התם: האוכל תרומה בשוגג, משלם לכהן פירות כשיעור הקרן של הפירות שאכל, ומוסיף עליהם חומש.

דרשני המקוצר[עריכה]